דרשה לפרשת ויקרא
איך אפשר מוסרית לאכול יצורים חיים ולהקריב מהם קרבנות?
כל אדם שלמד מעט תלמוד, מכיר את הסיפור הבא (ב"מ פה): רבי יהודה הנשיא ישב על כר הדשא ולמד, ופתאום הגיע עגל קטן והצטנף ביללה תחת הגלימה שלו. העגל ניסה להשיג הצלה מהשוחט שצעד איתו לבית השחיטה. אך רבי יהודה היה טרוד בדברים אחרים והפטיר באדישות: "לך כי לכך נוצרת". התעורר עליו קטרוג בשמים ונגזרו לו ייסורים קשים, בדמות כאבי שיניים ואבנים בכליות.
חלפו 13 שנים איומות, והשפחה שלו טאטאה את הבית וראתה חולדה רצה בחדר. היא קמה להרוג אותה, אך רבי זעק ברגשנות: "אל תעשי את זה, ורחמיו על כל מעשיו"!. ראו זאת משמים והסירו ממנו את הייסורים.
הרגישות של היהדות ל"צער בעלי חיים", היא דבר שאין כדוגמתו. יש סידרה שלימה של מצוות ומנהגים, שענינם הוא לעורר את תשומת הלב לרווחתם של בעלי החיים. הנה כמה דוגמאות:
- שולחן ערוך רבינו הזקן סימן קסז ס"ט: אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת'.
רמ"א סימן רכג ס"ו: יש מי שכתב שאין לומר 'תתחדש', על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה (אפילו טמאה, מגן אברהם)… דכתיב 'ורחמיו על כל מעשיו'.
והמקור הקרוב ביותר לענייננו: שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן י: איש אשר זיכהו ה' בנחלה רחבה ויש לו יערות אשר תרמוש בהם כל חיתו יער, [ושואל] האם מותר לו לילך לצוד ציד שם [דהוי מקום מסוכן]? … אני תמה מאוד על גוף הדבר, דלא מצינו 'איש ציד' [במקרא] רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב! ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך?!
וכאן עולה ומתבקשת השאלה, כיצד אפשר לשחוט קרבנות? מהו ההגיון מאחורי המצוה להקריב בעלי חיים תמורת אדם שנכשל ביצרו?
באופן רחב יותר, השאלה נשאלת על כל תופעת אכילת בשר בעלי חיים: האם לא נכון להימנע מכך ולהיות צמחוני? מדוע ה' ברא את העולם בצורה כזו, שבה בני האדם נדרשים לפגוע בבעלי החיים?
א. ספר "ויקרא", שאותו מתחילים לקרוא השבוע, הוא "ספר המצוות" של התורה. בעוד שספרים אחרים מביאים גם סיפורים וארועים הסטוריים, ספר ויקרא עוסק אך ורק בדינים והלכות. הדבר בא לידי ביטוי גם במספרים: קרוב לארבעים אחוז ממצוות התורה (247 מתוך 613) – כתובות בו.
במבט ראשון, ספר ויקרא עשוי להיתפס כספר כבד, אבל המדרש מציג רמז מעניין:
בראשית רבה ג,ה: חמש פעמים כתיב "אורה" במעשה בראשית והם כנגד חמשה חומשי תורה:
ויאמר אלקים יהי אור – כנגד ספר בראשית … ויהי אור – כנגד ספר ואלה שמות … וירא אלקים את האור כי טוב – כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות … ויבדל אלקים בין האור ובין החושך – כנגד ספר במדבר… ויקרא אלקים לאור יום – כנגד ספר משנה תורה.
אם כן, דווקא ספר ויקרא שיש בו "הלכות רבות", מכונה בשם "האור כי טוב". כיון שהיגיעה בהלכה, מחברת את השכל ואת הכוחות הגבוהים שבנו אל חכמת ה'.
הספר הזה, עוסק במיוחד בדיני הקרבנות, והקרבנות – הם ללא ספק – נושא מרתק. ניתן לומר כי לפי התורה. זאת צורת הקשר העיקרית עם ה'. הדרך לבטא איזה מסר או תחושה כלפי ה', היא באמצעות הקרבת קרבן בבית המקדש.
אם אדם פספס מצות עשה, למשל, כמו הנחת תפלין ואחר כך מתחרט ורוצה לרצות את ה', הוא עולה לירושלים ומקריב קרבן "עולה". לחילופין, אם עבר בשוגג על מצות לא תעשה חמורה, כמו חילול שבת (קם באמצע הלילה והדליק את האור ואח"כ נזכר שהיום שבת) – מביא קרבן "חטאת". ואם סתם קם בבוקר עם תחושת התעוררות ורוצה לנדב מתנה לכבוד ה' – מביא קרבן "שלמים".
גם מערכת היחסים הציבורית עם ה', התנהלה באמצעות קרבנות. כל יום בבית המקדש, התחיל והסתיים בהקרבת שני כבשים לקרבן "תמיד", ובימי השבת והמועדים, היו מקריבים כמות גדולה של קרבנות בתור "מוספים".
- פרשת ויקרא: א. אדם כי יקריב מכם קרבן לה' … אם עלה קרבנו [קרבן נדבה על ביטול מצות עשה] – מן הבקר זכר תמים יקריבנו, אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. ב. ואם זבח שלמים קרבנו [קרבן נדבה מתוך תשוקה להתקרב אל ה'] – אם מן הבקר הוא מקריב, אם זכר אם נקבה, תמים יקריבנו לפני ה'. ג. ואם נפש אחת תחטא בשגגה [קרבן חובה על שגגת לא תעשה חמורה]… והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא.
ואם מישהו חושב שהקרבת הקרבנות היא 'עוד' מצוה ביהדות, או סוג של פשרה באין דרך אחרת ליצור קשר מוחשי עם ה', התורה נוקטת כאן בביטויים נדירים, שאין כמותם במצוות אחרות. די להיזכר בתגובה האלקית נוכח הקרבן הראשון שהוקרב בהיסטוריה, רגע אחרי המבול:
בראשית ח: ויבן נח מזבח לה' … ויעל עלות במזבח. וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם.
במדבר כח: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי.
ועוד עדות מרגשת לכך, לגבי הקרבן הבודד שהוקרב ביום שמיני עצרת, לאחר שבעים הפרים שהוקרבו בימי חג הסוכות:
סוכה נה,ב: הני שבעים פרים [בימי חג הסוכות] כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי [ביום שמיני עצרת] … כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם, שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו, עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך.
וכל אחד תמה, איזו "סעודה קטנה" ואיזה "ריח ניחח", יכול לעלות מבהמות נשרפות על גבי המזבח?
כך מספר משל 'קוצקאי' חריף: איש זקן מהגליל, לא זכה לבקר מעולם בירושלים. הוא חש שסופו קרב והחליט לנצל את ההזדמנות האחרונה לעלות העירה. הוא היטלטל בדרכים ובכבישים, עד שנכנס בשערי המקדש. בדמיונו, ראה את השכינה שורה מעל הבית ואת הכהנים מאירים באור אלוקי, אך מה רבה היתה אכזבתו לראות את הכהנים מובילים בהמות לשחיטה, וחבריהם מתרוצצים עם מזרקים מלאי דם ליד המזבח. "אח", הוא קרא באכזבה, "בתי מטבחיים יש גם בגליל".
מה עומד, איפוא, מאחורי מצות הקרבנות?
ב. לפני שעוברים לדבר על הקרבנות בכלל, נעמיק מבט אל קרבן אחד ספציפי, שהוא מהקרבנות המרכזיים במקדש: "קרבן חטאת". ציטטנו לעיל במקור 2, שהקרבן הזה בא על שגגת לא תעשה חמורה שיש על זדונה כרת, כמו חילול שבת ויום הכיפורים.
הדבר המעניין הוא, שהתורה תובעת קרבן על עבירה שנעשתה בסך הכל בשגגה, מתוך שכחה או חוסר שימת לב (כמו אדם ששכח שהיום שבת). התורה אינה מחליקה את הנושא ואומרת "נו, זה היה בסך הכל בלי כוונה ולא קרה כלום", אלא עליו להביא קרבן כפרה.
וזה לא המקום היחיד שבו מחמירה התורה עם השוגג: גם אדם שהרג את חברו בשוגג, נענש בהליכה ל"עיר מקלט" ושוהה שם עד מות הכהן הגדול, דבר שאי אפשר לדעת כמה זמן יימשך.
וכאן מעניין להבין, למה התורה מחמירה כל כך עם השוגג, בעוד שלא היתה לו "כוונת זדון"?
- רמב"ן ד,ב: וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש ומום בה.
הרמב"ן טוען כי כל מעשה שנעשה, מותיר איזו שריטה בנפש, ואדם שחילל שבת בטעות, הוא כבר אינו אותו אדם שהיה לפני כן. לכן התורה מעוררת אותו להביא קרבן על כך.
אולם הרבי מביא רעיון עמוק בנושא הזה. הנקודה היא, ש"לכל שוגג – קדם מזיד". כל דבר שעושים בטעות, קדמה לו פעם אחרת, שבה חשבנו על הנושא ברצינות והתרגלנו אליו. העובדה שאדם שכח את השבת והדליק אור, מלמדת שהוא כנראה אכל יותר מדי תאוות היתר בשבת הקודמת ועמעם את התחושה הרוחנית בתוכו. וכך היה מסוגל השבוע לשכוח את השבת.
נמצא שהקרבן שהוא מביא היום, הוא בעצם כפרה על החטאים ההם, הקודמים, שנעשו במזיד.
יש ביטוי חסידי שמפרש כך את לשון הוידוי: "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון". ולכאורה, למה צריך כפרה על חטא שחטאנו "באונס"? אלא "חטאנו לפניך באונס וברצון", כי 'לכל אונס קדם רצון'…
[בדומה לכך, מפורסמת הגישה של פרויד כי "פליטות פה" מעידות על הקורה במחשכי ה"תת מודע". התפיסה הזו הפכה למותג בשם "טעות פרוידיאנית", כלומר, טעות שמעידה על הקורה בנפש].
לקו"ש ח"ג/944: זה גופא שהאדם היה מסוגל לחטוא בטעות, זו הוכחה שהוא אינו כפי הצריך להיות. כיון ש'לא יאונה לצדיק כל און'. הוי אומר, שהאשמה של העובר בשגגה היא בכך, שאיפשר לנפש הבהמית להתחזק בפעולות קודמות, בהמיות, שזה מה שגלגל לכך שהוא יעבור עבירה בשוגג.
כעת נשוב לענייננו ונעורר את השאלה המרכזית: איך הבהמות הגיעו לכאן? מדוע הן צריכות לשלם על כשלי האדם?[1]
ג. הבעש"ט ישב עם תלמידיו בשולחן שבת, וביקש מהם להניח את הידיים אחד על כתפי השני ולעצום את העיניים. פתאום ראו בדמיונם מחזה משונה: שור צעד על הקרקע, אך על ראשו היה לבוש כובע חסידי ועל גופו קפוטה של שבת… הבעש"ט הסביר, שזו דמות של יהודי שאכל כל כך בהתלהבות את מאכלי השבת, עד שהפך להיות בעצמו חתיכת בשר. אין כאן אדם שאוכל שור, אלא שור לבוש בבגדי אדם…
בפשטות, תהליך הקרבת הקרבנות נועד להזכיר לנו איך אנו נראים. האדם הוא יצור גשמי ופיזי, שמושפע מתמונות מוחשיות מול העיניים. ולכן התורה ציוותה להביא קרבנות לבית המקדש, כיון שהאקט המורכב והמזעזע הזה, יזכיר לו מי הוא.
כמובן, אפשר היה לקבוע שאדם שנופל בחטא, יאמר עשרה פרקי תהלים. אבל זה יעבור ויישכח כי מלים לא מזיזות הרבה. רק כאשר אדם טורח, הולך אל הרפת וקונה שור, סוחב אותו לבית המקדש וסומך עליו את הידיים ומתוודה – הוא פתאום מבין את הדמיון בינו ובין השור. הנה הבהמה עושה 'מה שבא לה', וגם הוא נכנע לתאוות לבו ונגרר אחרי מה ש'בא לו' באותו רגע של חולשה.
- ספר החינוך צה: עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ולכן כי יחטא איש, לא יטהר לבו בדבר שפתיים בלבד, שיאמר בינו ולכותל: 'חטאתי, לא אוסיף עוד'. אלא בעשותו מעשה גדול, לקחת ממכלאותיו עתודים ולהביאם אל הכהן… ועוד יש התעוררות בקרבן, מצד הדמיון [בין האדם והבהמה] … רק שבזה ניתן שכל ובזה לא, ובהיות האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בגדר הבהמות…
וכעין זה מצאתי להרמב"ן (א,ט) שכתב … כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה ה' שיביא קרבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו – כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן.
ספר החינוך מוסיף בסוף דבריו בשם הרמב"ן, כי לא רק שהבאת הבהמה בכללותה, מזכירה לאדם את מצבו. אלא תהליך ההקרבה כולו, מתחילתו עד סופו, מעורר את האדם לשים לב אל פרטי האברים שבו, שהוכתמו בעת החטא. המחשבה שהרהרה באותה תאוה, הרגליים שהוליכו אותו אל המקום, הידיים שעשו את המעשה והפה שסיפר עליו לחברים.
ראוי לציין כי השיטה הפשטנית הזאת, מתאימה עם ההסבר של רבינו הזקן על הפסוק הפותח את פרשת הקרבנות (הובא לעיל מקור 2): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". התהליך הארוך של ההקרבה, נועד לעורר את האדם לכך שהוא צריך להקריב את עצמו. את הבהמה שבתוכו. הבאת הבהמה הפיזית היא בסך הכל משל, למה שהוא צריך לעורר בתוך נפשו.
הנה סיפור מהמדרש (ויקרא רבה ג,ג) הממחיש את הדברים: אגריפס המלך ביקש להקריב אלף עולות ביום אחד. הוא ציווה את הכהן הגדול, שלא ייקח קרבנות מאף אדם, עד שישלים את הכמות שלו. הכהן ציית לדברי המלך, אך פתאום בא איש עני עם שני תורים וביקש להקריבם על המזבח. הכהן התנצל שהוא מנוע מלעשות זאת, אך העני התעקש ואמר: 'ארבעה תורים אני צד בכל יום, שנים אני מקריב ושנים אני אוכל, ואם אי אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי'. נטל הכהן והקריבם.
בלילה, הראו לאגריפס המלך בחלום: 'קרבנו [הצנוע] של העני, קדם לקרבן [העצום] שלך!'. שכן לא הבהמה הגשמית היא זו שמכפרת, אלא ההתעוררות הפנימית הנוצרת מתוך ההקרבה[2].
עד כאן ההסבר הבסיסי לענין הקרבנות. האם הוא מספיק?
ברור שלא. כיון שעדיין איננו מבינים את ההיתר המוסרי לעשות זאת. מה הבהמה אשמה בכל זה? למה היא צריכה לשלם בחייה כדי לעורר את האדם על מעשיו? האם לא עדיף לתבוע ממנו לתת 1800 דולר לצדקה כדי להתעורר בתשובה?!
עלינו לבאר, איפוא, באופן יסודי, את מערכת היחסים בין האדם ובין החי.
ד. הבעש"ט נהג להאריך בתפילת שמו"ע והתלמידים היו ממתינים לו עד שיסיים. פעם הוא האריך מאוד בתפילתו והתלמידים נעשו רעבים. הם חשבו שבין כך יש עוד זמן עד שהצדיק יסיים, ולכן הם רצו במהירות לאכול וחזרו בזריזות חזרה. אך כשחזרו, מצאו את הבעש"ט עומד וממתין להם.
הוא המשיל להם משל: אנשים הלכו ברחוב וראו ציפור נדירה עומדת על צמרת העץ. הם חשבו איך להגיע אליה, ואז מצאו רעיון: הם יטפסו אחד על כתפי השני, עד שהעליון יגיע עד הציפור..
כעת, אמר להם הבעש"ט, תארו לעצמכם שאחד האנשים למטה, המרכיב את הסולם האנושי, היה מחליט באמצע לפרוש וללכת לביתו? הרי כולם היו נופלים, כיון שהם עומדים עליו. "וגם אני", סיים הרבי, "אינני עולה למעלה בכוחות עצמי, אלא מטפס עליכם ומגיע בכוחכם עד העולמות העליונים. אך כשעזבתם את בית הכנסת, איבדתי את הסולם המרים אותי וסיימתי את התפלה".
אם נביט רגע על העולם סביבנו, נשים לב לעובדה מדהימה. זאת עבודה פשוטה ונהירה, שרק צריך לשים לב אליה: כל הנבראים בעולם, מתקיימים מזה שנמצא תחתם. האדם מתקיים מבשר החי, החי מתקיים מהעשב הצומח תחתיו, ואף הצומח מתקיים מהמים שזורמים תחתיו על האדמה.
כך שהעולם קיים באמצעות פירמידה משונה: לא רק שהאדם מכלה את החי, אלא גם החי בתורו מכלה את הצומח, וגם הצומח בתורו מכלה את משאבי המים המוגבלים הזורמים תחתיו. וכאמור, זאת עובדה ברורה, שבין אם היא מוצאת חן בעינינו ובין אם לא – כך ברא אלקים את עולמו.
[אם רוצים להיות צמחונים אמיתיים, צריך לדאוג שגם הבהמה לא תאכל צומח, והצומח לא ישתה מים…].
- כלי יקר בראשית ט,ג: כל נברא ניזון ממה שתחתיו … הצומח ניזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, בעל חי ניזון מן הצומח, והאדם מין המדבר ניזון מבעלי החיים.
מה הענין בזה? אומר הרבי הרש"ב רעיון עצום, שהוא תכלית החיים:
קונטרס ומעין מאמר א: כל דבר בעולם נברא לצורך איזה תכלית, והתכלית היא כשעולה למעלה ממדרגת עצמו. תכלית הצומח הוא כשנכלל בחי, ותכלית החי הוא כשנכלל במדבר, ותכלית המדבר הוא כאשר רוחו עולה למעלה ונכלל במדריגה הרוחנית שלמעלה ממנה, כמו בעסק התורה שמעיין היטב להבין הדברים, הרי הוא מתייחד עם חכמתו ורצונו יתברך של הקב"ה בייחוד עצום.
ישנה כוונה מכוונת בכך, שכל נברא מתקיים ממה שמתחתיו. כך הבריאה כולה מטפסת מדרגה ומשרתת את מי שעליה. תכלית החיים היא, לפרוץ את המגבלות האישיות ולטפס (להשתדרג) אל העולם שמעליך.
התהליך הארוך הזה, מתחיל קודם כל מהאדם עצמו: חייו של האדם הם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ובכך להתעלות אל הרובד הרוחני בעולם. אחר כך האדם ניגש אל השולחן ואוכל את בשר החי, ובכך החי מגשים את ייעודו ומתעלה להיות חלק מהאדם ה"מדבר". הוא נעשה בסיס היצירה של העולם התרבותי של האדם והופך להיות חלק מהעבודת ה' המרוממת שלו. במקביל, החי אוכל מהצומח, וכך הצומח מתעלה לדרגת חי. ובהמשך הצומח שותה מים דוממים, ועל ידי זה המים מגשימים את ייעודם וצומחים אל מדרגת הצומח.
הלצה חסידית: חסידים ישבו בהתוועדות חסידית והתעוררו בעניני עבודת ה'. הם חיפשו משהו לאכול, אך לא היה בבית כלום. פתאום שמו לב לפרה זקנה עומדת בחצר. הם לא התלבטו יותר מדי, שחטו אותה ואכלו את בשרה.
הגיע הבוקר ובעלת הבית יצאה אל החצר לחלוב את הפרה, והנה שוד ושבר. 'הנער איננו איתנו'. היא רצה בבהלה לבעלה וניסתה להבין איפה הפרה, אך הוא היה שתוי ומבולבל ומלמל מתוך השינה, כי לא קרה שום דבר משמעותי והפרה נמצאת במקום טוב. "על מה אתה מדבר"? "תראי", הוא אמר, "קודם הפרה קראה מו, ועכשיו היא צועקת אין עוד מלבדו'…
במלים אחרות: הוויכוח בין הצמחונים ובין היהדות שאיננה צמחונית, הוא הרבה יותר רחב מכן לשחוט בהמות או לא לשחוט, אלא נוגע בשאלה עקרונית: האם העולם נברא לצורך עצמו או כדי לשרת את מי שלמעלה ממנו? אם נבראנו לשרת את מי שלמעלה מאיתנו, הרי כשם שהאדם נתבע למסור את עצמו כדי לשמש את קונו, ובמקרים מסוימים אף למסור את חייו ממש, כך בדיוק הבהמה.
ואכן, משמעות הענין היא, שאכילת בשר, היא לא רק זכות, אלא חובה משמעותית. העובדה שאנו מרשים לעצמנו להרוג בהמה ולאכול את בשרה, אמורה להזכיר את הצורך להעלות את עצמנו מדרגה אחת. כשם שאנו תובעים מהבהמה, להפקיר את חייה כדי לפרוץ את המגבלות ולהתעלות אל דרגת המדבר, כך עלינו לדרוש מעצמנו להתמסר אל רצון ה' ולהתעלות אל דרגת האלוקי.
כעת אפשר להבין, משפט מדהים בגמרא, שהוא אבי אבות הצמחונות…
פסחים מט,ב: עם הארץ אסור לאכול בשר!.
מסביר רבינו הזקן בלקוטי תורה בהעלותך לא,ג: מפני שאינו יכול להעלות את הבשר.
אם האדם אוכל את הבהמה כמו בהמה, ואינו מגשים את תכלית הייעוד שלה – באיזו סמכות מוסרית הוא לוקח את חייה?[3]
כעת נשוב אל מצות הקרבנות, ונשים לב לדבר גדול: תהליך ההקרבה של הקרבנות, כלל נציגים מכל סוגי הנבראים בעולם. האדם המקריב ייצג את ה"מדבר", הבהמה העולה לקרבן ייצגה את ה"חי", מנחת הסולת ייצגה את ה"צומח", והמלח שבו היו מולחים את הקרבנות ייצג את ה"דומם".
מה הענין בכך? אלא תהליך ה"הקרבה" על המזבח, היה אמצעי "קירוב" כללי של העולם אל הבורא. דרך הנציגות הזאת, העולם כולו התעלה ממדרגתו והתקרב יותר אל הקב"ה.
(ואף שהקרבן בא ככפרה על חטאי האדם, אך כאשר הבהמה משרתת את האדם ומאפשרת לו להתעלות, היא מתעלה בעצמה באופן משמעותי ומגשימה את תכליתה).
התוועדויות הרבי מלובביץ תשמ"ה ח"ב/1230: ענין הקרבנות הוא הקרבת והעלאת הכחות והחושים … דאמאי איקרי קרבן על שם שמקרב … וההעלאה בקרבנות היא בכל ד' הסוגים דדצח"מ, שהקרבנות עצמם הם מצומח וחי, הדומם הוא המלח כמ"ש על כל קרבנך תקריב מלח, והמדבר הוא האדם, היינו הכהן המקריב, ובפרטיות קאי על כל ישראל, לויים בדוכנם וישראל במעמדם.
ראוי להוסיף, לשלימות הענין: ידוע ששולחן האכילה איקרי מזבח, משום שכל אכילה על השולחן היא הזדמנות לאכול לשם שמים, ובכך לרומם את הבשר ממדרגתו החי אל דרגת המדבר (תניא פרק ז).
ואכן, ראיתי באלשיך (תורת משה, פרשת אחרי מות), שמבאר בזה נקודה נפלאה: הובאה בתחילת הדברים ההלכה, שצריך להקדים ולהאכיל את הבהמה לפני שאוכל בעצמו. מבאר האלשיך רעיון דומה למה שהובא כאן:
"דרך העליה היא מלמטה למעלה, על כן נצטוינו כי טרם יאכל איש, יאכיל לבהמתו, כדי להעלות תחילה הצומח אל החי הבלתי מדבר, ואחר כך יעלה את הצומח והחי הבלתי מדבר אל המדבר. ואחרי הזנת גוף האדם מכל אשר למטה הימנו, יבואו הדברי תורה, שהם הזנת הנפש, וימשיכו הכל אל איכותה".
[1] הסברים נוספים לענין הקרבנות: א. ראו לקו"ש ל"ב/3, לפי דברי רש"י (ועד"ז ברמב"ם סוף הלכות מעילה): "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". היינו שהקרבנות הם "חוק" בלא טעם וה' נהנה שעושים רצונו. ב. המורה נבוכים כותב (מובא ברמב"ן א,ט) כי זו היתה דרך לקעקע את העבודה זרה של מצרים ואומות העולם כמו במדינת הודו, שעובדים את הבהמה ורואים בה אליל [כמו הביטוי בהודו: "פרות קדושות"]. ולכן ציווה ה' להקריב הבהמות ולהוכיח שאין בהן לעצמם כלום.
[2] העשרה נאה – זכר או נקבה: לפי זה מסביר הרבי (לקו"ש חל"ב/16) מה שקרבן אשם הוא זכר, ואילו קרבן חטאת הוא נקבה. אלא שקרבן אשם בא בעיקר על חטאים בזדון, וזה סמל לכך שהאדם צריך לדבר לעצמו כמו שמדברים ל'זכר': בדברי תוכחה קשים. ואילו קרבן חטאת בא על שוגג, וזה סמל לכך שעליו לדבר לעצמו כמו אל 'נקבה': בדברי תוכחה רכים. שהוא בעצם קשור לקב"ה וזה היה רק כשלון נקודתי וכו'.
[3] שאלה מתבקשת – מה היה לפני המבול: ידוע שלפני המבול, היה אסור לאכול בשר. ולפי דברנו, שאכילת הבשר נדרשת לצורך תיקון העולם, למה הדבר לא התחיל לפני המבול?
ראו בלקו"ש חט"ו/53 ושם הערה 37, שלפני המבול, העולם לא היה מזוכך מספיק בשביל תהליך התיקון הזה.