משה אמור לקום לטיסה בחמש בבוקר, אבל הוא לא אדם של בוקר ולא יצליח להתעורר. אשתו, תמר, היא כן טיפוס חרוץ של זריחת השמש, אבל הם היו תקועים במריבה מעצבנת ולא התאים לו לפנות אליה. הוא השאיר לה פתק על יד המיטה: "תמר, כשאת קמה בחמש, תעירי אותי".
בעשר וחצי בבוקר הוא התעורר מבוהל כשהשמש באמצע הרקיע. המטוס עזב מזמן את מסלול ההמראה. הוא קם להתפרץ על תמר, אבל גילה פתק על יד המיטה: "יקירי, חמש, קום לטיסה…"
מתפללי בית הכנסת נחלקים לשתי קבוצות: אנשי בוקר ואנשי לילה. אנשי בוקר הם אלה שמתעוררים בזריחה ואנשי לילה הם אלה שמתעוררים בשקיעה… אנשי בוקר מזנקים מהמיטה בחמש, בחמש וחצי הם מנקים את השולחן אחרי הקפה, וברבע לשש הם פותחים את בית הכנסת לשחרית. בשבע וחצי הם עושים טלפונים על נתיבי איילון ובאחת וחצי בצהריים הם נרדמים על הכיסא במשרד. החל מהשעה שבע בערב הם דועכים וסופרים את הדקות עד השינה, ואם תתקשר אליהם בעשר וחצי בלילה – תקבל צעקות: "הלו, אתה יודע מה השעה?!".
אנשי הלילה הם אותו דבר ורק הפוך: באחת עשרה בבוקר הם נכנסים למשרד עם שיער סתור ועיניים כועסות על העולם שהעז לגנוב מהם את הלילה. הם מתחילים לפרוח בארבע בצהריים ולא מוכנים לעזוב את המשרד עד אמצע הלילה. לקראת חצות מתעברת בהם נשמה יתירה והם נמצאים בשיא שלהם: מחזירים טלפונים, עונים מיילים ועולים על מכשיר כושר. באחת אחרי חצות הם משאירים לך וואטספ: "הלו, מחפש אותך כבר שעה, לאן נעלמת?".
הצרה הגדולה היא, כשאיש יום מתחתן עם אשת לילה. הם אף פעם לא מצליחים להיפגש. הם קובעים לעשות הליכה, אבל הוא רוצה לעשות את זה בשבע בבוקר והיא בחצות הלילה. היא לקראת חצות מתעוררת לכוס קפה והוא מתרגז שהאור עוד דולק…
ובכן, באיזו דרך פועל הקב"ה? האם בורא העולם מתחיל את היום בחמש בבוקר או בחמש בערב? התשובה ברורה ומנהג קהילות רבות בישראל להכריז אותה שש פעמים ביחד עם בעל הקורא: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני וגו'".
ההיסטוריה נכתבה בלילה. עולם נולד בחשיכה. הפלא הבלתי נתפס של הבריאה התחיל להתרחש בערב והמשיך אל הזריחה. בערב הראשון של כה אלול, סילק הקב"ה את ה"תוהו ובוהו" ויצר חושך ואור. כל הלילה עבד ובסוף שעות הצהריים סגר את היום הראשון בהכרזה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". שוב שקעה השמש ושוב עבד לאורך הלילה והבוקר ויצר את האטמוספירה והרקיע, ובסוף שעות אחרי הצהריים סגר עוד יום פלאי והכריז: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני", וכן הלאה.
ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה: מי מתחיל בלילה? האם עובד חרוץ לא מתייצב בזריחת השמש?!
הדבר המעניין הוא, שזה לא נגמר למעלה, אלא כך נקבע סדר היום היהודי: יום חדש מתחיל בערב ומסתיים למחרת בסוף שעות אחרי הצהריים. אנו עומדים בעיצומו של היום הקדוש, יום הכיפורים, וכולנו יודעים שהיום הזה לא מתחיל בבוקר ומסתיים בחצות הלילה, אלא החל אתמול בשעות הערב ויסתיים היום בסוף הצהריים.
בכך שיטת ניהול הזמן שלנו יוצאת דופן מכל לוח שנה: בעוד שהלוח הלועזי מתחיל יום בחצות הלילה – עת אנשים מהשורה מתכוננים לקראת היום הבא וחרוצים במיוחד יקומו עוד מעט, הנה סדר היום היהודי מתחיל בשקיעת השמש ונגמר למחרת בשעות אחרי הצהריים.
וכל אחד שואל: מי מתחיל יום בערב? למה לא להתחיל את יום הכיפורים בזריחת השמש, כמו בני אדם נורמליים ומסודרים?
במיוחד שצורת ניהול הזמן הבלתי שגרתית הזו, יוצרת לעתים טעויות חמורות. לא פעם אנשים מפספסים את תחילת החג או השבת, כי לא יודעים את הכלל החריג, לפיו היום שלנו מתחיל ערב קודם ונגמר אחרי הצהריים. בהערה[1] הובא אחד הסיפורים המרגשים על יום כיפור, שנוצר בדיוק בגלל הסיבוך הזה.
הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם תשיא ב/23) מוצא כאן תובנה מהפכנית, שמשנה את תפיסת החיים. אין 'תיאום ציפיות' חשוב יותר לקראת השנה החדשה מאשר התובנה המהממת הזו.
החיים הם לא פוסטר, הם לא ההרים הירוקים של שווייץ וגם לא האוויר הטהור של ירושלים. הם סטארט-אפ – מיזם ליצירת מוצר חדש. הם מקום בו אדם מקבל את ההזדמנות להיות שותף של הקב"ה ולהיות בורא!. ליצור משהו שונה, מפתיע, שאיש לא היה יכול לצפות אותו מראש.
באמצעות תהליך בריאת העולם, הקב"ה מדבר אתנו: "אתם בטח שואלים מה המטרה של כל זה? מה אני, הבורא השלם, צריך את העולם הקטן והמוגבל שלכם? ובכן, הביטו אל צורת הבריאה ותבינו הכול: העולם התחיל חשוך והפך בהדרגה להיות מואר.
"יש לי הכול למעלה, אבל דבר אחד אין לי כביכול: את ההפתעה והחידוש. את האדם שבוחר מרצונו לכתוב גרסה יותר טובה של עצמו. שלא הולך במסלול שכתבו לו, אלא כותב את מסלול חייו מחדש. אדם שחי בתוך העולם, מתמודד עם יצרים חזקים שמשתלטים על תודעתו. הוא בוער בכעס, קנאה או תאווה, הוא נמשך אל החומר ואל מנעמי החיים, אבל ברגע האמת בולם עצמו ומחליט: "לא, אסור לי, נולדתי כדי להפתיע וללכת אל מעבר לעצמי". זאת יצירה יותר מפתיעה מאשר לתכנן מטוס f16.
"לפיכך, אני הבורא החופשי, יצרתי אדם חופשי שיברא בעצמו ויהפוך את החושך למצווה נצחית".
המסר הופך את צורת הגישה שלנו: עומד יהודי ביום כיפור וחושב, מה אני עושה כאן? מה מקומי בתוך עולם של קדושה וטהרה? הרי אני מכיר את עצמי ויודע את האפלה שיש לי בראש? הקב"ה עונה לך: יש דבר יותר יפה מאור – סטארט-אפ שיוצר אור. בית חרושת שמביא אור למקום שאין בו. יש דבר יותר יפה משלמות: חוסר שלמות שמטפס בהדרגה אל מעט יותר שלמות.
לכן המבחן היחידי ביום כיפור הוא לא כמה אתה צדיק, אלא כמה אתה מוכן לגדול? השאלה היחידה שיהודי אמור לשאול את עצמו ביום הקדוש הזה: כמה אני מוכן לצמוח ולהפתיע? אחרי הכול, הצדיק קיבל כישרונות גדולים והוא בסך הכול אינו מבזבז אותם, ואילו אנחנו, האנשים מן השורה, יכולים לייצר את הכישרון מחדש. לתת מעט – אבל המעט הזה יהיה שלנו. בתורה, תפילה וצדקה ובכל תחום שנרגיש את הצורך להטביע חותם.
הבה נבחן זאת בעצמנו: האדם דומה לבורא ובואו נבחן מה משמח ומרגש אותנו. מתי אדם צוחק? מה גורם לנו לחייך? היום זה מדעי: הצחוק נוצר מההפתעה, ההנאה היא הציפייה לתשובה אחת ולקבל תשובה הפוכה. אומנות ההומור היא היכולת ליצור ציפייה ואז לגלוש ממנה למקום אחר.
בדיחה: אחד בא לעבודה כששתי אוזניו חבושות. חברו שואל באמפתיה מה קרה?
-"אל תשאל, גיהצתי חולצה ובדיוק צלצל הטלפון, אבל במקום לקחת את המכשיר, הרמתי את המגהץ לאוזן".
"אוי זה נורא, אבל זה מסביר את החבישה של האוזן הימנית, מה קרה לאוזן השמאלית?"
"הם התקשרו שוב…"
איך מגיבים כשרואים אדם מועד במדרגות? לא נעים לומר, אבל רוב בני האדם פורצים בצחוק. למה? כי הנפילה היא שבירה של השגרה והיא מעוררת את יצר הבורא שבנו.
שימו לב לדוגמה הבאה: על מה אנשים משלמים יותר? על ציור או על תמונה? כמובן, על ציור. ציור יכול להימכר בעשרים מיליון דולר, בעוד שתמונה זהה תימכר בדולר. אבל למה? הרי הציור מדויק הרבה יותר מהתמונה? כי אנחנו לא נהנים מדיוק, אנחנו מתרגשים מהפתעה. מהשקעה גדולה שיוצרת משהו בלתי רגיל.
אולי זה ההסבר לאחת התופעות המרתקות בעולם העסקים: כיצד הפכה ישראל לבירת החדשנות העולמית? בשנת 2009 הוציאו שני חוקרים את הספר "מדינת הסטארט אפ" ובו מנסים להבין את שאלת מיליארד הדולר: איך זה שבישראל הוקמו יותר חברות סטארט-אפ מאשר במעצמות כמו בריטניה, קנדה, יפן והודו? איך זה שבשנת 2009 (שנת יציאת הספר לאור) נסחרו במדד הנאסד"ק יותר חברות ישראליות מכל מדינה אחרת בעולם (63 חברות)? איך זה שמדינה קטנה ומוקפת אויבים המציאה את icq (תוכנת המסרים המידיים שהייתה בזמנו הגדולה בעולם), את ווייז ואת מובילאיי? הספר מצטט את סגנית נשיא nbc ששואלת בפליאה: "איך בנקודה קטנה אחת מרוכזים כל כך הרבה בלגן וכל כך הרבה חדשנות?".
מחברי הספר היו יכולים להרחיב את השאלה אל העולם היהודי בכלל ולשאול איך יש כל כך הרבה סטארטפיסטים יהודים בולטים, שלא בערך לשיעור שלנו באוכלוסייה?
התשובה החסידית היא שזה סיפור חיינו: ההמצאה והחדשנות היהודית היא ביטוי למשימה שלנו בעולם: להפתיע, לחשוב מחוץ לקופסה ולסלול מחדש את הדרך שלנו בעולם.
הנה סיפור מופלא: זה היה יום ראשון במשרדו של הרב שבתי סלבטיצקי באנטוורפן. יום ראשון בחוץ לארץ הוא יום רגוע והרב לא ציפה להפתעות. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. בפתח ניצב אדם עם עיניים דומעות. זה היה האדם האחרון שהיה אפשר לצפות ממנו לגילויי חולשה. אנטוורפן מוכרת כעיר היהלומים של אירופה. במרכז העיר ניצבת הבורסה ליהלומים, ולמטה ברחוב פליסנקא עומדים דוכנים לממכר תכשיטים יוקרתיים להמון העם שאינם מחזיקים כרטיס חבר בורסה. האדם שעמד בפתח הוא בחור ישראלי לשעבר בשם איתן, שנמנה על הסוחרים החזקים שם.
איתן אמר שהוא זקוק ל"תיקון", הוא עבר עבירה והלב שלו מיוסר: לפני כמה חודשים החליט לשמור שבת. הילדים גדלו והוא הבין שהמשפחה צמחה בלעדיו. ביחד עם אשתו החליט לסגור את העסק ביום שישי בצהריים ולהיות כל השבת בבית. כבר כמה חודשים שהוא דבק בהחלטה שלו ובכל יום שישי בשלוש בצהריים, מכניס את המגירות עם התכשיטים לרכב ונוסע הביתה.
אבל חודשים מקנן בו מתח מיום השבת שחל אתמול: השבת האחרונה של השנה האזרחית. בקרב הסוחרים היהודיים נהוג לכנות אותה בשם "שבת הגדול" (כביכול), משום שהמקומיים מוציאים אז יותר כסף מאשר בכל השנה. הם שופכים אלפי יורו לקנות תכשיטים לנשותיהם לכבוד ימי אידיהם.
כבר חודשיים שחבריו מרעננים את הקטלוגים ואוספים מגזינים. הם חידשו את הסחורה והזמינו מעצבים לקשט את הדוכנים ורק הוא מחק את היום מהתודעה. הגיע יום שישי והוא סגר כרגיל את הדוכן בצהריים ונסע הביתה. הוא עשה מאמצים אדירים לשכוח מהשוק ולהתרכז בקדושת השבת.
סעודת הלילה הסתיימה ובני הבית פרשו לישון, אבל הוא לא היה מסוגל להירדם. המחשבות געשו בתוכו ונשאו אל הרחוב, אל הבית הראשון שלו. בעיני רוחו ראה את מכוניות המרצדס שועטות אל הרחוב ואלפי היורו עוברים מיד ליד. הוא ראה את זה קורה מול העיניים ולא האמין שהוא אינו שם. העסק הוא החיים שלו והנה בלילה הכי טוב בשנה, הוא יושב על הספה בבית. כל הלילה התהפך מצד לצד ובבוקר איבד שליטה ורגליו נשאו אותו אל הפליסנקא.
הוא עמד מרחוק בעיניים מבוהלות וראה את שכניו פותחים עוד יום עסקי סוער. אחרי שעה ארוכה ניתק את עצמו בכוח מהמקום וחזר הביתה בחופזה. על השולחן עמדה כוס הקידוש. הוא ניגש אל המקפיא, הוציא בקבוק וויסקי, מילא את הכוס על גדותיה, בירך שהכל ושתה בלגימה אחת. תוך כמה דקות התמוטט והתעורר בשלוש לפנות בוקר. סוף השבוע של סוף השנה האזרחית חלף.
כעת ישב במשרד הרב וביקש "תיקון" על השבת. על המחשבות, על הקידוש המבולבל ועל השינה הארוכה. הוא הרים את עיניו וראה את הרב שבתי דומע. "איתן, אני מקנא בך. נולדתי בירושלים, אני שומר שבת מהיום שנולדתי, ולא הייתה לי שבת אחת יפה כמו שלך. אני יודע היטב מה השבת תרמה לי, אבל מה אני נתתי לה? מה הקרבתי למענה? אבל אתה, שניצבת מול החנויות מלאות הקונים, התלבטת והתייסרת ובכל זאת עמדת בניסיון – האם יש מושג איזה עונג חוללת במרומים?!…"
התפיסה הזו מעניקה מבט חדש על ספר בראשית ותחילת ספר שמות: קריאה מהירה בספר שנתחיל לקרוא בשמחת תורה, מעלה תחושת אי נוחות עמוקה. מה המטרה החינוכית של הספר הזה? איך הוא מספר כל כך הרבה רוע בדפים כל כך מעטים?
הציר שמוליך את ספר בראשית הוא חמישה מעגלים של אלימות ומתח במשפחה: קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, אחי יוסף ויוסף, ומשה ואהרן. וכל אחד שואל, מה בעצם המסר של הספר?
צריכים לקרוא שוב ולהבין הכול: ספר בראשית הוא לא ספר על רציחות, הוא סיפור מעורר השראה על טיפוס הדרגתי לשלום. אלו חמישה סבבים בהם אנשים רבים, מאבדים עשתונות ועושים טעויות נוראות, אבל מסבב לסבב הם לומדים בהדרגה איך לשלוט בעצמם ולהגיב נכון. גם הסבב הבא הוא לא מושלם, אבל בסבב שאחריו הם מטפסים עוד מדרגה וכך עד שמגיעים אל הטוב המושלם.
הנה: המריבה הראשונה בין קין להבל נגמרת ברצח. המריבה השנייה בין ישמעאל ליצחק נגמרת יותר טוב: בפרידה. ישמעאל הולך לגור אצל אימא שלו ויצחק נשאר אצל אבא שלו. זה לא אידיאלי, אבל זה יותר טוב. הסבב הבא מתחיל אותו הדבר: בפרידה ל-34 שנים בין יעקב ועשו, אבל אז הם מטפסים עוד מדרגה: הם נפגשים, מתנשקים ומסכמים שיום אחד יעברו לגור יחד. הסבב הרביעי בין אחי יוסף מתחיל נורא ואיום, אבל ההיסטוריה מתגלגלת והם מטפסים עוד מדרגה: הם נפגשים, מתחבקים וחוזרים לגור יחד עד סוף ימיהם.
אבל זה לא הסוף: בסבב החמישי, כשמשה עוקף את אחיו המבוגר ולוקח את ההנהגה שהייתה יכולה להיות שייכת לאהרן, והוא חושש מהתגובה של אהרן ומבקש מהקב"ה: "שלח נא ביד תשלח – ביד אחי שאתה רגיל לשלוח", עונה הקב"ה דברים שלמעלה משכל אנושי: "הלוא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו". אהרן לכתחילה לא יכעס ורק ישראל: "מתי הקידוש? מתי אומרים 'לחיים' לכבוד הבחירה המדהימה בך?".
זה המסר של ספר בראשית: הקב"ה לא יצר עולם טוב, אלא חגיגה של יצירת הטוב. ולכן המבחן היחידי ביום הכיפורים אינו כמה אני צדיק, אלא כמה אני מתקדם? כמה היום הזה יפה מאתמול?
סיפור: גרשון בֶּר יעקובסון היה עיתונאי מטעם "ידיעות אחרונות" בניו יורק ועורכו הראשי של העיתון האידי-אמריקאי "אלגעמיינער ז'ורנאל". בנו, המרצה והסופר הרב סימון יעקובסון, מספר: "בתור איש תקשורת, אבי החזיק מסמך חשוב: תעודת עיתונאי שהתירה לו להיכנס לברית המועצות הקומוניסטית. עבור הרבי מליובאוויטש והמחתרת החבדי"ת שהתנהלה שם זה היה נכס יקר.
"בשנת 1971 אבי חזר מביקור בברית המועצות. הוא נשלח להבריח תשמישי קדושה עבור היהודים הכלואים שם. עם שובו לארצות הברית התבקש לסור לחדרו של הרבי. הפגישה נמשכה כל הלילה. אבי סיפר על הסבל והרדיפות שחווים היהודים 'מאחורי מסך הברזל' ועם כל סיפור שהרבי שמע, פניו נפלו יותר. עם כל אנקדוטה וחוויה שאבי הזכיר – רוחו של הרבי הפכה מיוסרת יותר.
"ואז, כשהסתיים הלילה הארוך, קרני שמש ראשונות הפציעו והאירו את משרדו של הרבי. הרבי קם מכיסאו, הסיט את הווילון, המבע הכאוב התחלף בחיוניות ואמר בטון קורן: אה, יום חדש הפציע…".
זה היה סימן ההיכר של הרבי: היכולת לראות את האור שזורח בתוך החושך. אבל מה שמרשים יותר זו העובדה שהרבי בחר! בגישת חיים כזו. בחשיפה אישית נדירה לאחד מחסידיו הקרובים, הרב בער יוניק, אמר: "עבדתי על עצמי לראות את הדברים באור חיובי, אחרת לא יכולתי לשרוד…"
ביום הכיפורים תשפג, אנו מתחננים מהקב"ה להזריח את האור הגדול, אור שבעת הימים, האור שיגלה את כל הטוב שנוצר ממעשינו ועבודתנו במשך הגלות, ובקרוב ממש.