יונתן, יהודי שלא שומר מצוות, בא להתארח אצל הרב בראש השנה. בליל החג עשו קידוש על כוס יין, באמצע הסעודה הרימו יין ל'לחיים' ובסופה בירכו ברכת המזון על הכוס. בבוקר הם קידשו על ויסקי, אחרי הקוגל שתו יין אדום משובח, ובערב התחילו שוב את כל הטקס. אחרי 48 שעות הם נפרדו מהחג עם ההבדלה, שהייתה שוב על כוס יין.
במוצאי החג התעניין הרב "איך יונתן התרשם מהשבת שלו?".
-"תראה, למה אסור להדליק חשמל בחג עוד לא הבנתי, אבל למה אתה לא נוהג – הבנתי היטב…"
עם ישראל הוא עם אחד בכל העולם, בארץ ובחוץ לארץ, אבל עובדה אחת מבדילה בין העם היושב בציון ובין העם בחוץ לארץ: "יום טוב שני של גלויות". חג בארץ ישראל נמשך יום אחד, בעוד שחג בחוץ לארץ נמשך יומיים.
הפער הזה יוצר לפעמים מצבים מוזרים, כאשר ישראלי ששוהה בחוץ לארץ, מנהל סדר יום רגיל של יום חול, בעוד שאצל המקומי זה חג קדוש שאסור במלאכת חול. כך להיפך: בן חוץ לארץ ששוהה בארץ וממשיך (בסיטואציה מסוימת) יום נוסף של חג כאשר כולם סביבו נמצאים כבר בעבודה.
כאן מתרחשת תופעה מעניינת בראש השנה ויום הכיפורים: רוח אחדות שורה על העם היהודי וכל תפוצותינו חוגגים בצורה זהה. בראש השנה כולנו יורדים לחוץ לארץ וחוגגים יומיים חג, ואילו ביום הכיפורים כולם עולים לארץ ישראל וחוגגים רק יום אחד. ממש חזון 'עם אחד, חג אחד…'
האזכור הראשון לכך, שבארץ ישראל חוגגים יומיים ראש השנה, נמצא כבר בספרי הנביאים, לפני כ-2500 שנה. ספר "נחמיה" מספר על ימי "שיבת ציון", בהם שבו היהודים ארצה אחרי שבעים שנות גלות בבל ועשו צעדים ראשונים להקמת המקדש השני.
קבוצת העולים מבבל הייתה חבורה זרוקה ומבולבלת של "דלת העם", אנשים שנעתרו לקריאה לעלות ארצה כי לא היה להם יותר מדי מה לעשות בבבל… הגמרא מכנה אותם בתור "עשרה יוחסים", אנשים חסרי בית, שאיש לא ידע מאיפה באו ומה מקורות המשפחה שלהם. כחלק מהיותם חסרי מעמד, הם התחברו עם השכנים הגויים סביב ירושלים והקימו משפחות מתבוללות.
ביום הגדול של ראש השנה, אספו עזרא ונחמיה את העם לחצר המקדש בירושלים. הם הוציאו את ספר התורה וקיימו כעין מעמד נשגב של "הקהל", בו רוממו את רוח העם וליכדו את שורותיו. אחרי המעמד הרוחני ציווה נחמיה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, כי קדוש היום לאדונינו" והנביא ממשיך ומספר כי "ביום השני" נאספו שוב לבית המקדש לשמוע על ההכנות לסוכות. מכאן כי כבר בימיהם היה נהוג יומיים ראש השנה בארץ ישראל.
וכאן עולה השאלה, מה נשתנה בראש השנה? מדוע בני ארץ ישראל חוגגים יומיים ראש השנה ובני חוץ לארץ חוגגים יום אחד את יום הכיפורים?
לגבי יום הכיפורים, התשובה ברורה: יהיה מוגזם לצום יומיים ולנהוג את כל מנהגי העינוי במשך 48 שעות. לכן גם בחוץ לארץ מסתפקים רק ביום אחד.
כך לגבי ראש השנה יומיים, ההסבר ההלכתי ידוע: הדבר נובע מספק מתי חל ראש חודש תשרי.
ראש חודש עברי, יכול לחול באחד משני ימים: ביום השלושים של החודש הקודם ויכול לחול למחרת, ביום השלושים ואחד. (הדבר נובע מספק מתי חל "מולד" הלבנה – היום בו מתחיל הירח להיראות לאחר שקטן ונעלם בחצי השני של החודש. אם התרחש המולד ביום השלושים ובית הדין הגדול בירושלים הספיק לקדש את היום – יום זה ראש חודש, ואם חל למחרת – ראש חודש יחול ביום הבא).
לאחר שחברי הסנהדרין קידשו את יום ראש חודש, היו משגרים שליחים לכל מושבות ישראל בארץ ובחוץ לארץ לבשר מתי חל ראש החודש וכך ידעו בכל העולם את מבנה החודש ואת היום המדויק בו צריכים לחגוג חג באותו חודש. נזכור שאנו מדברים על 3000 שנה אחורה, כשאין דואר ואין וואטסאפ לצלם את מולד הלבנה בשידור חי והכול צריך לעבור ולהתפרסם בצורה פיזית.
כאן נוצרה בעיה ביום טוב של ראש השנה: ראש השנה חל ביום א' תשרי, דהיינו ביום המולד עצמו, ובחג אסור לצאת מחוץ לתחום שבת, וכך אפילו ביישובים הסמוכים לירושלים, לא היו יכולים לדעת אם א' תשרי חל היום או מחר. וכל שכן שלא ידעו במקומות הרחוקים מתי א' תשרי. לכן בראש השנה היו מוכרחים אפילו בערים הקרובות סביב ירושלים לחגוג את החג יומיים, שמא חל היום ושמא מחר.
בחגים האחרים, לעומת זאת, כמו שבועות, פסח וסוכות, שהחג חל רק בהמשך החודש, השלוחים היו מספיקים להתפזר בתוך שטחי הארץ עצמם ולבשר על יום החג, ולכן החג היה רק יום אחד. אולם מעבר לים, במדינות חוץ לארץ, שהשלוחים לא היו מספיקים להגיע אפילו עד ט"ו בחודש (וכל שכן עד ו' סיון) – היו מקיימים יומיים חג מספק.
ואף שהבעיה הייתה בעבר, כשהיו מקדשים את החודש לפי מולד הלבנה ואילו היום קובעים ראש חודש בצורה מסודרת לפי הלוח ואין ספקות מתי א' תשרי, בכל זאת אנו מכבדים את מנהג אבותינו וממשיכים לשמור את החג כפי שהם שמרו אותו – יום או יומיים. עד כאן ההסבר ההלכתי.
בנוסף לכך, אנו רוצים לצטט רעיון מקורי ומרגש שהזכיר בקצרה הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות יט/286). הוא כמובן נותן עומק רעיוני לכך שממשיכים לחגוג יומיים ראש השנה אף כיום – כשמקדשים את החודש על פי הלוח. ובעומדנו בערב שנת "הקהל", שנת ה"יחד" הלאומית, הדברים מקבלים משנה תוקף ומשמעות.
בחגים החשובים הפותחים את השנה – אנו עומדים יחד. בימים הגדולים עליהם עומדת השראת השכינה בכל השנה – עם ישראל ניצב כאיש אחד בלב אחד. זה מתחיל מהשכן הקרוב לצדו מתפללים בבית הכנסת ועד הבן דוד מארצות הברית שעומד ומתפלל באותו יום בו אנו מתפללים.
לכן כשבחוץ לארץ נמשך ראש השנה יומיים – גם בארץ ישראל נמשך החג יומיים. ולאידך, כשבארץ ישראל נמשך יום כיפור יום אחד – גם בחוץ לארץ זה המצב. בימים הכבירים הללו, אנו לא באים לבד או אפילו לא בקבוצות של דרכון ישראלי ודרכון זר, אלא המשפחה כולה מתכנסת יחד.
כך אומר הפסוק הפותח את פרשת השבוע: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל". זה הפסוק שפותח את הפרשה האחרונה שלפני ראש השנה ומביא אותנו לחגי תשרי. מובא בספר הזוהר כי "אתם נצבים היום", הכוונה לראש השנה, יום הדין בו מתחדשת כריתת הברית הנצחית בין הקב"ה וישראל. כך בכל פעם שנאמר בתנ"ך "היום" הכוונה לראש השנה, כמו בתחילת ספר איוב: "ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם" – והכוונה ליום הדין והמשפט, כשמלאכי הרקיע מתאספים לפני ה' לסנגר או חלילה להיפך. כך בהפטרת חנה המפורסמת שנקרא בבוקר הראשון של ראש השנה: 'ויהי היום ויזבח אלקנה ונתן לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות" והסיפור התרחש בראש השנה.
וכאן מדגישה התורה: "אתם נצבים היום כולכם … כל איש ישראל, מחטב עציך עד שואב מימיך". בעומדנו למרגלות כיסא הכבוד בראש השנה, איננו מתחלקים לטורים נפרדים לפי צבע הדרכון, אלא רק לפי הגדרה אחת: "יהודים". וכל עם ישראל ביחד.
הסיבה לכך כפולה: ראשית, זאת סגולה טובה לזכות בדין. כשכל המשפחה מתייצבת לפני השופט, זה עושה רושם טוב של משפחה הגונה ומגובשת… וברצינות: כשאנו מתעלים מעל המרחקים והבדלי הסגנונות, כשאנו מעמיקים לתוך נפשנו ומוצאים את המאחד והמשותף, כשניו יורק באה עם כפר סבא ותל אביב עם יוהנסבורג – מה שבולט הוא שם המשפחה ולא השם הפרטי. כאשר יהודי בא כיחיד – רואים אותו, אך כאשר הוא בא בתוך כלל ישראל – רואים את היהודי שבו!. וזה מזכיר לקב"ה את שם המשפחה המשותף שלנו ושלו: העובדה שאנו בניו אהוביו, בני אברהם, יצחק ויעקב. זה מזכיר רקע היסטורי של אלפי שנות מסירות נפש ואז הדיון על עברות וחטאים נתפס אחרת לגמרי.
הנה אחד הסיפורים החשובים מראשית ימי החסידות: הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, היה מנהיג החסידים ברוסיה, מפטירת המגיד ממעזריטש ועד עלייתו ארצה. פעם ישבו תלמידיו בהתוועדות חסידית וביניהם נכח רבנו הזקן. לפתע נכנס אדם חולה והחל לבכות: "יהודים, התפללו עלי, התחננו לרחמי שמים עבורי". התלמידים הביטו אחד על השני בפליאה ואמרו כי אינם מסוגלים לברך. "עליך לפנות אל הרבי, הוא יודע לברך".
שקע רבנו הזקן בדבקות ואמר: "חברים, האם שכחתם מה ששמענו מתלמידי החברייא קדישא, תלמידיו הדגולים של המגיד ממעזריטש, כי מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול אפילו מלאך מיכאל אינו יכול לפעול?!" והביא לכך הרבי משל: כאשר ילד מבקש משהו מאביו – עזרה כספית בקניית דירה למשל – האבא מסוגל לדחות אותו. אך כאשר כל הבנים מתקבצים סביב השולחן ומבקשים עזרה עבור אחיהם מעומק הלב – אין אבא שלא ייענה לבקשתם…"
אבל האחדות בערב ראש השנה היא מסיבה עיקרית נוספת: כי אנחנו צוות. כי אנו פועלים כגוף אחד וכולנו מארג של איברים שיוצר את השלם. ראש השנה הוא לא רק יום דין, אלא "אתם נצבים היום כולכם … לעברכם בברית", הוא יום התחדשות הקשר, ההמלכה והברית בין ה' וישראל, הוא יום התחלת שנה חדשה במפעל הגדול של השראת השכינה בעולם, וביום התחלת פרויקט חדש – כל עובדי המפעל מתקבצים יחד בשערי העסק.
עם ישראל הוא גוף שלם, בו כל אחד תורם את התרומה הייחודית שלו: זה נותן אמונה, זה נותן צדקה, זה נותן תורה, וזה נותן מצווה. אין יהודי אחד מיותר בעולם, שלא נותן את התרומה הספציפית והייחודית שלו שמכריעה את הכלל.
למה הדבר דומה? בעולם יש שני סוגי אחדות: עדר כבשים שהולך אחרי הרועה, וחלקי שעון שמרכיבים שעון. מה ההבדל? עדר כבשים מאוחדים כקבוצה תחת הרועה, אבל ביניהם עצמם אין שום קשר. לעומת זאת, חלקי שעון הם פאזל שלם שכל חלק מרכיב את רעהו ואם חלק אחד חסר – אפשר להשליך לפך את כל המנגנון.
בדידי הווא עובדה. הנה סיפור מתוק ואמתי לחלוטין: אמש, ביום שני בערב, כתבתי את הדרשה וחיפשתי סיפור שיוכיח את מארג האיברים המאוחד שנקרא עם ישראל. שברתי את הראש ולא הצלחתי להיזכר. קמתי מהמחשב בייאוש, מתוך תפילה שמשהו יאיר. ירדתי לרכב ופתאום הגיעה הודעת וואטסאפ מבחור שנמצא לבדו בשליחות במקסיקו והוא מבקש שאזכיר לו סיפור ששמע פעם על הנגיד האמריקאי, שלמה ורדיגר.
שחזרתי את הסיפור מהזיכרון ואז זה היכה בי: זה בדיוק המעשה שחסר להשלמת הדרשה. הנה יושב שליח בראשון לציון ומנסה להשלים חיבור, והנפש היהודית מטלטלת גיד ועצב שנמצא בקצה השני של האוקיינוס, במקסיקו, והוא פונה להזכיר את הרכיב החסר בפאזל. כך אנו: פועלים בהרמוניה מיסטית בה איבר אחד מעורר ומשלים את רעהו.
הנה הסיפור: בעקבות התקפות טילים בלתי פוסקות וחטיפת ורציחת שלוש הנערים הי"ד בחודש יולי 2014, יצא צה"ל למבצע “צוק איתן". כרגיל, מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה כדי לפרסם גינוי חריף כנגד הצד 'הרע' בסיפור – ממשלת ישראל, אך להפתעת העולם הערבי, ההצבעה נכשלה. נדרשו תשעה קולות כדי להעביר אותה, אבל הנציג הדרום-קוריאני נמנע והיה חסר לערבים קול אחד.
זאת הייתה הפתעה של הרגע האחרון ואיש לא ידע להסביר מה סגר את הפינה. אחרי כמה ימים, קיבל הנגיד שלמה ורדיגר, מראשי אגודת ישראל באמריקה ולהבדיל הבעלים של חברת בגדי הספורט Outer-stuff, טלפון מהשגריר הדרום-קוריאני באו"ם. השגריר סיפר כי בזמן האחרון הוא נמנע בשלוש הצבעות נגד מדינת ישראל. הסיבה לכך נעוצה באינטרסים של הממשל בסיאול, אבל הוא הוסיף כי גם לו אישית היה חלק בהחלטה הזו.
בעבר הוא ניזון כמו כולם מסטריאוטיפים שליליים על היהודים, אבל לאחרונה למד דברים הפוכים שריגשו אותו. הבת שלו מתמחה בעיצוב והיא עובדת בחברה בבעלותו של ורדיגר. כבר חודשים היא מספרת בעיניים נוצצות על שגרת החיים במפעל שמסמלת ערכים קדושים. היא מעולם לא ראתה אנשים שמשלבים באופן מופלא בין חומר ורוח ושגרת יומם מתזזת בין שני העולמות גם יחד.
היא מתפעלת מכך שבאמריקה הלחוצה בה סיסמת החיים היא "זמן זה כסף", המשרד עוצר את נשימתו באחת וחצי בצהריים, והגברים מתאספים להתפלל מנחה ולבטא את אמונתם באלוקים. שנית, היא מעריכה את העובדה שכל אדם שנכנס למשרד לבקש צדקה – מתקבל במאור פנים ולא יצא מעולם בידיים ריקות. היא מתרגשת גם מהיחס המכבד אליה, למרות שאיננה יהודייה.
כעת, סיים השגריר באוזני ורדיגר: כשבמסגרת תפקידי ניתנה לי האפשרות לבטא את הכבוד וההערכה שלי לעם היהודי – ראיתי חובה לעשות זאת.
הנה כי כן: יושבים יהודים בארץ ישראל וחוטפים טילים, ועזרתם באה באופן מיסטי ולא מתוכנן ממעשה טוב שעושה יהודי בניו יורק.
מה זה אומר בתכל'ס? איך נפרוט את האחדות הגדולה למטבעות קטנים?
בהזדמנות אחרת ביאר הרבי נקודה נפלאה (תורת מנחם כז/182): מנהג ישראל לפנות זה לזה אחרי תפילת ערבית בליל א' דראש השנה ולאחל: "לשנה טובה תכתב ותחתם". רבנו הזקן מדגיש זאת במפורש במחזור התפילה לאחר תפילת ערבית: "נוהגים לומר לחברו לשנה טובה תכתב ותחתם".
וזה פלא: מה כל כך חשוב לאחל לזולת "שנה טובה"? ולמה לא מודגש בסידור לאחל בליל שבת "שבת שלום" או בליל יום טוב – "חג שמח"? ואדרבה, תפילת ראש השנה היא רגע מרומם שמכנס את האדם בתוך עצמו. כל אחד מתרחק מההמולה מסביב ומתכנס לחשבון הנפש הפרטי על השנה שהייתה, הבקשות האישיות, פירוש המלות של הפיוטים וכו'. כיצד אחרי תפילה מעמיקה כזו, נשלף יהודי מההתכנסות העצמית ופונה לחברו באיחולי "לשנה טובה"?
כאן נמצאת הנקודה: ביום הזה איננו באים לבד. "יום הדין" האמתי הוא לא רק מה עשית עם עצמך, אלא כמה יהודים שימחת. כדבריו הידועים של הבעש"ט: "נשמה יורדת לעולם לשבעים-שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי אחר", ולכן דווקא בליל ראש השנה מתעסקים בלעשות טובה ליהודי אחר ולאחל לו שנה טובה.
מבחינה מעשית, בין כל ההכנות לחג, צריך להביט מסביב ולשאול: האם יש מישהו שמחפש איפה להתארח בחג? האם יש משפחה שמתקשה לשלם את הוצאות החג? אולי יש מישהו שפגענו בו במשך השנה והוא כאוב בגללנו? בסופו של דבר, השמחה של ראובן מבטיחה שנה טובה לשמעון!.
הרבי העיר פעם, שאף שלא מובא בשולחן ערוך לאסוף כסף לצרכי ראש השנה, כמו שמובא לגבי מעות חיטים וקמחא דפסחא, אך זה רק משום שלפני ראש השנה עושים "סימנים" לשנה טובה ולכן לא טוב לדבר על עניות. אבל ברור שכל אחד אמור להתעורר לגשת ולהציע את עזרתו. זאת הדרך הטובה ביותר לקלוט את השפעות היום ולזכות לשנה טובה ומבורכת, שנת בשורות טובות לכלל ולפרט, ומעל ומעבר לכל: שנת גאולה וישועה, וכראשי התיבות של השנה הבאה לטובה: "תהא שנת פדות גדולה, תהא שנת פריצת גאולה" וכפשוטו ממש.
נסיים בסיפור מקסים, ששמעתי באוזני מבעל המעשה: היה לי דוד זקן, בעל מסירות נפש וכו' הרה"ח משה סלונים ע"ה. במשך שנים הוא ניהל את "רשת אוהלי יוסף יצחק", הארגון שריכז את בתי הספר וגני הילדים של חב"ד בארץ. מדי שנה בראש השנה, נהג לארח מפקחים ומורים במשרד החינוך שלא היו שומרי תורה ומצוות, כדי שיחוו ראש השנה בכפר חב"ד.
בכל שנה מחדש, כשהיה יוצא עם האורחים לאחר תפילת ערבית מבית הכנסת הגדול בכפר, "בית מנחם", היה חש נקיפות מצפון. סביבו נשארו חסידים להתפלל באריכות, זה העמיק במאמר חסידות, זה הזיל דמעה וזה ניגן ניגון חסידי מעורר נפש. הוא חש צער על כך שהוא מתפלל בזריזות וממהר לעזוב את בית הכנסת עם אורחיו בלילה הראשון של השנה.
שנה אחת החליט שאינו מזמין אורחים והוא נשאר בבית הכנסת. לחברים שפנו אליו בבקשה להתארח בכפר חב"ד, סידר מארחים אחרים והוא כבר לא היה יכול לחכות לתפילת ערבית של ראש השנה, כשיישאר לשפוך נפשו לפני ה'. התפילה הסתיימה והוא פתח מאמר חסידות. בית הכנסת התרוקן מיושביו והוא חש התעלות נפש.
לפתע ראה בזווית העין שתי דמויות בכניסה לבית הכנסת. עמדו שני בני זוג שאינם שומרי מצוות והציצו פנימה בסקרנות. הוא קם להתעניין בהם והתברר שהם עברו עם הרכב בכביש 44, בכניסה לכפר חב"ד, והאישה אמרה לבעלה, "מעניין איך נראה ראש השנה בכפר חב"ד…"
כמובן, הוא סגר את הספר והזמין אותם לסעוד עמו. ואז הוא הבין שחשוב להתפלל באריכות, אבל יש יהודים שהשליחות שלהם בעולם היא להיות "אתם נצבים היום, ראשיכם, שבטיכם, כל איש ישראל, מחוטב עציך עד שואב מימיך".