דרשה לחג הפסח
מדוע מתעלמת ההגדה ממשה ואהרן? דרשה לחג הפסח
בעוד חודש ימים, יצוינו חמישים שנה לניסי מלחמת ששת הימים. העיתונות תקדיש כתבות ומהדורות ענק על הקרב הקשה והמזהיר לשחרור הכותל המערבי והעיר העתיקה, על הכיבוש המפואר של רמת הגולן וההשתלטות המהירה על שטחי יו"ש. כעת נתאר לעצמנו כי בכתבות על כיבוש הכותל, ישכחו להזכיר את מח"ט הצנחנים שפיקד על הפעולה בתעוזה, רב אלוף מוטה גור, מי שהיה זה שהכריז במערכת הקשר את הקריאה הבלתי נשכחת: "הר הבית בידינו". או בסיקור הקרב לכיבוש הרמה, יימנעו מלהזכיר את חלקו של אלוף הפיקוד, רב אלוף דוד (דדו) אלעזר.
ברור שיהיה זה לא הגון, לא מכובד ובעיקר, לא מקצועי. וכאן עולה תמיהה מפורסמת, שלא צריך להיות מפרש, כדי להיות מוטרד ממנה. כולנו קוראים בליל פסח את נוסח "ההגדה", אנו מקדישים שעות ארוכות לשחזור הנס המופלא של יציאת מצרים, מאריכים להזכיר את כל ההיסטוריה שהובילה לירידת מצרים, החל מיעקב אבינו ולבן, ורק שני אנשים נשמטים מההגדה: אלו שפיקדו על הפעולה הניסית לשחרור ישראל ממצרים.
משה רבנו ואהרן הכהן, אינם מוזכרים בהגדה של פסח. וזה כמובן פלא גדול: משה רבנו הקריב את כל מה שהיה לו למען שחרור ישראל ממצרים. ראשית, הוא עצמו נכנס שוב ושוב לארמונו של מלך מצרים ובכך העמיד את חייו בסכנה ברורה. שנית, הוא וויתר לחלוטין על חיי משפחתו, השאיר את אשתו ובניו מאחוריו אצל חמיו ולא ראה אותם לפחות 13 חודש, אם לא הרבה יותר מכך. (מחודש אייר שהגיע למצרים, עד לפחות ערב מתן תורה, לפי הדעה שיתרו הגיע קודם מתן תורה).
וכאן הבן שואל: היכן משה ואהרן? האם לא מגיע להם קרדיט בהגדה של פסח?!
אגב, אם רוצים לראות עד כמה ההתעלמות ממשה ואהרן היא מכוונת, נשים לב אל הפרט הבא. קרוב לתחילת ההגדה אומרים: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ומצטטים פסוק מספר יהושע (כד, ב-ד): "שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם … ויעקב ובניו ירד מצרים" – אך בעל ההגדה חותך את הציטוט ואינו ממשיך את הפסוק הבא שם: "ואשלח את משה ואת אהרן ואגוף את מצרים".
מה מונח כאן?
[להעיר, שמשה מוזכר בכל זאת בהגדה בדרך אגב, לא בזכות פעולה שהוא עצמו עשה: "ועל הים מהו אומר: ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". עוד יודגש כי הרמב"ם כותב באופן מפורש (חמץ ומצה ז,ב): "ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו". כך שהאב מחויב להוסיף ולהזכיר מעצמו לבן חכם את חלקו של משה].
למען האמת, השאלה היא הרבה יותר גדולה. משום שההתעלמות מחלקו של משה ביציאת מצרים, אינה מתרחשת רק בליל פסח, אלא בכל יום ויום. נשים לב: בחנוכה אומרים: "בימי מתתיהו ובניו כשעמדה מלכות הרשעה". גם בפורים מזכירים את מנהיגינו: "בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה", ואילו כאשר מזכירים את יציאת מצרים בכל בוקר, אומרים: "עזרת אבותינו אתה הוא מעולם". לא 'בימי משה' ולא 'בימי אהרן', רק אתה היית זה שעזרת לנו.
והשאלה מתבקשת: למה משה אינו ראוי לקרדיט, לפחות כמו מתתיהו, מרדכי ואסתר?
אגב, לחביבותא דמילתא, יש להעיר רמז נפלא המובא בתורת אביו של הרבי מליובאוויטש, הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון. שאבתי את הרעיון מכאן: http://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3639277#footnoteRef9a3639277
סעודת ליל הסדר, מתנהלת סביב הקערה עם שלוש המצות. בתוך הקערה עצמה, המצה העיקרית היא כמובן המצה האמצעית. חוצים אותה לשניים, את החלק הגדול מטמינים ומצפינים עבור אכילת האפיקומן ואילו החלק הקטן נשאר בתוך הקערה והוא ה"לחם עוני", עליו אומרים את ההגדה ובו מקיימים את עיקר מצוות הלילה, לאכול כזית מצה.
מדוע באמת מקבלת המצה האמצעית יחס מועדף ומיוחד? הסביר הגאון רבי לוי יצחק שניאורסון, כי המצה האמצעית היא כנגד שבט "לוי" (כי שלוש המצות הן כנגד "כהן, לוי, ישראל") וה"לוי" הכי חשוב בהיסטוריה, הוא הרי משה רבנו. ככתוב על הורי משה: "וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי". כך שהמצה האמצעית מקבלת יחס מיוחד, משום שהיא מסמלת את משה רבנו, מנהיג ישראל.
לפי זה ממשיך ומבאר הגאון רבי לוי יצחק, את העובדה שמצפינים ("צפון") את החלק הגדול במצה האמצעית לאפיקומן, משום שמשה עצמו היה מוצפן בתחילת חייו, ככתוב: "ותצפנהו שלושה ירחים".
ואולי אפשר לומר בהמשך לזה, כי יש בכך רמז מפורש להטמנתו והצפנתו של משה בכל עיקר הלילה הזה – בכך שאינו מוזכר בהגדה של פסח.
וכמובן, הדברים טעונים בירור: מדוע באמת הוחלט להצפין את חלקו של משה ביציאת מצרים?
לא מצאתי התייחסות בתורת רבותינו נשיאי חב"ד לשאלה זו, אך הנושא יכול להיות מוסבר בפשטות לפי תפיסת סיפור פסח ויציאת מצרים, כפי שהוא מבואר במאמרי ושיחות אדמור"י חב"ד.
הגאון הרב עזריאל חייקין, כיהן שנים רבות כרב העיר בריסל בבלגיה ולפני כן כרב בעיר קופנהגן בדנמרק. באחת הפעמים שהוא שהה בניו יורק בשנות השישים, הרבי הורה לו להרחיב את תחומי השפעתו מעבר למדינת דנמרק עצמה ולבקר גם בכפרים והעיירות הקטנים בכל חצי האי הסקנדינבי, הכולל את מדינות נורבגיה, שבדיה ופינלנד.
אלו האזורים היפים ביותר בעולם, הרים, קרח ויערות עד, אבל ברוחניות, מדובר במדבריות שממה. כאן גרה משפחה יהודית אחת, שם גרות שתי משפחות יהודיות, אין להם כל קשר עם קהילה מסודרת ואחוזי ההתבוללות שם עצומים. הרב חייקין החל לקיים את הוראת הרבי ועשה לעצמו קביעות של ביקור בעיירות המרוחקות.
פעם ביקר בכפר קטן על יד העיירה "האלדן" בגבול נורבגיה-שבדיה. זאת עיירה של יופי ללא גבולות, אך עם משפחה יהודית אחת. הרב חייקין נכנס אליהם הביתה ושוחח עם הבעל. הוא ראה היטב כי הבעל מרוחק ומשהו מעיק על ליבו. אשתו עמדה בחדר הסמוך והביטה עליהם בסקרנות. לפתע נכנסה האישה אל החדר ואז האיש התפרץ: "רבי, דחית את השמד שלנו בעשרים שנה".
הוא סיפר כי עשרים שנה מאז המלחמה, הם גרים בעיר הזו. אין להם כל מכר יהודי כאן. הכומר של האזור הוא איש חביב ונחמד ועושה מדי פעם סיבוב בין בתי התושבים ומתעניין בשלומם. גם אליהם הוא נכנס מפעם לפעם. הכומר לא דיבר איתם מעולם על ענייני דת, אך בזמן האחרון אשתו החלה לטפטף לו, 'תראה, אנו חיים כאן עשרים שנה, מעולם לא ביקר אותנו שום רב יהודי ואילו הכומר (להבדיל) הוא אכפתי ונחמד. מדוע לא נתחיל לבקר בכנסייה שלו בימי ראשון"?
דבריה התקבלו על ליבי, אך הנה פתאום משום מקום, הקב"ה שלח אותך אלינו הביתה ועתה יש לי מה להשיב לאשתי ולספקות שלי עצמי…
יציאת מצרים לא הייתה יוזמה של בני אדם. עם ישראל לא היה אז במצב רוחני של חיפוש קשר אל הקדושה. למען האמת, אבותינו היו במצב ניכור רוחני גרוע מאי פעם, "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות". גרוע מכך: אפילו משה רבנו לא היה במצרים. הוא גם לא רצה לחזור אליה. במשך שבעה ימים, במעמד הסנה, הקב"ה שכנע אותו לחזור למצרים והוא לא רצה.
יציאת מצרים הייתה נס של אתערותא דלעילא. זאת הייתה אמירה של הקב"ה כי הקשר לעולם לא יינתק. יהודי יכול לברוח לכאן ולשם, אך הקב"ה ימצא אותו. בכל מצב שיהודי לא יהיה, בכל ירידה רוחנית וגשמית שעם ישראל ישקע חלילה, הקב"ה לא יניח לנו. הוא יקיש על ליבנו שוב ושוב וייתן לנו את הכוחות לקום ולהשתחרר.
בקהילות ישראל רבות, נהוג לקרוא בליל פסח או בימי חול המועד פסח, את מגילת שיר השירים. בהתוועדות פורים תש"כ, הרבי קרא בצורה מרגשת מאוד את סיפור שיר השירים, כמשל על מערכת היחסים המורכבת בין הקב"ה וישראל.
המגילה מתארת יום אביב יפה בארץ ישראל. הגשם של החורף נגמר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות וריח של פריחה באביב. נערה צעירה יוצאת אל הכרמים והיא פוגשת רועה צאן יפה עיניים. מתעוררת ביניהם אהבה גדולה והם מסכמים לשוב ולהיפגש. היא חוזרת העירה ומספרת לשומרים בעיניים בורקות על האהבה שמצאה בין הכרמים והם לועגים לה. למחרת היא הולכת ומחפשת אותו, אך הוא נעלם. היא שואלת את השומרים והם לא ראו אותו. היא משביעה את בנות ירושלים למצוא אותו – אך איש אינו רוצה לעזור לה.
בייאושה היא הולכת לישון וכמעט נרדמת. "אני ישנה ולבי ער". לפתע היא שומעת דפיקה על הדלת. "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי תמתי". אך היא מסרבת לפתוח. הזמן חלף, הניכור השתלט והיא כבר אינה רוצה בקשר איתו. הדוד מקיש שוב על הדלת והיא מכריזה: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם"? אני כבר לא שלך, אני כבר במקום אחר.
אך הדוד אינו מתייאש: "דודי שלח ידו מן החור ומעי המו לו". הקב"ה שולח ידו בין החורים והסדקים של הלב היהודי ומעיר מחדש את האהבה אליו.
סיפור ההגדה בא לומר, כי גם אם אנחנו נירדם חלילה ונתרגל לחיי הגלות, אפילו אם משה רבנו לא ידבר ויאיר בינינו בגלוי, הקב"ה לא ישכח אותנו בגלות. בדרך של אתערותא דלעילא ממש, הוא ישלח ידו מן החור ויפתח את הדלת לגאולת עולמים עוד בימי הפסח הזה ממש.