דרשה לחג השבועות, על פי תורת מנחם לט/377 ואילך, ליקוטי שיחות ל/188-89
קופה של שרצים: הייחוס הסבוך של דוד המלך
חג השבועות הוא חג נהדר. גם בגשמיות הוא קל ואהוב. לא צריך להפוך את הבית חודשיים קודם ולחפש את החמץ, לא צריך להיטלטל עם המשפחה אל הסוכה בגג או בחצר, תמורת זאת, אפשר ליהנות מפרוסת עוגת גבינה טובה לשם שמים.
בהיבט הרוחני, אין צורך לומר כי החג הוא מרומם ביותר ופותח שער לשנה חדשה של לימוד התורה. ההתעלות של החג, בולטת במיוחד ברשימת הקריאות שלו. בקריאת התורה קוראים את הפרשה החשובה של עשרת הדברות, בהפטרה קוראים את התיאור הנשגב של מרכבת השכינה בספר יחזקאל וקהילות אשכנז נוהגות להקדים את שירת ה"אקדמות", המתארת בשפה גבוהה את שירת המלאכים לישראל המקבלים את התורה.
אך לצד כל אלו, נוספת עוד קריאה אחת שאינה נראית שייכת אל הפרשיות המרוממות הללו. מנהג ישראל לקרוא בחג השבועות את מגילת רות, וגם אלו שלא קוראים אותה בציבור, אומרים אותה כחלק מנוסח תיקון ליל שבועות. כך מדגיש הרבי מליובאוויטש (תשמח ג/419 בשוה"ג): "אף שבחב"ד אין נוהגים לקרוא מגילת רות בפועל, בוודאי שהעדר הקריאה אינו גורע משייכות העניין, ואדרבה כו'. ולהעיר ששייכות מגילת רות לעצרת נתבארה גם בדרושי תורת חב"ד".
איך הגיעה מגילת רות לחג השבועות? אחד הטעמים החשובים מובא בחיד"א בשם ספרים קדמונים לפניו: המגילה נועדה לחדד את הייחוס של דוד המלך. שכן מובא בירושלמי, שדוד הסתלק בחג השבועות ולכן קוראים את המגילה כדי להזכיר את הייחוס של דוד לרות ובועז, הסבא והסבתא-רבא שלו כפי שמספרים הפסוקים האחרונים במגילה.
אלא שהדברים מעלים תמיהה: מה כל כך מכובד בייחוס של דוד אל רות? מעטים מאוד היו מתגאים בייחוס כזה. ראשית, רות הייתה בסך הכול גיורת מואבית שהסתפחה לישראל. שנית והוא העיקר: הקשר בין רות ובועז נוצר בדרך משונה, שאינה מקובלת בקרב יהודים כשרים.
הסיפור מתרחש לפני כשלושת אלפים שנה. זאת תקופת ה"שופטים" בראשית החיים בארץ ישראל. בבית לחם גרה משפחת עשירה מאוד, משפחת אלימלך ונעמי עם שני בניהם מחלון וכליון. בארץ פורצת בצורת ורעב מתפשט. אלימלך העשיר חושש כי העניים יבואו להתדפק על דלתותיו והוא בוגד בבני עמו ובורח לארץ מואב. אחרי תקופה קצרה שם, אלימלך בא על עונשו ומת. שני בניו נושאים שם נשים נוכריות, את ערפה ורות.
חולפות עשר שנים והטרגדיה ממשיכה לרדוף את המשפחה: שני הבנים מתים בלי צאצאים ושלוש הנשים נותרות גלמודות. נעמי מחליטה לחזור ארצה והיא מפצירה בשתי כלותיה להישאר בארץ מואב ולהניח מאחוריהן את הנישואים הכושלים. ערפה נשארת, אך רות דבקה בנעמי והולכת איתה.
הן מגיעות לכאן כמו שתי קבצניות עלובות, בלי לחם לאכול. בצר לה, נעמי קוראת לרות ומצווה אותה לעשות מעשה חריג. היא מספרת לה על בן-דוד עשיר שלהם בשם "בועז", שהוא ממנהיגי העם, וכיון שכל הגברים במשפחתנו מתו בלא בנים, אפשר לצפות מבועז בן-דודנו כי הוא "ייבם" אותך ויקים זרע של המשך למשפחה. רות מתלבשת היטב, סכה את עצמה וממתינה בשדה סמוך לבועז. הוא מתעורר בבהלה ואחרי שמוודא כי הוא האדם הקרוב למשפחתם (בעקבות העובדה ש"גואל" הקרוב יותר סירב לייבם אותה), הוא נושא אותה לאישה ונולד מהם עובד, אבי ישי, אבי דוד.
וכמובן, מדובר בייחוס שאינו מכבד אף אחד. עצם הייחוס לגיורת מואבית, ובטח הדרך המשונה שבה מתרחש השידוך בין רות לבועז – הם לא סיפורים משפחתיים להתגאות בהם.
אולם למען האמת, הסיפור הרבה יותר מסתורי וסבוך. משום שזאת הפעם השלישית, שהסבתות של משפחת דוד נוקטות בפעולות שונות ומשונות כדי להביא את ילדיהם לעולם. גם הייחוס של בועז עצמו, דומה בדיוק לסיפור שזה עתה התרחש. בועז הוא נכדו של פרץ בן יהודה ותמר, אשר הגיע לעולם באותה דרך בדיוק. גם תמר הייתה נשואה לשני בעלים שמתו בלא בנים והיא יושבת על אם הדרך ומטעה את יהודה כדי לייבם אותה ולהקים המשך לילדיו שלו.
השל"ה הקדוש פרשת ויגש, מביא רמז הקושר את שתי הנשים הללו: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" – "ותמורתו אותיות תמר ורות", כיון ששתיהן היו "תמורת" הנשים הטבעיות. שתיהן לא התקשרו לבעליהן בצורה טבעית ורגילה, אלא באופן של "תמורה" וחילוף.
אך למעשה, הסיבוך מתחיל הרבה יותר מוקדם. משום שגם רות עצמה הגיעה לעולם בדרך דומה. רות המואבית היא נכדה של מואב, שנולד כידוע מבתו הבכירה של לוט שהשקתה את אביה במערה.
כיצד קוראים אפוא את כל ההיסטוריה המפוקפקת הזו ביום ההילולא של דוד ומתוך מטרה לכבדו?
אם רוצים להבין עד כמה מדובר בשאלה עצומה, מספיק לזכור את דברי הגמרא הבאים. התלמוד דן ב"סודו של דוד המלך", בכך שמלכותו של דוד שרדה שנים רבות ותאיר שוב במהרה בהתגלות מלך המשיח, בעוד שמלכותו של שאול לא שרדה יותר מדור אחד.
אומרת הגמרא הסבר מדהים: שאול היה טוב מדי בשבילנו. שאול בא ממשפחה נעלית, נכד של בנימין בן רחל, שהיה צדיק גמור, ואילו דוד בא מייחוס מפוקפק – נכד של רות המואבית – ולכן הוא מתאים לנו. וזאת כדברי רבי יוחנן: "אין מעמידים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו – שיש בו דופי משפחה"!.
ואי אפשר שלא לתמוה: האם כך עלינו לראות את דוד המלך, כאדם ש"קופה של שרצים תלויה מאחוריו"?! האם זה האדם שיצמיח מזרעו את מלך המשיח?!
במאמרי חסידות רבים ובכמה שיחות כ"ק אדמו"ר, מובאת נקודה חשובה מאוד בביאור הייחוס של דוד.
הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ, ישב פעם עם חסידיו והתגאה בייחוס שלו. הוא ציין כי אין בכל העולם אדם שמיוחס יותר ממנו עד הבעש"ט. מצד אב אביו הוא מיוחס לצדיק אחד, מצד אם אביו הוא מיוחס לצדיק אחר. מצד אב אימו הוא קשור לצדיק שלישי ומצד אם אימו הוא מיוחס לגאון רביעי.
קם אדם בקהל וביקש סליחה. הוא ציין שהוא יותר מיוחס מהרבי. כולם הביטו בו בתדהמה. הוא היה אדם פשוט, לא ידען ולא מוכשר וכל קשר בינו ובין ייחוס היה מופרך. היהודי הסביר כך: סבא אחד שלי לא הניח תפילין. הסבא השני שלי לא היה שומר שבת והדוד שלי לא מפריד בין בשר וחלב. ובכל זאת אני אזרתי כוחות עצומים ושיניתי את חיי מן הקצה אל הקצה. זה הופך אותי למיוחס יותר מהרבי. נהנה הצדיק מרופשיץ מדבריו והסכים עימם (סיפורי חסידים זוין).
בעולם הזה, ישנם שני סוגי ייחוס: ייחוס של יפים וייחוס של מתקנים. יש את אלו הטהורים והנקיים שלא דבק רבב בנשמתם. ויש את אלו שהזדהמו והתכערו בחיי העולם, אך הם נאבקים מדי יום להאיר את אישיותם.
שני מיני הייחוס חיוניים, אבל הייחוס השני – יקר יותר. אבא מתרגש יותר מילד שעשה מאמצים אדירים לבנות את עצמו מאשר מילד שנולד זך וטהור. אדמו"ר הזקן מביא לכך משל מהעולם הקולינרי. עקרות בית יודעות להכין שני סוגי סלטים: כאלו מתוקים מעיקרם, וכאלה שהם חריפים בטבעם אך תוקנו היטב כדי להשיב את הנפש. הסלט המתוק הוא נעים יותר, אך הסלט המתוקן – חשוב יותר.
וזה היה הייחוס של דוד המלך. הגמרא אומרת (עבודה זרה ד,ב) כי הסיפור עם בת שבע, לא היה ראוי להתרחש ולא קרו הדברים "אלא לפתוח פתח לבעלי תשובה".
שליחותו של דוד בעולם הייתה, להפגין את הערך של המתקנים. הוא לא בא ממשפחה מושלמת, גם במשך חייו חווה (על פי הפשט) רגעים לא מושלמים. ובכל זאת הוא נאבק לתקן ולשוב אל המיטב. בכך פתח דוד פתח לכולנו: זאת לא בושה ליפול, זאת בושה להישאר על הרצפה. אלוקים לא מצפה לשלמות, אך הוא מצפה להיאבק בחוסר השלמות. לא משנה מה נקודת הפתיחה שלך, לא משנה היכן התגלגלת במהלך חייך, תמיד אפשר להתחיל מחדש ולעשות מהנפילה את ספר התהילים, להפוך את התשובה לספר של זמירות ותשבחות לאדון העולמים.
ואדרבה, העונג היותר גדול בעיני הקב"ה, הוא דווקא של אלו שעושים את המיטב בתוך הבלתי אפשרי. אלו שלוחמים בתוך מציאות כעורה. לכן משיח צדקנו יבוא דווקא מזרעו של דוד, משום שאין כל עונג למעלה כמו זה של דחיית הסטרא אחרא.
אדם אמר לי פעם בגילוי לב כי הוא מתחבר לחגים אחרים, אך לא לחג השבועות. זה חג של למדנים ושל מיוחסים ומה יש לאדם פשוט לקחת מהחג הזה? המסר של קריאת רות הוא, שיותר מאשר החג פונה אל המושלמים, הוא פונה אל הלא-מושלמים. התורה נלקחה ממלאכי השרת וניתנה לבני האדם למטה, אלו "שיצר הרע יש ביניכם", משום שדווקא אנו – המתאמצים ומתקנים – מגשימים את תכלית בריאת העולם.
בספר היום יום (ד סיון) מובא: "חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים". אל לנו לתבוע מעצמנו שלימות ולא להתאכזב מחוסר השלמות. עוד החלטה טובה אחת על התחזקות בלימוד התורה, יכולה להיות זאת שתפתח את הפתח לנכדו של דוד המלך, למשיח צדקנו אשר גם הוא יבוא לאותה מטרה: "לאתבא צדיקיא בתיובתא" בקרוב ממש.
לינק להורדת "דרשה לחג השבועות" בקובץ WORD :