דרשה לל"ג בעומר, מבוסס על לקו"ש לד/173 ואילך.
מבוא לפנימיות התורה: למה לי עכשיו עולמות מופשטים?
רב קהילה חדש נבחר בארצות הברית והציג את עצמו בגאווה כ"הרב ד"ר". הוא גם החזיק בסמיכה לרבנות וגם היה ד"ר לפילוסופיה. אחרי שבוע הוא קיבל טלפון מאישה מבוגרת: היא סובלת מכאבי רגליים והיא רוצה להיכנס אליו לבדיקה רפואית. הרב התנצל שנוא אינו רופא אורטופד אלא ד"ר לפילוסופיה. חלף עוד שבוע והיא התקשרה שוב: כואבת לה הבטן והיא רוצה להיבדק. הוא שוב התנצל שאינו מומחה לכאבי בטן אלא ד"ר לפילוסופיה. כאשר התקשרה בפעם השלישית והתלוננה על כאבי ראש, הוא איבד סבלנות וצעק "גברתי, אמרתי לך שאני מומחה לפילוסופיה".
הזקנה חשבה רגע ושאלה: "פילוסופיה – איזו מחלה זאת"?
בני אדם אוהבים לעסוק בכאן ועכשיו. אנשים נהנים מתכנית של מאסטר-שף, המלמדת איך לבשל בשר בקר עם רוטב פטריות. הם שמחים לשמוע הרצאה מיועץ מס שחושף טיפים איך לרמות את מס הכנסה ולכל היותר, אנשים מוכנים להתעלות מעל המציאות ולהשתתף בהרקדה מוזיקלית מקפיצה. אך אם נתלה מודעה המזמינה להרצאה מאת ד"ר לפילוסופיה אודות "חידת הקיום" או "יחסי האדם והאלוקים", סביר להניח כי לא יהיו מספיק אנשים לתפילת ערבית אחרי ההרצאה…
זאת תופעה טבעית ואכן, להבדיל, גם תורת ישראל היא בעיקרה מעשית ורוב מוחלט של המצוות עוסק בכאן ועכשיו: מה מותר לאכול ומה אסור, איזו ריבית מותר לקחת מהבנק ואיזו אסור ומתי נכנסת השבת הקרובה.
אולם השבוע מציינים את ההיפך הגמור. מאות אלפי יהודים יחגגו אירוע ענק, שכל כולו הוא חוויה מיסטית. אין דרך אחרת להבין את הפלא שנקרא: "ל"ג בעומר". מדובר בתופעה יחידה במינה בלוח השנה היהודי. עם ישראל חוגג את מועדי ישראל ההלכתיים – מיום הכיפורים עד פורים – אך מעבר להם, אין שום תאריך נוסף שתפש את כל תפוצות ישראל. האירוע היחיד שאירע אחרי חורבן הבית ותפש אצל רוב ישראל (והוא אפילו יום חופש במערכת החינוך..) הוא יום הילולת רשב"י.
התופעה מרתקת במיוחד, לאור ההשוואה בין רשב"י לגדולי דורו. הבה נערוך חידון קטן: מי יודע מתי ההילולא של רבן יוחנן בן זכאי? (התאריך אינו ידוע). ומי ביקר בציון שלו? (טבריה, מעט ביקרו שם). מי יודע מתי ההילולא של רבי עקיבא, רבו של רשב"י? (ערב יום הכיפורים). ומי ביקר בציון שלו? (טבריה, יותר ביקרו שם). אך אין כל השוואה עם ציון רשב"י. מירון הוא האתר השני המתויר בישראל אחרי הכותל!. אין גם כל דמיון להילולת רשב"י, שהיא חגיגת ההילולא הגדולה ביותר בעם היהודי.
- רבי עובדיה מברטנורא שנת רמ"ט (1489): בי"ח אייר, יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות … שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום[1].
לוח היום-יום ל"ג בעומר: אצל האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, היה ל"ג בעומר מיום טוב המצוינים … היו רואים הרבה מופתים ורובם היו בנוגע לילדים. במשך השנה כולה ציפו לל"ג בעומר[2].
והשאלה נשאלת כמובן: איך זה קרה? מה קושר את המוני בית ישראל אל רשב"י?
חשוב לציין כי התופעה מפתיעה גם מבחינה הלכתית. רבים תמהו על 'המועד החדש' שתפש תאוצה פתאום. הנה למשל תמיהת ה"חתם סופר" (שו"ת יו"ד סימן רלג): "ידעתי שממרחק יבואו ידרשו את ה' ביום ל"ג בעומר בהילולת רשב"י, ואם כי כוונתם לשם שמים … אבל מטעם זה עצמו הייתי מן הפרושים כבן דרותאי [תנא שהתרחק מירושלים אל הדרום] שלא אצטרך לשבת שם ומשנה מנהגם בפניהם… כמו שאמרו (ר"ה יח,ב): 'קמייתא בטיל, אחרינייתא מוספינן'?!
ההסבר ההגיוני היחיד ל"תופעת רשב"י", כרוך עם התורה הנשגבה שלו. רשב"י לא גילה עוד טפח בתורה הקיימת, אלא סלל מסלול חדש. רשב"י היה הראשון שעסק בצורה מסודרת במיסטיקה היהודית: חקר את סוד העולמות המכוסים וחשף את האורות האלוקיים העליונים המאירים בעולמנו.
אפשר למצוא לכך רמז מאלף בגוף המילים ל"ג בעומר. נשים לב לדבר מעניין: כולנו רגילים לומר "ל"ג בעומר", בעוד שנוסח הספרדים וחב"ד בספירת העומר מדי ערב הוא: "היום … ימים לעומר".
מתברר כי אין זה שיבוש לשוני, אלא נושא משמעות עמוקה: ליקוטי שיחות ז/337: בספרי אדמור"י פולין מובא, ש'ל"ג בעמר' [בלי וא"ו] בגימטרייא משה [345]. ולהעיר מהמובא בספרי קבלה (עמק המלך ב,ד) שרשב"י היה ניצוץ משה ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות.
נשים לב לעובדה מופלאה נוספת: ל"ג בעומר חל תמיד באותו יום בשבוע, שבו חל ז' אדר, יום הלידה וההסתלקות של משה רבנו. כך שרשב"י אינו רק חכם בין חכמי ישראל, אלא רשב"י הוא משה!. הוא חולל פעולה מופלאה שמזכירה (כאמור בדברי הרבי) את הורדת הלוחות מהשמים!.
וכיון שכן, אנו רוצים להקדיש את השיעור להבנת המושג הסתום "תורת הקבלה", ובעיקר לנסות להבין, מה זה מחייב אותנו? האם אנשים כערכנו חייבים מבחינה הלכתית לקחת חלק בלימוד פנימיות התורה? וגם אם איננו לומדים את תורת רשב"י ממש, את ספר הזוהר עצמו, שהוא קשה להבנה לאנשים כערכנו, אבל האם יהודי חייב להכניס בסדר יומו, עיסוק בסודות תורת הנסתר כפי שהם מבוארים בתורת החסידות, תורת הבעש"ט ותלמידיו?
א. הגמרא במסכת חגיגה (יא ואילך) עוסקת בהרחבה בתחום הנעלם, שנקרא בלשון חכמים: "מעשה מרכבה" ו"פרדס". הגמרא מספרת את הסיפור הבא:
גדול החכמים, רבן יוחנן בן זכאי, רכב על החמור ותלמידו החשוב ביותר, רבי אלעזר בן ערך, צעד לידו ברגל. לפתע פנה התלמיד וביקש: "רבי, למד אותי פרק אחד במעשה מרכבה". רבן יוחנן סירב: "את התחום הזה לא מלמדים לאיש ואפילו לא בשיעור אישי פרטני. מי שמסוגל להבין זאת, אמור לעסוק בכך בעצמו". התלמיד לא וויתר וביקש מהרב רשות לומר בעצמו דבר שלמד. רבן יוחנן הסכים, אך תחילה הוא עצר את החמור, ירד ממנו, התעטף בבגד נוסף ורק אז הרשה לתלמיד לדבר. רבן יוחנן הסביר: "אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלווים אותנו ואני ארכב על החמור"?!
- חגיגה יד,ב: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור … ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו: לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא א"כ היה חכם מבין מדעתו?! אמר לו, רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני … מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית … אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור?!
עוד סיפור שם: רב יוסף עסק ב"מעשה מרכבה", הבנת מהות האלוקות ואילו זקני החכמים בפומפדיתא עסקו ב"מעשה בראשית", שהוא תחום פשוט יותר של חקר המזלות והגלגלים המקיפים את כדור הארץ. הם ביקשו מרב יוסף ללמוד עימם מעשה מרכבה והוא ביקש בתמורה ללמוד מעשה בראשית. הם לימדו אותו מה שידעו וציפו להשלמת העסקה. אך הוא סירב וציטט פסוק מספר משלי: "כבשים ללבושך" – ודרש: "דברים שהם כבשונו של עולם [כבושים בעולם] יהיו רק תחת לבושך.
הסיפורים הללו מעבירים שתי תובנות יסודיות: א. תמיד הייתה תורה נוספת ברקע. מעבר לתורה הנגלית, הייתה ברקע תורה נוספת והיא בערה בדמיונם של החכמים. יתירה מכך: התורה הנסתרת הייתה חשובה בעיני החכמים פי כמה מהתורה הנגלית, עד שאמרו עליה ביטוי בלתי-נתפש.
סוכה כח,א: אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה … דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה. דבר קטן – הוויות אביי ורבא [כלל התלמוד].
ב. מצד שני, היחס לתורה הזו היה שונה לגמרי מהתורה הראשונה. בעוד שהתורה הנגלית הייתה נדרשת בראש חוצות, תורת הנסתר עברה בלחש, בין הגדולים ביותר ומתוך מנהגי קדושה יתירה
ההבדל בין שתי התורות הוא פשוט: התורה הנגלית עוסקת בעולם הפיזי, המוחשי, בעולמו המציאותי של האדם. מה מותר לאכול ומה אסור, מה ראוי לעשות בשבת ומה לא. אך היא אינה מדברת מילה אחת על האלוקים. על הישות המיסטית שבראה את העולם ומקיימת אותו בכל רגע.
הנה הפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". התורה מתחילה רגע אחרי בריאת השמים והארץ, אך היא משאירה עבור הדמיון את כל השאלות הגדולות: מיהו האלוקים הזה שברא את השמים והארץ? באיזו טכניקה הוא בחר כדי לברוא את ריבוי הפרטים הבלתי נתפס – מההרים הגדולים עד הנמלים הזעירות הרוחשות על הארץ?
והשאלה הגדולה יותר: כיצד אלוקים אחד, יחיד, יכול ליצור ריבוי מציאויות שונות אחת מהשנייה? הרי אדם חכם בורא דברים חכמים ואדם טיפש בורא דברים טיפשים, אך כיצד אלוקים אחד יכול ליצור גם את הטוב וגם את הרע, גם את החכמה וגם את הטיפשות, גם את השנאה וגם את האהבה? כיצד הוא יכול להיות בו זמנית: גם "הגיבור והנורא" וגם "גומל חסדים טובים"?
ובסגנון אחר: כיצד אלוקים הוא גם אין-סופי וגם מתפעל מכל ברכת הנהנין של פעוט בן שנתיים? [כמו לומר שאלברט איינשטיין יהפוך להיות מטפלת לפעוטות בני שלושה חדשים…].
כאשר הגיע האריז"ל לצפת, הוא מצא גאון גדול שעסק בעומק תורת הנסתר והאר"י קיבל אותו למורו ורבו. קראו לו "רבי משה קורדובירו" ובקיצור: הרמ"ק. האר"י הספיק ללמוד עימו תקופה קצרה והרמ"ק הסתלק מהעולם. הרמ"ק מתאר כך את שני הנושאים המרכזיים בתורת הקבלה:
הקדמת הרמ"ק לספר יצירה: ספר יצירה ענינו: פירוש הספירות, ואותיות שבהם נבראו שמים וארץ.
כלומר, הבנת צירופי האותיות והשמות, שבהם ברא הקב"ה את ריבוי הפרטים בעולם. וכן הבנת סוד "עשר הספירות", שהם בעצם "תורת הצמצום", דרכם יוצא ה' מאחדותו הפשוטה ומאיר כלי עבודה עימם הוא יוצר ריבוי דברים כה הפוכים אחד מהשני.
המונח "תורת הקבלה", בא לתאר כי רשב"י והאריז"ל לא חידשו שום דבר. מדובר בנושאים שעברו ב"קבלה" מדור לדור. הראשון שעסק בסודות הנסתר, היה אדם הראשון בגן עדן והוא זה שחיבר או קיבל מאלוקים את ספר יצירה: ספר הזכרונות [האדמו"ר הריי"צ] פרק צג: ספר 'יצירה' המכיל את יסודות הקבלה, הגיע מאדם הראשון אל אברהם אבינו ומאז עבר מדור לדור.
אחר כך עברו הסודות בלחש, מדור לדור, עד רשב"י שהיה הראשון לעסוק בזה בצורה מסודרת. רשב"י הקים "אידרא", "ישיבה" ובה למד עם עשרה תלמידים את סודות הנסתר. הדברים נכתבו בידי תלמידו רבי אבא בספר ה"זוהר". יצוין כי עדיין לא הגיע הזמן לגלות את סודות פנימיות התורה ולכן הזוהר היה גנוז עוד כ-1300 שנה והתפרסם רק לפני כ-700 שנה[3]. הלימוד בסודות הקבלה התעצם מתקופת האריז"ל, ועוד יותר מתקופת התגלות החסידות, אז הפך שווה לכל נפש.
וכאן עולה השאלה בה פתחנו: מה זה אומר לי ולך? האם אנו אמורים לעסוק בסודות הבריאה, לנסות להבין משהו בתורת הצמצום ובעשר הספירות? או מוטב לעסוק בדברים מוחשיים המובנים לנו?
לפי חכמי הסוד, אין בכך כל ספק. הרמ"ק מבסס זאת על הפסיקה ההלכתית של הרמב"ם. הרמב"ם פותח את סדרת ה"משנה תורה" עם מילה אחת מהפכנית.
- מניין המצוות להרמב"ם: מצווה ראשונה ממצוות עשה, לידע שיש שם אלוקה, שנאמר אנוכי ה' אלוקיך. פתיחת המשנה תורה לרמב"ם: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון … וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אנכי ה' אלוקיך'.
הרמב"ם אינו מזכיר את המילה הפשוטה: "אמונה". תמורת זאת הוא כותב חידוש עצום: יהודי חייב לדעת את ה'. אי אפשר להסתפק באמונה טבעית הנובעת מתוך הנשמה, אלא מוטל עלינו לעסוק בתורת האלוקות. חכמי הקבלה הולכים צעד קדימה וקובעים כי לאחר שהתגלתה הקבלה וניתנה האפשרות להבין את מערכת היחסים בין ה' והאדם – סדר השתלשלות, עשר ספירות וכו' – הדבר נכלל במצווה הראשונה של ידיעת ה'.
הרמ"ק, אור נערב יז ואילך: אחד מן הדברים שציוותה התורה הוא היות האדם מכיר את בוראו כפי השגתו. כמו שנאמר: 'אנוכי ה' אלוקיך' – וכתב הרמב"ם בראש ספרו: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים'. ואין ספק בכוונת הרב כי בכלל המצווה הזו, הוא להשיג את סדר [המצאת] הנמצאים ממנו [סדר השתלשלות, עשר הספירות וכו'].
והשאלה מתבקשת: למי זה חסר? מדוע הקשר עם אלוקים לא יישאר טהור באמונה פשוטה?
ב. הבה נפתח עם סיפור יהודי: צדיק אחד יצא עם העגלון שלו לנסיעה ארוכה. הדרך התארכה, הסוסים הפכו להיות רעבים והעגלון לא התארגן נכון עם מספוא בשבילם. הוא הביט ימינה ושמאלה בדאגה והנה הוא רואה שדה שבלים ובה ערימות של שחת מסודרות בחבילות. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", הוא עצר את הסוסים ליד החבילות והם החלו לאכול ברעבתנות. לפתע פרץ הצדיק בצעקות: "תיזהר, רואים אותך, רואים אותך". העגלון נבהל, עלה על העגלה והכה בסוסים לברוח מהמקום.
אחרי נסיעה מטורפת, הסתובב העגלון בבהלה וחיפש את הרודפים אחריו. אך הסביבה הייתה שקטה. הוא הביט על הצדיק וביקש הסברים. הצביע הצדיק למעלה: "שם רואים אותך"…
הסיפור מעביר אמת פשוטה: אמונה לא מספיקה. האמונה היא אמנם כוח עוצמתי, אך הוא רחוק מהחיים המציאותיים. האמונה מדברת למעלה, אך כנגדה עומדים כוחות קולניים שסוחבים אותנו למקומות הפוכים. השכל שומע את הספקנות הקיימת בעולם, הלב רואה את מנעמי העולם וכוח התענוג סוחב אותנו ליהנות מכל רגע של חיים.
זאת לא רק בעיה שלי ושלך, אלא גם של האנשים הגדולים ביותר: הגמרא מספרת על רגע הפטירה של רבי יוחנן בן זכאי. אלו היו הימים הקשים אחרי החורבן ורבן יוחנן היה התקווה הגדולה של עם ישראל. הוא קרא את גדולי תלמידיו אל מיטתו ובירך אותם בברכה מפתיעה: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". התלמידים נפגעו מהברכה ושאלו: ככה הרבי מתייחס אלינו?! כאנשים שמפחדים מבשר ודם יותר מאשר מורא שמים?! אמר להם: כן, זאת עובדה שכאשר אדם עובר עבירה חמורה, הוא מביט ימינה ושמאלה ואומר: אה, ברוך ה' אף אחד לא ראה אותי…
האמונה קיימת, אך היא רחוקה מה"אני" שלי, ממערכת הפיקוד היום-יומית. הגמרא אומרת זאת כך: "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא". כאשר גנב מסתבך באירוע גניבה ושומע את צפירות המשטרה, הוא קורא לאלוקים לעזרה. זה כמובן מגוחך: אם הוא מאמין באלוקים הרואה את מעשיו, כיצד הוא גונב? אך אלה הם חיינו: אנו מאמינים, אבל האמונה נשארת איפשהו בשמים.
מה עושים? איך מביאים את האמונה אל החיים? איך מתחילים להיות יהודי ולא רק להתנהג כיהודי? יש רק דרך אחת: לכבוש את המוח. לקדש את מרכז הפיקוד האנושי. כאשר המוח חי עם מושגים אלוקיים – הוא מתבונן בתורת הצמצום, הוא מבין את סוד עשר הספירות – המציאות כולה מתעלית. האדם עצמו משתנה. המוח מבין, הלב מרגיש והמשקפיים על החיים, הופכות להיות שונות לגמרי.
הנה משל מקסים: יהודי ישב בטרמינל בשדה התעופה והמתין לטיסה שלו. לפתע חש רעב והוציא שקית עוגיות מהתיק. בדיוק מישהו קרא לו מהקצה השני של האולם והוא השאיר את הדברים וקם אליו. אחרי כמה רגעים הוא חזר לכיסא שלו ואז ראה מחזה שהדהים אותו. בכיסא מולו ישב אדם זר והחזיק בידו את שקית העוגיות שלו. הוא הביט בו נדהם וראה את הזר אוכל בהנאה עוגייה אחרי עוגייה. הוא היה אדם הגון והתאמץ לגייס את כל כוחות האמונה שהיו בו, את מה שלמד על "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ולחשוב שאותו אדם רעב ומסכן, אך הוא חש שהוא מתקשה לבלום את הזעם על הגנב. באיזו פשטות הוא אוכל עוגיות שאינן שייכות לו.
לפתע אותו שכן זר חייך והציע לו עוגייה מהשקית. זה כבר היה יותר מדי: איך הוא מעז לקחת חפצים שאינם שייכים לו ועוד להציע לי מהם באדיבות? מרוב כעס, הוא פשוט נאלם ולא היה מסוגל לומר דבר. הזמן חלף, הוא נקרא לעלות לטיסה, לשבת במקומו ולחגור את חגורות הביטחון. אחרי ההמראה, הוא הוציא את תיקו לחפש בו משהו והנה חש להפתעתו את רשרוש השקית המוכר.
הוא הבין פתאום כי השקית הייתה כל הזמן בתיק שלו ואילו אותו אדם זר נהנה משקית אחרת, שהייתה באמת שייכת לו עצמו. רגש הכעס והפגיעות שהציף אותו קודם, התחלף בשנייה אחת לרגש של אהבה והערכה לאותו אדם: באיזו אדיבות הוא הציע לי עוגייה משקית שהייתה שייכת רק לו…
נשים לב מה קרה: אותו אדם נשלט בידי התודעה וברגע שההבנה של המוח השתנתה לגבי האירוע – כל מערכות הנפש החלו לפעול אחרת. אפשר רגע אחד לכעוס עד השמים, אבל ברגע שההבנה משתנית – הכול משתנה. לכן אמר הבעש"ט: "במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא". ה"אני" הפעיל שלנו, הוא המוח וכאשר השכל מוצף בתכנים קדושים – החיים מתעלים בכל המובנים.
הנה דבריו הברורים של הרמב"ם בהלכות תשובה ט: אינו אוהב את הקב"ה אלא בדעת שידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה – אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג.
ג. לפי המהלך הזה, הרבי מתרץ שתי שאלות מרתקות, שמעלה הראב"ד על הרמב"ם: א. כל ילד יהודי יודע, שאברהם אבינו הכיר את הקב"ה בגיל שלוש. כך למדנו בגן הילדים כי כאשר היה אברהם בן שלוש, החל לחפש את הבורא ומרד באלילי אביו, תרח. בכל זאת, הרמב"ם כותב דבר מפתיע:
- רמב"ם עבודה זרה א,ג: כיון שנגמל איתן זה [אברהם], התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב … היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? … ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת … וידע שיש שם אלוה אחד… ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.
מעיר הראב"ד במקום: יש אגדה בן שלוש שנים, שנאמר: עקב אשר שמע אברהם בקולי [היינו שאברהם שמע לה' "עקב" שנים מתוך קעה בהן חי בעולם].
יש עוד רמב"ם מוקשה להבנה. אחד המשפטים החזקים בתורה, הוא בקשתו המתחננת של משה רבנו: "הראני נא את כבודך"? אחרי חטא העגל, משה ניצל רקע של עת רצון וביקש מהקב"ה "לראות את מראה השכינה". מה הוא התכוון?
מסביר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה א,י: מה הוא זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר "הראני נא, את כבודך"? ביקש לידע אמיתת הימצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בליבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בקרבו.
מקשה מיד הראב"ד את הקושיא המתבקשת: הרי משה רבנו ירד עכשיו מההר וראה את האלוקים ארבעים יום וארבעים לילה ומה היה עוד חסר לו בידיעת ה'? השגת הראב"ד: אין דעתי מיושבת על זה, שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות, מה שלא ראה נביא מעולם, עד שקינאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא הכבוד – ומה הוצרך עוד?
עונה הרבי תשובה אחת על שתי השאלות: הרמב"ם סבור כי האמונה היא כוח עליון, שאינו חודר במציאות האדם. היא אינה חלק ממערכת התודעה היום-יומית. כיון שכן, הוא אינו עושה עניין ממה שזכה אברהם בגיל שלוש. אברהם זכה אז להארה אלוקית שהטביעה אמונה בנפשו, אך עדיין לא חלחלה במציאות שלו. רק בגיל ארבעים שנה – ו"בן ארבעים לבינה" – הגיע אברהם להתאחדות והזדהות עם האלוקות כתוצאה מהחקר השכלי שלו וכעת הוא ראוי באמת לתואר "הכיר את בוראו".
כך אירע גם עם משה. בעת היותו למעלה, זכה לגילויים אלוקים נעליים שהקיפו את מציאותו. אך בקשתו של משה הייתה, לזכות להשיג את הדברים בשכלו ולהגיע להתאחדות גמורה עם השכינה.
ליקוטי שיחות לד/175: לדעת הרמב"ם, עיקר הכרת הבורא היא כאשר באה מצד שכל האדם … ולכן הביא הדעה ד'בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו' – כי בן ארבעים לבינה. משא"כ לדעת הראב"ד, עיקר ידיעת הבורא של אברהם הייתה בדרך אמונה על ידי גילוי מהקב"ה בגיל שלוש. וכך היא פלוגתתם לגבי השגת משה: לדעת הראב"ד, השלמות הכי גדולה בהשגת משה היא מה שהשיג בעת מתן תורה, ראה בסיני מה שבא מלמעלה. אבל לדעת הרמב"ם, עיקר שלמות הידיעה היא מה שמשיג ומבין בשכלו ולכן לא הסתפק משה במה שראה בסיני, אלא ביקש לידע ולהשיג בשכלו.
ד. הגמרא מספרת על רב אשי, שמלאך המוות בא לקחת את נשמתו. ביקש ממנו רב אשי לדחות את המוות בשלושים יום ובהם חזר על כל התלמוד. זאת משום שנאמר "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" ורב אשי רצה לבוא לשם מוכן ומצויד.
מסביר רבנו הזקן רעיון נפלא: בשביל להבין את התורה שנלמדת בעולם העליון, אדם חייב ללמוד תחילה את התורה בעולם הזה ורק אחר כך יכול להתעלות ולהשיג את התורה העליונה. [למה הדבר דומה? לכך שצריך לפתח רגישות למוזיקה טובה או אוכל טוב, בכדי להבין בו].
עד כאן, דיברנו על הטעם הנמוך לגילוי סודות פנימיות התורה: כדי לחזק את האמונה ולהביא אותה אל תוך המודעות. אולם הטעם האמיתי והגבוה יותר ללימוד סודות התורה, הוא היותנו קרובים לביאת המשיח ולגילוי הסודות האלוקיים הנעלים. מי שרוצה להיות בעניינים כשיבוא המשיח ולומר "אהה" על מה שהמשיח ילמד, עליו לטעום כבר עכשיו מ"מטעמי השבת" ולפתח אליהם רגישות.
כך אמר משה רבנו לרשב"י (זוהר פרשת נשא): "בחיבור שלך, שהוא ספר הזוהר, ייצאו מהגלות ברחמים". וידוע הרמז (לקו"ש ג/873) על הפסוק "וכל בני ישראל יוצאים ביד רמה" – ומתרגם אונקלוס: "בריש גלי". המילה "בריש" היא ראשי תיבות של שלוש מאורי פנימיות התורה: "רבי שמעון בר יוחאי", "רבי יצחק בן שלמה" (האר"י) ו"רבי ישראל בעל שם", הבעש"ט, במהרה בימינו ממש.
[1] למה שמחים ביום פטירה? ומדוע שמחים ביום פטירת רשבי ואילו יום הסתלקות משה רבנו בשביעי באדר אינו יום שמחה? ידוע שרשב"י ציווה לשמוח ביום ההילולא שלו. כך מספר הרב חיים ויטאל בשער הכוונות על תלמיד האריז"ל, רבי אברהם הלוי, שאמר "נחם" בל"ג בעומר והאריז"ל אמר לו, שרשב"י מקפיד עליו שאמר "נחם" ב"יום שמחתנו". הסבר הדברים הוא, לפי המובא בזוהר (האזינו) כי בעת הסתלקות רשב"י, הוא הגיע לתכלית ההתאחדות והקדושה, עד שהרמ"ק מתאר זאת כ"הילולא", שפירושו 'נישואין' והתאחדות עם השכינה.
ובנוגע למשה רבנו, מבואר בטעמי המנהגים עמוד רסז, שמשה היה בצער ביום פטירתו על שלא נכנס לארץ, ואילו רשב"י היה בשמחה גדולה ד"בחד קטירא אתקטרנא". עוד כתבו, שבפטירת משה נשתכחו 3000 הלכות (תמורה טז), ואילו בפטירת רשב"י התחדשה ה"אדרא זוטא" וגילה סודות נעלים.
[2] סיפור מפעים: הרב יקותיאל פרקש, נחשב לאחד הרבנים המומחים בנושאי פוריות וטהרת המשפחה. הוא מספר על אישה דתית, שלא הצליחה להיכנס להריון. היא עברה טיפולים מורכבים אך כולם נכשלו והרופאים הותירו רק ברירה אחת: לבצע טיפול מסוים שיש בו בעיה הלכתית. במר ייאושה היא שקלה לאמץ את הפתרון החריג, אך הרב פרקש שלל זאת בתוקף.
חלף זמן והוא קיבל ממנה טלפון בערב יום הכיפורים. האישה סיפרה שהיא בהיריון ושאלה כיצד עליה לנהוג בהלכות הצום? הרב נדהם ונזף בה על שאימצה את הפתרון הבעייתי ההוא, אך היא אמרה שעשתה טיפול מסוג אחר לגמרי. היא נסעה אל הרבי מליובאוויטש בל"ג בעומר וביקשה את ברכתו לילדים – ונפקדה.
[3] מי כתב את הזוהר? ספר הזוהר התגלה לפני כ-700 שנה על ידי מקובל ספרדי בשם רבי משה דילאון. עובדה זו גרמה לכמה חוקרים לטעון כי המקובל הזה חיבר בעצמו את הזוהר. אולם דעת גדולי ישראל האמיתיים היא כי מחבר ספר הזוהר על כל חלקיו הוא רשב"י ונכתב בפועל בידי תלמידו, רבי אבא.
להורדת "דרשה לל"ג בעומר" בקובץ WORD: