דרשה לפורים – מגילת אסתר כסיפור חיינו

דרשה לפורים – מגילת אסתר כסיפור חיינו

משה ויעקב היו חברים טובים. כל ערב היו נפגשים ב'בר', מבקשים מהמלצר כוס ויסקי לכל אחד ומשכיחים מעצמם את תלאות החיים. חלפו שנים ויענקל מת, אך משה המשיך לבוא אל בית המרזח וביקש כרגיל שתי כוסות. לתמיהת המלצר הסביר: "אני שותה גם בשביל יענק'ל". כך הפך הדבר לסדר קבוע: משה מזמין שתי כוסות, אחת עבורו ואחת עבור יענק'ל זכרונו לברכה.

יום אחד הגיע משה וביקש רק כוס אחת. המלצר שאל מה קרה, ומשה הסביר: "אתמול הייתי אצל הרופא והוא הורה לי להפסיק לשתות. אז עכשיו אני שותה רק עבור יענק'ל"…

מהו החג הגדול ביותר בשנה? איזה חג הוא החשוב ביותר, השמח ביותר, אשר מעביר את המסר המשמעותי ביותר בעולמו של היהודי? כמובן, אין תשובה יחידה לשאלה הזו, כיון שכל חג הוא חשוב, ובכל זאת, ישנו מועד אחד אשר היחס אליו שונה לחלוטין מיתר החגים:

1. ילקוט שמעוני משלי תתקמד: כל המועדים עתידים ליבטל וימי הפורים אינם בטלים לעולם. אמר רבי אליעזר: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם. [גרסא נוספת: ימי חנוכה ופורים אינם בטלים].

המדרש קובע כי בימי הגאולה העתידה, עת נזכה לגילויים אלוקיים מושלמים, לא תהיה משמעות מיוחדת לגילויים האלוקיים המאירים בימי החגים. זאת, חוץ מהגילוי הנשגב של יום הפורים אשר יזהר וינצוץ באור יקרות אפילו באותם ימים מוארים.

כאן מעניין לשים לב ללשון המדרש: בעוד שכולי עלמא מסכימים כי פורים לא יבטל, לגבי יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה, ישנה רק דעת יחיד שהוא לא יבטל. וכך לגבי חנוכה.

למען האמת, החידוש הגדול הזה טמון כבר בתוך המילים "פורים" ו"יום הכיפורים":

תיקוני זוהר נז: פורים נקרא על שם יום הכיפורים, שעתידים להתענג בו ולשנות אותו מעינוי לעונג.

כלומר: יום הכיפורים הוא רק דומה לפורים, "כ-פורים", משום שהעינוי שבו עתיד להתהפך לטוב בעונג של פורים. וכשם שהדבר אמור ביחס ליום ה"פורים" בכלל, כך נאמר ביחס ל"מגילת אסתר":

רמב"ם הלכות מגילה פ"ב: כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר [ראב"ד שם: אפילו יבטלו שאר ספרים מלקרות בהם, מגילה לא תיבטל מלקרותה בציבור], והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלות לעולם … שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'.

הדברים אינם נשארים רק ברמת התיאוריה, אלא מעלת פורים באה לידי ביטוי הלכה למעשה: השמחה וההתרגשות המתעוררת ביום זה, היא יוצאת לגמרי מגדר הרגיל וסוחפת את כל האישיות:

מגילה ז,ב: אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

והשאלה עולה ונשאלת: מה קרה בפורים? מה הפך את החג הזה, שהוא בסך הכול תקנה מאוחרת מדרבנן, לבעל משמעויות כה עמוקות ונצחיות שלא יבטלו לעולם?

עוד שאלה עולה כאן. היא עשויה להישמע צדדית ביחס לשאלות הקודמות, אבל למעשה, בה טמון סוד העניין: השם שבו מכנים חז"ל את מגילת פורים הוא "מגילת אסתר", והשאלה המתבקשת היא: למה אסתר? מדוע לא "מגילת אסתר ומרדכי" אשר הובילו שניהם את הנס?

יתירה מכך: ברגע השיא של המגילה, כאשר התפרסמה הגזירה ומרדכי חיפש את הדרך להיאבק בה. הוא פנה בזעקות שבר אל אסתר ללכת אל המלך ואילו היא היססה והתעכבה. רק האיומים הנוראים של מרדכי – "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו"! – גרמו לה לחצות את מחסום הלבטים ולהיכנס אל העניין. מדוע, אם כן, נקראת המגילה רק על שמה?

התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשד"מ ב/1203: המגילה נקראת על שם "אסתר" לבד ולא "מרדכי ואסתר" או אפילו "אסתר ומרדכי" … ועדיין אין זה מחוור לגמרי … כי מפורש במגילה שכל הנהגותיה של אסתר היו על פי הוראות מרדכי, ובפרט בנוגע לביטול הגזירה, שהפעולה נעשתה רק לאחר הדברים הקשים שדיבר אליה מרדכי – ומדוע נקראת המגילה על שמה בלבד?

המילה האחת הזו – "אסתר" – מספרת את הסיפור המופלא של פורים, זה שלא יבטל לעולם.

 

א. פורים הוא המועד הקרוב ביותר לחיינו. מכל החגים היהודיים לאורך השנה, סיפור הפורים הוא זה המזכיר במיוחד את סיפור החיים שלנו בעת הזאת.

בניגוד לימי החנוכה, שאירעו בימי האור המרוממים של בית המקדש, פורים הוא מגילת גלות. הסיפור התנהל ברגעי שפל רוחני, כאשר לראשונה מאז היותנו לעם, גלינו רחוק מהארץ אל אדמת נכר.

מן העבר השני, בניגוד לימי הפסח, בהם נרדפנו על ידי המצרים והתמודדנו עם קשיים גשמיים, ימי הפורים היו טובים ונוחים לישראל. היהודים חיו בנוח על אדמת פרס ונהנו מיחס שווה וידידותי.

השילוב הייחודי הזה – של שפל רוחני לצד שפע חומרי – הביא למצב חדש אותו לא הכירו אבותינו: התבוללות בין העמים. היהודים נטמעו אט אט בתוך התרבות הפרסית.

רגע מכונן של היטמעות והתבוללות בין השכנים, היה המשתה הגדול של אחשוורוש. שלוש שנים אחרי עלותו על כס מלכות פרס ששלטה בעולם כולו (בערך לפני 2400 שנה, 350 לפני הספירה), החליט המלך שהגיע הזמן לחגוג את ההצלחה האדירה אליה הגיע. לפי דעה אחת בגמרא (מגילה יב) אחשוורוש לא היה "נסיך" בדמו. הוא היה בסך הכול עבד נקלה שעלה לגדולה. שומר הסוסים של בלשצר, מלך בבל, שעשה את השידוך הנכון והתחתן עם ושתי, בתו של המלך. כך שהיו לו סיבות טובות מאוד לחגוג את הגלגול הדרמטי של חייו.

המלך ערך משתה ענק בן חצי שנה, 180 יום, אליו הוזמנו כל אזרחי הממלכה. וכיאה לימים של ליברליזם ואזרחות שווה, לא התקיימה כל אפליה בין האזרחים וגם היהודים הגולים הוזמנו אל המשתה. אחשוורוש התאמץ להיות נחמד, עד שהעמיד גם "שולחן כשר" עבור עם מרדכי.

2. ילקוט אסתר רמז תתרמח: 'כי כן יסד המלך לעשות כרצון איש ואיש' – אמר רבא: ‫לעשות כרצון מרדכי והמן, דכתיב 'איש יהודי' וכתיב 'איש צר ואויב'.

אולם השתייה וההתהוללות המעורבת עם הגויים במשך חצי שנה ארוכה, הביאה להתבוללות חמורה:

אסתר רבה ז,יח: אכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו בזנות [התבוללו בין העמים]. 

היחס הנחמד והמזמין אל היהודים באותם ימים, הגיע לשיאו עם בחירת אסתר למלכת פרס[1]. לא עמדו עוד כל הגבלות וחסמים בפני היהודי שרצה להתערב במשפחת העמים.

אולם ההתדרדרות הרוחנית, עוררה קטרוג גדול ופרצה גזירת המן. השר הבכיר לא היה יכול לסבול את העובדה שמרדכי אינו כורע לו והחליט לחסל את כל העם. המן פנה אל המלך בטענה כי היהודים אינם באמת חלק ממשפחת העמים, אלא מיעוט זר. דתיהם שונות מכל עם ולמלך אינו שווה להניחם.

המן הציג הוכחה משמעותית לכך שהיהודים שונים מכל העמים: מצוות שבת. הגמרא מספרת (מגילה יג) כי המן טען שיהודי מתבטל במשך ימים רבים, משום שיש לו שבת או חג ("שבת היום, פסח היום") וגורם הפסד משמעותי לאוצר המלוכה. בתמורה, הציע המן להעביר עשרת אלפים ככר כסף לקופת המלך ולקבל רשות להורגם. המלך קל הדעת הסכים והגזירה נחתמה. מכאן ההמשך ידוע: עם ישראל פתח בצום של תשובה, אסתר פנתה אל המלך בבקשת רחמים על עמה, הוא נעתר לה והתיר ליהודים ללחום במבקשי רעתם.

עד כאן סיפור ההצלה הניסי, שחוזר על עצמו באופנים אחרים גם בחנוכה ופורים. ובכל זאת, היחס אל הנס הזה שונה לחלוטין ואנו חוגגים אותו בשמחה יתירה, עד ימות המשיח ועד בכלל. והשאלות נשאלות כאמור: מה הפך את פורים למשמעותי כל כך? ומדוע המגילה נקראת על שם "אסתר"?

 

ב. לפני שמתקדמים הלאה, מעניין להעיר עוד נקודה ביחס לאסתר. ישנו עוד אירוע בפורים שנקרא על שמה: "תענית אסתר". וגם כאן ראוי לברר, מדוע התענית קשורה אליה במיוחד?

הבה נברר תחילה את סיבת הצום בערב פורים. יש בכך שני הסברים:

3. רמב"ם תענית פ"ה: י"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר 'דברי הצומות וזעקתם'.

כלומר: התענית היא זכר לשלוש ימי הצום שגזרה אסתר לקראת כניסתה אל המלך. המגילה מספרת כי הגזירה נחתמה ביום י"ג לחודש ניסן ומרדכי ציווה את אסתר ללכת אל המלך. היא ידעה היטב כי היא מכניסה את עצמה לסכנת חיים ממשית, משום שהנכנס אל המלך בלא קבלת הזמנה מראש – אחת דתו להמית. לכן הקדימה אסתר לצום שלושה ימים לפני הליכתה אל המלך, וכן ביקשה מכל העם לצום לזכות הצלחתה. לזכר שלוש ימי הצום ההם, אנו צמים בערב פורים.

לפי הגישה הזו, מובן מדוע התענית נקראת על שם "אסתר". משום שהיא יזמה אותה.

עם זאת, מפרשים אחרים מפקפקים בכך שזהו טעם תקנת הצום, שכן יוצא שאנו צמים יום אחד לזכר צום שהיה במקורו שלושה ימים. כן אנו צמים אותו בחודש אדר, בעוד שהתענית הייתה בניסן.

לכן מביאים הראשונים הסבר אחר בטעם תקנת הצום: ביום י"ג אדר, ערב פורים, הייתה אמורה להתרחש גזירת המן ובו קמו ישראל להילחם על נפשם ולהתנקם מאויביהם. והנה מנהג עתיק הוא, לקיים צום ותענית ביום שבו יוצאים למלחמה, כדי לעורר זכות רוחנית על הלוחמים. וכיון שהם צמו באותו יום, אנו ממשיכים בכך עד היום וצמים בערב פורים.

רא"ש תחילת מגילה: רבנו תם פירש שהכל מתאספים לתענית אסתר … לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים. וכן מצאנו במשה, שעשה תענית כשנלחם בעמלק.

אך לפי הטעם הזה, שבה ועולה השאלה, מדוע התענית נקראת על שם אסתר?

הרבי משיב על כך רעיון מקורי: צריך לומר כי אסתר הייתה היחידה שצמה את הצום ההוא. שכן הדין הוא שחיילים ההולכים אל המלחמה, אינם מתענים, כדי לשמור על כוחם. וכך היה במלחמת עמלק שצוינה לעיל, כי רק משה – שלא הלך למלחמה – התענה לזכות הלוחמים. והנה גזירת המן הייתה כנגד כל העם, "מנער ועד זקן, טף ונשים", כך שכל העם היה צריך להיות ערוך ומוכן ביום הזה והיה אסור בתענית. זאת חוץ מאדם אחד ויחיד: אסתר המלכה. היא הייתה מוגנת בתוך בית המלך (כמו שהתריע בפניה מרדכי: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך") ועל כן הייתה היחידה שרשאית לצום ולהתפלל לזכות הלוחמים – ומובן בפשטות מדוע נקרא הצום על שמה.

לקו"ש ו,372: יש לומר טעם השם "תענית אסתר", כיון שזהו תענית שבו נקהלו לעמוד על נפשם והרי כל הצריכים לעמוד על נפשם (מנער ועד וגו' נשים), אין רשאים להתענות בו ביום, שלא לשבר כוחם. משא"כ אסתר [שהיתה מוגנת בבית המלך, כנאמר: אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך].

אחרי ההסבר העמוק לשם "תענית אסתר", עלינו לחפש את ההסבר לכינוי "מגילת אסתר".

 

ג. ההסבר הפשוט מאחורי השם הוא, שאסתר הייתה זאת שיזמה את כתיבת סיפור המגילה. הגמרא מספרת כי בשנה הבאה אחרי הנס, כשהגיע שוב יום הפורים, ביקשה אסתר לכתוב את הסיפור ולקרוא אותו בכל שנה מחדש[2]. אמנם החכמים חששו מכך, שכן הדבר עלול לעורר כעס מצד האומות שאנו חוגגים ומציינים באופן מיוחד את הניצחון עליהם. אולם אסתר התעקשה וטענה כי הסיפור כבר כתוב בספרי האומות, ומוטב שנכתוב אותו אנו ולא יסלפו את הסיפור כרצונם.

4. מגילה ז,א: שלחה אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו בין האומות?! שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

[בעצם זה שאסתר התעקשה לכתוב את הסיפור, למרות הסתייגות החכמים, כותב רש"י: קבעוני ליום טוב ולקרייה להיות לי לשם.

מה הכוונה בזה? וכי אסתר חיפשה את הפרסום שלה?

יש מפרשים בפשטות כי אסתר חששה מכך, שהסיפור כתוב על ספרי העמים ולכן הם עלולים לפגוע בשמה הטוב ולצייר אותה כמי שבאה מרצונה אל המלך או יהפכו אותה לאליל שלהם וכו'. ולכן היה חשוב לה שהסיפור ייכתב בגרסא האמיתית שלו.

עוד מבארים בזה באופן נאה (שפתי חכמים על מגילה) כי אסתר רצתה להנציח את המהפך הגדול שחל בחייה והנסים הגדולים להם זכתה, כאשר הפכה מנערה יתומה עזובה למלכת פרס שזכתה לניסים גדולים. ומכאן יהיה עידוד לכל יתום ואלמנה כי ה' שומע שוועת עניים[3]].

עכ"פ, כיון שאסתר הייתה זו שיזמה את כתיבת המגילה (והייתה אפילו המטרה מאחורי הכתיבה), היא זכתה ונקראה על שמה. עד כאן ההסבר הפשוט לשם "מגילת אסתר".

אולם תורת החסידות מוצאת בשם הזה את הסוד הפנימי והעמוק מאחורי כל סיפור הפורים. הבה נפתח עם סיפור ישן:

אלו היו הימים הנוראים של החושך הקומוניסטי. האור היהודי כבה ברחבי רוסיה ולא ראו כמעט אנשים דתיים. התחושה הייתה שהקומוניזם ניצח. הנשמה היהודית נעלמה. פעם ישב הצדיק רבי אריה לוין בבית כנסת במוסקבה ולמד. פתאום נכנס מישהו לחדר וביקש לשוחח עמו ביחידות. האיש סיפר כי נולד לו בן והוא מבקש מהרב למול אותו, אולם יש לו תנאי אחד: שאף אחד לא יהיה נוכח עימם בבית באותה שעה. הוא הסביר כי הוא מתפרנס ממכירת צלבים לכנסיות רח"ל, ואסור שאיש בעולם ידע שהוא והילד שלו יהודים.

רבי אריה צעד עימו לביתו ומצא צלמים בכל פינה. האיש שימש סנדק, רבי אריה היה המוהל והטקס הסתיים תוך רגעים. חלפו יומיים והאיש הגיע לבית הכנסת לדווח לרבי אריה על מצב התינוק. כאן לא התאפק הרב מלשאול אותו, מה בער לו לעשות את הברית? הרי אפילו אשתו לא הייתה שותפה בכך ומה היה כל כך חשוב לו לעשות זאת?

"תראה הרב, אני כבר כבוי. רצה הגורל ואני מתפרנס בעיסוק גרוע שלא מאפשר לי לשוב אל יהדותי. אבל הילד שלי רק מתחיל את החיים. הכול פתוח בפניו. ואני רוצה להשאיר לו דלת פתוחה, שאם ירצה לגדול כיהודי, יוכל לעשות זאת".

רבי אריה התקשה להסתיר את דמעותיו ואמר: עכשיו מובן לי לשון הפסוק: "הנך יפה רעייתי עינייך יונים". עם ישראל נמשל ליונה, שכן היונה אינה מתרחקת יותר מדאי מהשובך. היא נמצאת תמיד במרחק סביר כדי לעקוב אחרי גוזליה. וכך הוא יהודי, הוא יכול להתרחק אבל לא להתנתק…

אם נקרא שוב את המגילה, נשים לב לדבר תמוה: הימים ההם היו זמנים של התבוללות והיטמעות בין האומות. סופר לעיל כי השכנים הגויים קיבלו אותם בזרועות פתוחות ולא הציבו בפניהם כל מחסום. הם היו רשאים להתחתן עם נשים גויות, לרקוד ולהתהולל עמן ולהתקבל אל החברה הפרסית הגבוהה. וכאן היה אפשר לצפות שההתדרדרות הרוחנית תהיה מוחלטת ח"ו.

כאשר פרצה גזירת המן והוא הכריז מות על "עם מרדכי", היה אפשר לצפות לצעד הפשוט הבא: המוני יהודים יקומו ויכריזו על "התייוונות" או יותר מדויק: "התפרסות". הם יכריזו כי אין להם שום קשר ח"ו ל"עם מרדכי", כבר למעלה משבעים שנה הם בבליים או פרסיים וזה הלאום האמיתי שלהם.

אבל ההיפך הגמור קרה. אנו לא מכירים שום תופעה של "התפרסות". להיפך, עם ישראל כולו, אנשים, נשים וטף בחר לדבוק במרדכי היהודי וללכת איתו עד הסוף. כאשר לחצו את היהודים לפינה והכריחו אותם לבחור מי הם? מה הזהות העמוקה שלהם? הם לא התלבטו ואמרו: "מרדכי".

לכן אומרת הגמרא (שבת פח,א), שפורים הוא מתן תורה האמיתי. פורים הוא מועד החתונה שלנו עם הקב"ה. זה היום שבו יהודים בחרו בבחירה חופשית להכריז כי הם שייכים אל הקב"ה. לא היה שום גורם שהכריח אותם לכך. להיפך. כל התנאים עבדו נגדם, והם הגיעו לכך מצד עומק נשמתם.

כעת נוכל להבין שאלה עצומה. תמיהה גדולה שגרמה לבלבול במשך השנים ולוויכוח מתמשך אודות זהות המחבר של מגילת אסתר. המגילה מציגה תעלומה בוטה: הקב"ה אינו מוזכר בה. המגילה מספרת סיפור פרסי אופייני, שבו המלך לוקח אישה אהובה והיא משכנעת אותו ברגע הגורלי לבטל את הגזירה. אבל מה עם הקב"ה? האם לא היה זה נס מכוון שבדיוק אסתר הייתה שם ברגע הגורלי? האם מישהו לא ניהל והוביל את העניינים מלמעלה?

יתירה מכך: נראה אפילו שהמגילה מתאמצת להתעלם משמו של הקב"ה. למשל, בפרק ט מסופר על "דברי הצומות וזעקתם", אבל לא מוזכר למי הם צמו וזעקו! את מי ניסו לעורר בכוח הצום?.

בהקדמת האבן עזרא למגילת אסתר מובא הסבר פשוט: הוא טוען כי המגילה נכתבה כספר אוניברסאלי, גם עבור הגויים שהתעניינו מאוד בסיפור המרתק הזה. כך הובא לעיל מהגמרא שאסתר העידה כי הסיפור כבר כתוב על דברי הימים של מלכי מדי ופרס. מהסיבה הזו מרדכי חשש לכתוב את שם ה' על המגילה, כי העמים יפרשו את האלוקים אל האליל הפרסי שלהם וייחסו לו את נס המגילה. על כן מרדכי נמנע מלהזכיר את שם ה' במגילה. עד כאן ההסבר הפשוט.

אולם לפי דברנו, כאן בדיוק טמון כל העניין: ימי המגילה היו ימים של הסתר פנים. "מגילת אסתר" כמו "מגילת הסתר". התחושה הייתה שאין יד מכוונת, כל אדם הוא אדון לגורלו והחיים הם אוסף רגעים אקראיים חסרי משמעות.

ובכל זאת, למרות ה"הסתר הגמור", הם לא התנתקו מהקב"ה, אלא בחרו לשוב ולהידבק בו.

הרבי הקודם מסביר כך בהרחבה את הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". זהו "תוקפו של נס" כמובא בהלכה. שכן הימים ההם היו זמנים של "לילה". חושך רוחני, בו לא היה כל הרגש אלוקי והיהודים הלכו והתרחקו מדרך התורה. ובכל זאת, שנתו של המלך נדדה ושנתם של ישראל נדדה. כי יהודי יכול ללכת לישון – אבל לא להירדם. לא ניתן לנתק את הכמיהה הטבעית שלו לאלוקות.

[אולי זאת הסיבה שאנו מתחפשים בפורים. כדי להמחיש לעצמנו שכל השנה היא רק תחפושת. העובדה שיהודי אחד הוא רב והשני מצהיר על עצמו כ'לא מאמין', היא נשף תחפושות אחד גדול ובעומק הנפש, כולם ילדים של הקב"ה ומחוברים אליו באופן עצמי].

5. הרבי מלובאוויטש, שערי המועדים פורים כ: ענין מיוחד ישנו במגילת אסתר והוא שבכל המגילה לא נזכר שם ה'. שלא כמו שאר כתבי הקודש בהם מוזכר שם ה' כמה וכמה פעמים. דבר זה מורה על העלם והסתר גדול ביותר … והיות שתוכן כל דבר נרמז בשמו, גם ההעלם וההסתר של המגילה נרמז בשמה: מגילת אסתר, על שם עניין ההסתר.

שם מד: מבחינה גשמית הייתה גלות פרס ומדי לא קשה. אדרבה, יהודים הוזמנו לסעודה המלכותית ואישה יהודיה הייתה המלכה … ובכל זאת כאשר פרצה הגזירה, כך הגיבו מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכל העם אל הגזירה: מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, אסתר המלכה מעמידה בסכנה את חייה כדי להביא ישועה לעמה, וכל היהודים שרויים בהלך רוח של תשובה ומסירות נפש במשך כשנה תמימה, למרות שהיו יכולים להינצל בקלות על ידי שיצהירו על עצמם שהם חדלים להיות יהודים.

זאת הסיבה שהשמחה בפורים היא גדולה מכל ימות השנה, וכן הגילוי הזה יזהר ויאיר אפילו בימי הגאולה העתידה: פורים הוא יום החתונה שלנו עם הקב"ה, היום שבו הכרזנו כי אנו בניו והוא אבינו. ושום דבר אינו דומה לאהבה והשמחה של רגע החתונה, אפילו לא הגילויים האלוקיים לעתיד לבוא.

אדרבה, אנו מאחלים לעצמו ביום הכיפורים, שיהיה דומה לפורים!. שנזכה ביום הגדול ביותר בשנה לעורר בעצמנו את אותה אהבת אלוקים, שהתעוררה בהם בימי הפורים.

תורה אור קכא,ד: וזהו מעלה יתירה יותר גם מבחינת הארת הפנים במתן תורה, לפי שבהסתר פנים הזה אסתלק יקרא דקב"ה לעילא, ונמשך אור ממקום ומדרגה גבוה יותר כו' ומטעם זה יש יתרון מעלה בפורים מה שאין ביום הכיפורים.

מה המסקנה המעשית מכל זה? שאסור להפסיק להצית את השלהבת היהודית. לא של עצמנו, לא של ילדינו ולא של השכנים שלנו. עלינו להקיש שוב ושוב על הדלתות, להסיר את המחסומים מעל הנשמה היהודית – והיא תיפתח. זהו טבעה. עלינו לעשות פעולות ממשיות שתהיה להן השפעה חיובית על החיים של עוד יהודי, עוד משפחה, עד שהעולם כולו יהיה מוכן לביאת הגאולה.

הנה סיפור מעורר השראה: פרופסור שלמה אקשטיין היה נשיא אוניברסיטת בר אילן. בשנת תשי"ג הוא היה חלק מנציגות בני עקיבא במקסיקו. הוא שמע את שמעו של הרבי שהתמנה לא מכבר לנשיאות חב"ד והגיע לפגישת יחידות יחד עם קבוצת המדריכים. הוא שאל את הרבי, מהיכן שואבים את הכוח לפעול ולעורר ילדים יהודים, אשר אחר כך עוזבים את הקבוצה והולכים לדרכם, וחלקם עוזבים לגמרי את דרך היהדות ומתחתנים עם גויים.

הרבי השיב כך: יש לנו הבטחה "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". כלומר, מי שזורע עם כל הלב, מובטח לו שיעמיד קציר משובח מהזריעה שלו. אולם לא מובטח כי הוא עצמו יהיה זה שיקצור. יתכן כי ייקח זמן עד שיראו את התוצאות הטובות ואחרים יהיו אלו שיזכו להיווכח בכך.

הרבי הוסיף דוגמא: אתם יושבים בשבת אחרי הצהריים עם קבוצת חניכים במקסיקו ומספרים על ההיסטוריה הארוכה של העם שלנו, בני אברהם יצחק ויעקב, ששרד אלפי שנים בגלל ההליכה בדרך ה'. עובר שם ילד יהודי ומתיישב להקשיב. הוא שומע כמה מילים ויוצא וממשיך לענייניו. יחלפו שנים, הוא ילך לאוניברסיטה, יכיר נערה גויה ויחליט להתחתן איתה. אבל ההורים שלה מציגים תנאי לחתונה: שהיא תתקיים בתוך כנסיה.

הם ילכו יחד לכנסיה, יתקרבו אליה יותר ויותר, הוא יראה את הצלב למעלה ופתאום ייזכר שפעם הוא שמע, לא זוכר איפה ולא זוכר ממי, כי הוא חלק מעם ששרד אלפי שנים בגלל השמירה על ערכי היהדות. הוא יזדעזע ויקבל החלטה כי לא ימחק מסורת של דורות – ויתנתק ממנה.

 

[1] אם כי אחשוורוש והמן לא ידעו על יהדותה עד שגילתה זאת במשתה בסוף הסיפור. אחד ההסברים בכך שהדבר נעלם מהם הוא, שאסתר הייתה נערה יתומה בבית מרדכי והיו שחשבו כי היא נכרייה שאומצה כבת. 

[2] מי כתב את המגילה: להעיר ממשמעות רש"י ב"ב טו, שהמגילה נכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה בארץ ישראל, וכך בגמרא מגילה שנכתבה על פי רוח הקודש ומשמע דהוי זמן ממושך אחרי הגזירה, ולא כדברי הגמרא במגילה שמרדכי ואסתר כתבוה. האבן עזרא אסתר ט,לב מפרש שהספר של מרדכי ואסתר אבד ונכתבה שוב ברוה"ק בארץ ישראל. להרחבה, ראו דורות הראשונים (הרב הרצוג) חלק ו עמודים 263 ואילך.

[3] ובזה מבאר את לשון הגמרא: "אסתר סוף כל הניסים", היינו שמי שמרגיש עזוב ונדכא שאינו שייך כלל לנס, ייזכר באסתר שהיא בבחינת "סוף כל הניסים" ובכל זאת זכתה לנפלאות גדולות.

קובת להורדה:
פורים עו