כל אדם מבקש ניסים. כל אחד מאיתנו היה שמח לקום בבוקר, להיכנס לחשבון הבנק שלו ולגלות שמלאכים טובים ירדו מהשמים באמצע הלילה והפקידו לו מיליון דולר… זה בהחלט יכול להיות נחמד, אבל המציאות היא, שה' לא מוכר ניסים במכולת ומה שלא נעשה בדרך הטבע – לא יקרה.
לכן קשה מאוד להבין את המילים הראשונות של רש"י על הפרשה: "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו" – ומפרש רש"י: "מלאכים ממש". הוי אומר שיעקב אבינו הזמין מלאכי עליון מהשמים, מיכאל וגבריאל ושלח אותם אל עשו אחיו.
וזה כמובן תמוה מאוד: מה גרם לרש"י לחדש פירוש כזה? למה לא יפרש בפשטות את המילה "מלאכים", מלשון שלוחים בשר ודם? כך בדיוק נאמר בפרשת חוקת – "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי" – והפירוש המקובל הוא, שמשה שלח שלוחים רגילים בשר ודם?
יתירה מכך והוא העיקר: מה פתאום נדרש יעקב לנס גדול כזה? הרי לא היה מדובר בשליחות כל כך מסובכת, שמצריכה להזעיק מלאכים נשגבים מהשמים?
בסך הכול, יעקב התכוון למשש את הדופק של עשו ולבדוק את מפלס הכעס אצלו: האם הוא זועם עדיין על מה שקרה ביניהם לפני עשרים שנה או שהשנים הארוכות עשו את שלהן, עשו התבגר והוא פחות כועס. בשביל בדיקה כזו, מספיק לשכור חוקר פרטי או לחילופין, עורך דין טוב שמחזיק בתעודת מגשר ואין צורך להטריח מלאכי עליון נשגבים מהשמים?
יש מפרשים, שיעקב אבינו הלך תמיד מלווה במלאכים ששמרו עליו. כך נאמר במפורש בסוף הפרשה הקודמת: "ויפגשו בו מלאכי אלוקים" – ואת המלאכים הללו הוא שלח לעשיו.
הפירוש הזה חשוב במיוחד ברגעים הללו, של ערב שבת, בה אנו אומרים את הדרשה בבית הכנסת. משום שעוד מעט נזכה כולנו למלאכים כאלו.
כאשר יהודי נכנס הביתה בליל שבת, הוא שר ברגש רב את נוסח "שלום עליכם מלאכי השלום" ואחר כך נפרד מהמלאכים ואומר להם "צאתכם לשלום". הסבר ידוע בגמרא אומר, כי כאשר יוצא אדם בליל שבת מבית הכנסת, מתלווים אליו שני מלאכים: מלאך טוב ומלאך רע. אחד שחור ואחד לבן. אם הוא נכנס הביתה והשולחן ערוך בכל מטעמים ובני הבית מקבלים אותו בקריאת "שבת שלום" לבבית, מלאך טוב אומר: "יהי רצון לשבת הבאה כך" ומלאך רע עונה בעל כורחו: "אמן". אם חס וחלילה להיפך, מלאך טוב אומר בעל כורחו: "אמן".
כמה מפרשים רוצים לומר, אפוא, שיעקב שלח אל עשיו מאותם "מלאכי אלוקים" שהקיפו אותו תדיר.
אולם הרבי מלובאוויטש מקשה על כך, שדווקא הפרט הזה מלמד את ההיפך הגמור: קודם קראה להם התורה בשם "מלאכי אלוקים" ועכשיו "מלאכים" סתם ולכן ההיגיון אומר להיפך: בעוד ששם מדובר על מלאכי אלוקים, כאן מדובר על שלוחים בשר ודם.
מה גרם אפוא לרש"י להניח בפשטות, כי יעקב הטריח את מיכאל וגבריאל לעופף אל עשיו?
התשובה כל כך פשוטה, שרש"י אינו צריך אפילו לומר אותה: עשו היה למרבה הצער: "רוצח". איש מסוכן מאוד, חם מזג שידו קלה על ההדק. ולכן יעקב לא העלה בדעתו לשלוח אליו עורך דין בשר ודם. זה מסוכן מדי וגם עורכי דין צריכים לחיות…
הבה ניזכר במפגש הראשון ביניהם המתואר בתורה: יעקב יושב במטבח ומכין לעצמו ארוחת ערב, לפתע נכנס עשיו הביתה כשהוא "עייף". "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי". למה עשו היה עייף? מה גרם לנער בריא וחסון בן 15 להיות "עייף"?
אומר שם רש"י: "עייף – ברציחה". באותו יום ביצע עשו את הרצח הראשון בחייו, הוא שלח חץ בנמרוד שהיה עשרות שנים מלך העולם, והמעשה הנורא הזה בלבל ותסכל אותו. יעקב זכר היטב את הרגע המכונן ההוא, ולכן לא העלה בדעתו לשלוח אל עשו שליח בשר ודם. היה לו ברור שהוא זקוק לעזרת מלאכי עליון, כדי לשרוד בשלום את המפגש עם אחיו.
מה המסר הרוחני של הפרשנות הזו? הרבי מלובאוויטש לומד כאן הוראה בעלת חשיבות עליונה:
ביום שני הקרוב, יציין העולם החסידי את "יט בכסלו" – יום שחרור האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, ממאסרו ברוסיה. אחד החסידים המפורסמים של האדמו"ר הזקן, נקרא בשם רבי שמואל מונקעס. רבי שמואל היה טיפוס מעניין: על פניו, עשה רושם של "הרשל'ה" כזה, אחד שאוהב לזרוק בדיחות ולעשות שמח, אך מי שהכיר אותו היטב ידע, שההומור מכסה על נפש עמוקה.
בצעירותו של ר' שמואל, הוא שמע בפעם הראשונה על אדמו"ר הזקן. שמעו של "המגיד מליאזנא" התפרסם בכל רוסיה ורבי שמואל חפץ להכיר את הרבי. הוא הגיע העירה בשעת ערב מאוחרת ודפק על דלת ביתו של הרבי. להפתעתו, אף אחד לא ענה לו. הוא דפק חזק יותר ואז שמע את הרבי קורא לו "ללכת מכאן. הדלת לא תיפתח עכשיו".
לא איש כר' שמואל מונקעס יתרגש מהסירוב והוא הגביר יותר את קצב הדפיקות. הרבי הרים את הקול וקרא מתוך הבית: "תלך מכאן, כי אם לא תלך, אקרא לגוי שיסלק אותך". אך רבי שמואל השיב: "רבי, אני לא נבהל, הגוי שלי יותר חזק מהגוי של הרבי"…
סיפור המפגש עם עשו, הוא משל על חיינו: מול כל אחד מאיתנו, ניצב "עשיו" כזה שבולם אותו מלהתקדם בפן הרוחני. התחלנו את השנה עם התלהבות רוחנית, אך החיים בעולם עושים את שלהם: אנחנו נושמים חומר, אוכלים חומר, שותים חומר והופכים להיות חומריים בעצמנו.
משפט יפה מסכם את החיים כך: "אנו מאבדים את החשוב מפני הדחוף"!. הצורך לסגור את החודש ולהתקדם עוד בצמיחה העסקית, מכבה את האש וההתלהבות והנה חולפת לה עוד שנה. לכן אנו מוכרחים באופן חיוני לעזרת "מלאכים". אין לנו את היכולת לצאת לעולם בידיים חשופות ולעבור את החיים בכוחותינו הבסיסיים בלבד.
לפי תפיסת בעל התניא, המלאכים הם ה"מוח" וה"לב": המוח והלב שרויים בעולם יותר גבוה מאשר השטויות הרגילים שלנו ואם נשכיל למלא אותם בתכנים תורניים גבוהים, המוח ישדר את המסר הזה אל הלב – ושניהם יחד ירימו אותנו מעל תלאות היום-יום.
כל ספר תורני שנפתח, יודע לשדר אל המוח, אך רק מעט דברי תורה מצליחים לחולל את הבלתי יאומן ולדבר בו זמנית אל המוח ואל הלב. כוחם יפה להפעיל את כל חלקי האישיות ולהרים אותנו גבוה. זה כוחו של ספר התניא, זאת כוחה של החסידות בכלל, לקחת אנשים עייפים ולהצית אותם בהתלהבות רוחנית.
המלאכים ששלח יעקב אל עשיו, מזכירים גם לנו: אלוקים נתן לנו מלאכים. הם ממתינים ממש קרוב, בתוך ארון הספרים הגדול. כל מה שצריך, הוא לשלוף אותם משם. והדבר החשוב יותר: כולנו מצפים למשיח, ועל הספרים הללו כבר הובטח: 'אימתי קאתי מר? לכשיפוצו המעיינות הללו חוצה', במהרה בימינו ממש.
מבוסס על ליקוטי שיחות ה/389 ואילך