גם אני יכול: למה נח הוא דמות מעוררת השראה?
האדם היחיד בהיסטוריה שהתנ"ך יוצא מגדרו כדי לשבח אותו הוא נח. פרשיות בראשית ונח מכנות אותו בכינויים נדירים שלא נאמרו על איש בעולם זולתו, אפילו לא ביחס לאברהם אבינו ומשה רבנו. נח הוא האדם היחיד בכל עשרים וארבע ספרי התנ"ך שמכונה בצורה ישירה בתואר הנעלה "צדיק". ולא פעם אחת אלא הרבה יותר מכך.
מסכת השבחים עליו התחילה כבר בפרשה הקודמת. התורה מספרת כי מיד ברגע שהוא נולד, כולם קראו לו "נח", משום ש"זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו". כיצד ידעו ברגע הלידה שהתינוק ינחם אותם מעיצבון ידיהם? הילד הרי לא עשה דבר חוץ מלבכות בעריסה? פירוש מעניין גורס (פירוש הרא"ש על התורה ועוד) כי עד לידת נח, בני האדם נולדו עם כף יד כמו של ברווז. האצבעות היו מחוברות זו לזו לכף יד אחת מחוברת. ה' ברא אותם כך, משום שלא הייתה להם מחרשה לחרוש את האדמה ולכן הם נזקקו לכף יד מחוברת כדי לחפור את האדמה בכף היד בעוצמה מרוכזת. אולם כאשר נח יצא מבטן אמו, שמו לב כי הוא נולד עם אצבעות פרודות כמו שלנו, ולכן אמרו בהתלהבות: "זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו". כנראה הילד הזה ימציא את המחרשה וכך לא נצטרך יותר לחפור את האדמה בידינו. וכך הווה: נח גדל ופיתח את המחרשה.
וכשם שנח גרם נחת לבני האדם, כך ממשיכה הפרשה הקודמת ומספרת כי הוא מצא חן בעיני האלוקים. "ונח מצא חן בעיני ה'", כי "נח" אותיות "חן". ואז מגיעה פרשת נח ולא מסתפקת בכל זה אלא ממשיכה: "נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח". ושוב בהמשך הפרשה: "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". שום צדיק אחר בכל ההיסטוריה היהודית לא זכה למסכת שבחים כאלו.
אלא שבתוך כל זה מוסיפה התורה עוד מילה אחת: "תמים היה בדורותיו". על פניו, היות שהתורה יוצאת מגדרה כדי לשבח אותו, אנו אמורים להמשיך באותו קו מחשבה ולומר כי התורה רוצה עוד יותר לשבח אותו. התורה רוצה לחדד כי אפילו בדור מושחת כמו שלו, הוא נותר צדיק. למרות שאנו יודעים את ההשפעה הטבעית שאדם שואב מחבריו ושכניו, בכל זאת נח שמר על צדקתו אפילו באווירת סדום ועמורה שהקיפה אותו.
אלא שכאן מגלים דבר מוזר: רש"י מביא דעה הפוכה שמקלקלת את החגיגה. ישנה דעה בגמרא ובמדרש שדורשת את המילה הזו "לגנאי". התורה רוצה להגביל ולסייג את הגדלות של נח ולהדגיש כי הוא היה צדיק רק יחסית לדורו המושחת, אך אילו היה בדורו של אברהם אבינו, אף אחד לא היה מצמיד לשמו את התואר "שליט"א". נח לא היה זוכה לקבל "שישי" בבית הכנסת של אברהם אבינו. הוא לא היה יושב על בימת הכבוד באותם אירועים שאברהם אבינו השתתף בהם.
והשאלה המתבקשת היא: למה לקלקל? מה אכפת למדרש שנחשוב שנח היה באמת צדיק גמור? הרי התורה היא ספר חינוך ומה בכך שהילדים שלנו יחשבו שהיה פעם צדיק אחד אמתי? מדוע צריכים לנפץ כל מיתוס?
זאת שאלה חזקה מכיוון נוסף: ישנה הלכה ידועה בהלכות "לשון הרע" שנקראת "אבק לשון הרע". ההלכה הזו אומרת כי אסור לשבח אדם במקום שבו יושבים השונאים שלו. כיון שמסכת השבחים תהפוך מהר לגידופים, למשל, אם אדם יושב בחברת מכונאים, לא יאמר להם 'אתמול תיקנתי את הרכב אצל שמוליק והוא בחור ישר בצורה שלא מוצאים כמותה'. כיון ש'אומן שונא את בני אומנותו' והם יעברו לקלל אותו ולומר ש'יש גם סיפורים אחרים על שמוליק', ו'עזוב, לא נפתח את הפה'…
וכיון שכן לא מובן מדוע התורה מתחילה בכלל לשבח את נח? אם התוצאה מכך היא שבאים דווקא לדבר "בגנותו" ולומר שהוא לא היה באמת צדיק – מוטב היה לא להזכיר לכתחילה את הצדקות שלו!.
העולם אומר פירוש בבדיחות הדעת: מספרים על אדם שהתמנה לרבנות בעיר חשובה. לפני שהוא יצא לדרך, הוא נכנס לרבו וביקש עצה שתלווה אותו בקריירת הרבנות. אמר לו הרב: תזכור את דברי רש"י בתחילת פרשת נח: "יש שדורשים אותו לגנאי". רב צריך שחלק מבני העיר ידרשו אותו לגנאי.
שכן אם כולם אוהבים אותו – כנראה הוא לא עושה את עבודתו כהלכה ואינו מעיר להם על הדרוש תיקון. לאידך, אם כולם שונאים אותו, כנראה שהוא לא בן-אדם. הדרך הנכונה היא שרוב בני העיר אוהבים אותו, אך "יש דורשים אותו לגנאי". זאת דרכם של "צדיקים".
וכעת באופן רציני יותר: הרבי מלובאוויטש (ליקוטי שיחות ה 282) מעניק פירוש מקורי על הדרשה של נח לגנאי. התורה רוצה להעביר כאן מסר מלא משמעות לכולנו.
בשנת תשלו, 1976, עברו אורי ומיכל לופוליאנסקי לשכונת עזרת תורה בירושלים. החורף הירושלמי היה קשה במיוחד באותה שנה ומכל עבר נשמעו קולות תינוקות משתעלים ומתקשים לנשום. אורי קנה כמה מכשירי אדים, הניח אות על שולחן הסלון בביתו והכריז כי הוא מקים גמ"ח (גמילות חסדים) להשאלת מכשירי אינהלציה. בימים הבאים נכנסו ויצאו מביתו שכנים שלקחו והחזירו את המכשירים. תושבי השכונה שהתרגלו לצאת ולבוא בבית משפחת לופוליאנסקי, השאירו בביתם עוד מכשירי ציוד רפואי בהם לא היה להם צורך, כמו כסאות גלגלים ישנים, מקלות הליכה, הליכונים ועוד.
באותם ימים פרש אביו של לופוליאנסקי, יעקב, לגמלאות ומכר את החנות אותה ניהל. אורי הציע לאביו לתרום את הכסף עבור קניית מכשירים רפואיים לעילוי נשמת אמו של האב, שרה, שנספתה בשואה. כך הוקם ארגון "יד שרה", בעל כפל משמעות: יד המושיטה עזרה לזולת ויד לנשמתה של שרה לופוליאנסקי.
ביתם של הזוג לופוליאנסקי נעשה צר מהכיל את מאגר הציוד ומרכז יד שרה עבר לאכסניה בבעלות הכנסייה הרוסית ברחוב הנביאים. בהמשך תרמה רכבת ישראל קרון רכבת שלא התאים לרוחב המסילה בארץ ונמסר לשימוש יד שרה. שנה אחר כך נפתח הסניף הראשון מחוץ לירושלים בעיר חיפה, הארגון המשיך ופרש סניפים בכל עיר ומושב בישראל ואלפי מתנדבים הצטרפו לשירות המוסד. בשנת 2005 הוכר יד שרה כארגון מייעץ למועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות (האו"ם), המעמד הגבוה ביותר אליו יכול להגיע ארגון לא-ממשלתי ברמה עולמית.
כיום, "יד שרה" הפך להיות ארגון המאפשר לכל אדם להמשיך בתפקוד אורח-חיים רגיל ללא צורך לעבור למוסד סיעודי. הארגון חוסך מדי שנה לקופת המדינה למעלה ממיליארד שקל במניעת ימי אשפוז והוצאות רפואיות וסיעודיות. בנוסף, יד שרה מייעץ כיום לעשרים ושש מדינות ברחבי העולם אודות הקמת מרכזים דומים שיחסכו הוצאות אשפוז וסיעוד.
אולם דומה שהפלא הגדול בסיפור "יד שרה" הוא, שהארגון הוקם על ידי אדם רגיל כמו כולנו. אורי לופליאנסקי הוא לא "נשמה גבוהה" שיורדת לעולם פעם במאה שנה. הוא לא מיליונר שעשה אקזיט ענק בהייטק ונשאר עם מיליונים כדי לעשות מעשים טובים, אורי הוא אדם רגיל כמו כולנו, אך שלא כמו כולנו הוא החליט לגלות אחריות למה שקורה סביבו וזכה לחולל מהפך שנוגע בכל אדם במדינה.
וזה – אומר הרבי מלובאוויטש – בדיוק המסר שהתורה רוצה להעביר לגבי נח. כשאנו קוראים בתורה על הצדקות המופלאה שלו, אנו עשויים לא להתרשם מכך. כיון שאנו מסיקים שכנראה נח היה אדם מופלא, שנולד עם נשמה נעלית של צדיקים גמורים נטולי יצר הרע. כנראה הוא היה מאלה שהבית התמלא אורה כשהם בקעו מהרחם. ואם כן מה יש לאנשים כערכנו ללמוד ממנו? כשאנו יצאנו מהרחם, אימא בעיקר בכתה. הבית לא התמלא אורה.
לכן מדגישה התורה כי נח היה צדיק רק "בדורותיו" אבל בדורו של אברהם לא נחשב לכלום. נח לא נולד נטול יצר הרע, הוא פשוט בחר להיות כזה. מבחינת התכונות הנפשיות שלו, נח נולד אדם רגיל כמו כולנו. הוא עסק לפרנסתו בהמצאת מחרשה ותיקון כלי עבודה, ממש לא דמות הצדיק המוכרת לנו מהספרים. אך הוא החליט בתוקף כי הוא לא יהיה כמו כולם. למרות שכולם סביבו גונבים וגוזלים ולא מחזירים עודף ללקוחות שלהם, הוא יסחר ביושר וישמור באדיקות על רכושו של הזולת.
ולכן הסיפור של נח כל כך מרשים. דווקא משום שהוא מספר מה זה צדיק אמתי. לא מי שנולד צדיק, אלא מי שהפך להיות צדיק.
לפי המהלך הזה, אפשר לעניות דעתי לפרש דבר דומה: ישנו אדם נוסף שמכונה בפי עם ישראל בשם צדיק: "יוסף הצדיק". המקור לכך הוא רמז בספר עמוס: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". חז"ל הסיקו שהפסוק רומז ליוסף הצדיק, שהאחים קנו בכסף המכירה שלו זוג נעליים לכל אחד.
וגם כאן עולה שאלה דומה: יוסף נקרא צדיק בגלל עמידתו בניסיון אשת פוטיפר – אך גם שם רש"י טורח 'לקלקל את החגיגה'. במקום שנחשוב שיוסף דחה אותה מעליו בנחרצות כמו שמנפנפים זבוב טורדני, כמו שמגרשים נודניק שנדבק ברחוב, רש"י טורח להדגיש את ההיפך:
רש"י מביא דעה מהגמרא במסכת סוטה כי האמת היא שיוסף הגיע הביתה במטרה לחטוא אתה. הילד הצעיר התקשה לעמוד במלכודת הדבש שטמנה לו הגברת החשובה. לכן הוא הגיע הביתה בשעה "שאין איש מאנשי הבית שם בבית", הוא הבין היטב את משמעות ההגעה הביתה בזמן כזה. אלא שברגע האחרון "נראתה לו דמות דיוקנו של אביו" והוא התעלה על עצמו וברח מהבית.
וגם כאן עולה השאלה מה הערך החינוכי בדרשה הזו? מה אכפת לרש"י שנחשוב שיוסף 'לא ראה אותה ממטר'? שהוא לא סובב את הפנים לכיוונה? על דרך הדרשה הידועה של אדמור"י טשרנוביל: "חלב עכו"ם אין ישראל רואהו" ודרשו שהישראל בכלל לא רואה חלב של עכו"ם?
אולם לפי ביאור כ"ק אדמו"ר הנ"ל, המטרה מובנת היטב: רש"י רוצה להדגיש כי "צדיק" בלשון התורה, הוא לא אדם שאין לו ניסיונות. כי אם כך אין לנו מה ללמוד ממנו. "צדיק" בלשון התורה הוא אדם שבחר להיות צדיק. נסיבות החיים היו יכולות להביא אותו לידי חטא, אך הוא מגלה את הכוחות הנעלמים ועומד בצדקותו.
ונסיים: הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ, ישב פעם עם חסידיו והתגאה בייחוס שלו. הוא ציין כי אין בכל העולם אדם שמיוחס יותר ממנו עד הבעש"ט. מצד אב אביו הוא מיוחס לצדיק אחד, מצד אם אביו הוא מיוחס לצדיק אחר. מצד אב אמו הוא קשור לצדיק שלישי ומצד אם אמו לגאון רביעי.
קם אדם בקהל וביקש סליחה. הוא ציין שהוא יותר מיוחס מהרבי. כולם הביטו בו בתדהמה. הוא היה אדם פשוט, לא ידען ולא מוכשר וכל קשר בינו ובין ייחוס היה מופרך. היהודי הסביר כך: סבא אחד שלי לא מניח תפילין. הסבא השני לא שומר שבת והדוד שלי לא מפריד בין בשר וחלב. ובכל זאת אני אזרתי כוחות עצומים ושיניתי את חיי מן הקצה אל הקצה. זה הופך אותי למיוחס יותר מהרבי. נהנה הצדיק מרופשיץ מדבריו והסכים עימם (סיפורי חסידים זוין).