בס"ד
דרשה לפרשת עקב
לא כספומט: למה יהודים מתפללים שלוש פעמים ביום?
אדם גוי כתב עבודה אקדמית על התפילה היהודית. הוא עצר יהודי ברחוב ושאל כמה תפילות הוא מתפלל ביום? האיש השיב: "שלוש תפילות". אותו גוי זכר את הצוואה של סבתא שלו שאמרה: "אל תמהר להאמין ליהודי" ולכן עצר אדם נוסף ושאל גם אותו. ההוא השיב: "ארבע תפילות ביום". הגוי המבולבל עצר יהודי שלישי. "יהודים מתפללים חמש פעמים ביום".
הגוי ניגש לביתו של הרב כדי לברר את העניין היטב. הרב הסביר כי כולם צודקים. "היהודי הראשון שפגשת הוא מתפלל בכל יום ולכן מכיר שלוש תפילות. השני הוא יהודי של שבת ומכיר ארבע תפילות ואילו האדם השלישי שעצרת הוא יהודי של יום כיפור ומכיר חמש תפילות"…
זאת בדיחה טובה, אך למען האמת, יש עוד כמה תשובות על השאלה. הרמב"ם מדגיש בתחילת הלכות תפילה כי המצווה להתפלל שלוש פעמים ביום היא רק תקנה מאוחרת מדרבנן, אך מדברי תורה מספיק להתפלל פעם אחת ביום. כך למדים מהפסוק בפרשת השבוע המובא בתוך פרשת והיה אם שמוע: "'ולעובדו בכל לבבכם' – אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה. ואין מניין התפילות מן התורה ולא נוסח התפילה הזאת מן התורה ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה".
ספר החינוך (מצווה תלג) מביא בשם הרמב"ן דעה יותר מפתיעה. מהתורה אין מצווה להתפלל אפילו פעם אחת ביום והמצווה היא רק לזעוק בעת צרה חלילה ולבקש את חסדו הגדול. "והרמב"ן תפש על דברי הרמב"ם ואמר שהתורה לא צוותה להתפלל בכל יום … והמצווה היא [רק] להתפלל ולזעוק לפני הא-ל ברוך הוא בעת הצרה".
וכיון שכן, עולה השאלה הפשוטה, למה ציוו חז"ל להתפלל שלוש פעמים ביום? מדוע אין זו טרחה מיותרת להפסיק את לחץ העבודה כל כמה שעות ולחפש מניין?
יתירה מכך: האם אין זו 'נודניקיות' יתירה מצדנו לפנות אל ה' שלוש פעמים ביום עם הצרכים והבקשות שלנו?! למה הדבר דומה: נתאר לעצמנו ילד שפונה לאביו בשמונה בבוקר ומבקש מכשיר טאבלט. האבא עונה שהוא יחשוב על זה. בשלוש בצהריים הילד מתקשר לאביו ושואל מה עם הטאבלט? האבא עונה בחוסר סבלנות כי הוא ביקש לחשוב על זה. בשמונה בערב כשהאבא נכנס הביתה, הילד קופץ ושואל: נו, איפה הטאבלט…
אנחנו לא אוהבים נודניקים ולכן השאלה היא, מדוע אנו מנדנדים כל כמה שעות עם הצרכים שלנו?
העניין יכול להיות מובן היטב על פי סיפור תמוה בספרי הנביאים. הסיפור הזה הוא אחד מפרקי ההפטרה החשובים ונקרא ביום הראשון של ראש השנה: סיפור המפגש בין עלי וחנה.
חנה הייתה אישה אומללה שלא ילדה ילדים. הכאב שלה גבר שבעתיים לנוכח העובדה שפנינה, ה'צרה' שלה, ילדה ילדים רבים ואילו היא לא הרתה מעולם. ואם כל זה לא הספיק, פנינה נהגה להתעמר בה ולהפגין את המזל שהאיר לה ואת ההצלחה של ילדיה.
באחת השנים עלתה המשפחה בראש השנה למשכן ה' בשילה. חנה עזבה את הקבוצה ונכנסה למשכן להתפלל. היא עצמה את עיניה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. היא סיימה את התפלה השקטה שלה ולפתע שמעה קול. עלי, הכהן הגדול, האיש אשר על הבית, תקף אותה במילים קשות: "עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעלייך"!. חנה המופתעת השיבה שהיא ממש לא שיכורה, "אישה קשת רוח אנוכי ואשפוך את נפשי לפני ה'".
כמובן, הדיון כולו הוא משונה מאוד. האם עלי באמת חשב שעומדת לפניו אישה אלכוהוליסטית?! האם חנה האומללה נראתה לו כמו שיכורה?! ובכלל, מדוע התנ"ך מספר את הפרט הזה? גם אם קרה המקרה ועלי טעה, האם רוצים סתם להוציא דיבה על האדם הגדול בישראל?! במיוחד שרש"י במקום מביא כי באותו יום, עלי התמנה להיות שופט ודיין על ישראל וכיצד, אם כן, הוא יכול לטעות בצורה כה בוטה וחסרת רגישות באישה אומללה?
בשיחה שנשא הרבי מלובאוויטש בראש השנה תשל"ו (כפי שמצוטטת בספרו של הרה"ח יואל כהן, בדרכי החסידים 92-93), הסביר בצורה נפלאה את הדיון בין עלי וחנה. עלי לא באמת חשב שחנה שתתה לשוכרה. הוא התכוון לומר שהיא עושה יותר מדי עניין מהצרכים והבקשות שלה. כאשר זוכה יהודי לעלות למשכן ה' בראש השנה, עליו לעסוק פחות בחסרים האישיים שלו ולחשוב יותר על ההתמסרות לרצון ה', קבלת עול מלכות שמים ו"בנין המלכות". הביטוי "שיכור" בא לתאר אדם שעושה עניין מדברים לא חשובים או אומר את הדברים הנכונים בצורה הלא נכונה ובזמן הלא נכון.
התגובה של חנה לעלי, משקפת את עצם מהות התפילה. חנה משיבה לו כי במחילת כבודו, הוא פספס את הרעיון העמוק של התפילה. "ואשפוך נפשי לפני ה'". הקב"ה רוצה שיהודי ירגיש אתו קרוב, שאדם יידע שהוא לא לבד בעולם האכזרי הזה, שיש מי שמקשיב לו, דואג לו ורוצה בטובתו. לכן עיקר מצוות התפילה היא לבקש את הצרכים הפשוטים שלנו מה', משום שכך מגיע האדם לתחושה הבלתי-רגילה שה' אתו.
במילים אחרות וזאת הנקודה העיקרית: זה לא שיהודי צריך כל מיני דברים ולכן הוא מתפלל, אלא להיפך: הוא רוצה להתפלל ולהתחבר עם ה' ולכן הוא מבקש את הדברים החשובים לו. התפילה היא הדרך של האדם לגשר מעל המרחק האדיר בין שמים לארץ ולחוש את קרבתו של הבורא. בדיוק כמו בני זוג שמשוחחים בסוף היום על מה שהיה היום. הם לא מבקשים להשיג משהו אחד מהשני, אלא מדברים כדי לפרוץ את המחסומים המפרידים ביניהם ולהגיע לאיחוד ודבקות הנפשות.
הרבי מלובאוויטש הזכיר את הפירוש הייחודי של המילה "תפילה" בעברית. בשפות אחרות התפילה מכונה במילה הפשוטה "בקשה", אך בעברית אומרים ביטוי מסובך: "תפילה". פירוש המילה בלשון המשנה הוא "חיבור", כמו "התופל כלי חרס", שפירושו אדם המורח ומחבר שכבת טיט על כלי חרס.
כעת מובן היטב מדוע עוצרים הכול שלוש פעמים ביום ומדברים אל ה'. אנו לא מתכוונים רק לבקש ממנו בקשות, אלא הרבה יותר מכך: להיות קרובים אליו. לזכור שהוא נמצא אתנו בחדר, במקום העבודה או בביתנו הפרטי. יהודי הוא לעולם לא לבד, בכל מקום שהולך הוא מחובר אל הקדושה.
למען האמת, נוכחתי לא-מזמן בכוחה העצום של התפילה וזאת מתוך תפילת חנה עצמה: בשבת מברכים תשרי בשנה שעברה, אמרתי דרשה בבית הכנסת אודות כוחה של תפילת חנה (על פי לקו"ש כט/182). הרעיון המרכזי היה, שחנה לא הסתפקה רק בבקשה על ילדים, אלא תבעה גם לקבוע את אופי הילד ואמרה: "ונתתה לאמתך זרע אנשים – זרע ששקול כשני אנשים: משה ואהרן". סיכמתי את הרעיון בכך שתפילת חנה היא 'שער הרחמים של השנה'.
אחד המתפללים לקח את הדברים ברצינות. הייתה לו בת מבוגרת, בת 35 שלא התחתנה. לא הייתה לכך כל סיבה הגיונית, היא מוכשרת מאוד, ד"ר לכימיה ובכל זאת לא מצאה את זיווגה הנכון. אחרי הדרשה ניגש אותו אדם לגבאי ואמר כי בראש השנה הוא קונה בכל מחיר את תפילת חנה ומכבד אותי לקרוא את המפטיר.
חלפו כמה חדשים ואשתו של אותו אדם התקשרה אלי. היא בישרה כי הבת שלה עומדת להיות כלה עם "בחור שבדיוק היא חיפשה כל השנים" והוסיפה כי בעלה ביקש למסור ש"שער הרחמים נפתח"!.
והנה עוד סיפור מדהים, מכיוון הפוך לגמרי, אודות כוחה המופלא של התפילה (שמעתי לפני כמה שנים מהרב יוסף יצחק ג'ייקובסון): למשפחה יהודית בארצות הברית הייתה אימא מבוגרת בבית אבות. יום אחד הם מקבלים טלפון מהמוסד על מותה של האם-הסבתא באמצע הלילה. הם קיימו בצער את טקס הקבורה וישבו בביתם לקיים את מצוות ה"שבעה". בעיצומם של אחד מימי השבעה, מצלצל הטלפון של הבת. היא מרימה את השפופרת וכמעט נפלה מתעלפת. על הקו הייתה האימא שנפטרה. הבת החלה לרעוד, אך לא היה ספק. זאת הייתה האימא, היא התלוננה על כך שהילדים שכחו אותה ולא באו בימים האחרונים לבקר אותה.
התברר כי משרד בית האבות טעה והודיע לילדים הלא-נכונים על פטירת אימם. הוא עדכן בטעות משפחה אחרת על מות יקירתם. המשרד התקשר אל הילדים האמתיים של הנפטרת לספר על מות אימם. הילדים הביעו את צערם ואמרו כי הם לא מתכוונים לקיים טקס קבורה, אלא יעבירו את גופת אימם לשריפה. פקיד בית החולים עצר שוב את השיחה ואמר כי הם כנראה לא הבינו את גודל הטרגדיה. האימא שלהם כבר קבורה באדמה חמישה ימים.
הילד ההמום הגיב כך. הוא סיפר כי אימא שלו הייתה אישה פרימיטיבית, מהדור הקודם ותמיד ביקשה להיקבר בקבר ישראל. הם הסבירו לה כי העולם התקדם ואנשים נאורים אינם מאמינים בחיים אחרי המוות ולכן חבל על המקום שיתפוס הקבר ועדיף לשרוף את הגופה. האימא הנואשת הגיבה ואמרה כי אם כך, כל שנותר לה הוא להתפלל לפני האלוקים שישמור על גופתה המתה. והנה התפילה התגשמה באופן מופלא!.
ומסיימים בטוב: ברוח המהלך הזה, ביאר הרבי בהזדמנות אחרת (לקו"ש יא/53) דבר מאוד מעניין. הגמרא אומרת ש"תפילות אבות תקנום". היינו שהראשונים שהתפללו שלוש פעמים ביום היו האבות, אברהם, יצחק ויעקב, והגמרא מביאה שלושה פסוקים להוכיח כי אברהם התפלל בבוקר, יצחק בערב ויעקב בלילה.
הדבר המעניין הוא, שהפסוקים מהם מוכיחה זאת הגמרא, לא היו אירועים של בקשת צרכים מאת ה'. האבות לא הפצירו כלום בה' באותה שעה, היו אלו סתם רגעי דבקות של האבות בקב"ה, בהם עמדו לפניו ושוחחו אתו מעומק הלב. הם פשוט איחדו את מחשבתם בהווייה האלוקית. כך אומר הפסוק הראשון: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם". הפסוק השני: "ויצא יצחק לשוח בשדה". הפסוק השלישי: "ויפגע במקום וילן שם".
אלא זה גופא הדבר שרוצים ללמדנו: עיקרה של התפילה היא ההתעלות מעל מגבלות המקום והזמן וההתאחדות עם ההוויה האלוקית, ואילו בקשת הצרכים היא רק הדרך לשתף את ריבונו של עולם בעומק הנושאים היושבים על ליבנו. בעמדנו עוד בימי חודש מנחם-אב, נישא תפילה לריבונו של עולם כי נזכה לגאולה אמתית בקרוב ממש "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".