אזהרת מסע: למה אסור ליהודים לשוב למצרים?
בסוף שנות השבעים, החלה ממשלת ישראל לקיים שיחות משא ומתן מדיניות עם מצרים, מה שנגמר בסוף כהסכם קמפ דייוויד. חלק מהפגישות התקיימו על אדמת מצרים והמצב החדש עורר שאלה הלכתית מעניינת: עיתונאים דתיים פנו לפוסקים הלכתיים וביקשו לדעת אם מותר להם לדרוך על אדמת המדינה בכדי לסקר את הסנסציה של הפגישות הישירות עם המצרים?
שורש השאלה נעוץ בכמה פסוקים בפרשת השבוע: התורה מטילה שורת הגבלות על הנהגתו של מלך ישראל, כמו "לא ירבה לו נשים", "לא ירבה לו כסף וזהב", אך ההגבלה הראשונה בסדרה היא: "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזו עוד". הסוסים החזקים והמהירים הגיעו ממצרים ולכן החשש הוא כי אנשי המלך יקיימו קשרי משא ומתן עם המצרים בכדי לייבא סוסים והדבר יוביל לכך שהם ישתקעו על אדמת מצרים – וזאת בניגוד לאיסור התורה: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזו עוד". יהודי אינו מורשה לשוב למצרים לעולם.
הדברים נשמעים כיום פשוטים, אך מדובר באיסור שהציב אתגר גדול לאורך ההיסטוריה. הגמרא מספרת (סנהדרין כא,ב) כי אפילו "גדול שבעולם נכשל בכך". כדרכם של מלכים, שלמה המלך חפץ להגדיל את חיל הסוסים המלכותי ולהפגין כוח ועוצמה. הוא התחכם ואמר כי ימצא את הדרך להביא סוסים ממקומות אחרים ולא ממצרים. אך בסופו של דבר, הפקידים שנשלחו מטעמו למצוא סוסים טובים התגלגלו למצרים והביאו את הסוסים היקרים משם בניגוד לאיסור החזרה למצרים.
דבר מעניין במיוחד מובא על גדול הפוסקים ההלכתיים, על הרמב"ם. לפני כ-700 שנה עלה מספרד לארץ ישראל, תלמיד חכם בשם "רבי אשתורי הפרחי". הוא היה מומחה בגיאוגרפיה, בחקר השטח וחיבר ספר חשוב בשם "כפתור ופרח" אודות המצוות התלויות בארץ. כחלק מגלגוליו על פני מדינות שונות, הוא פגש במצרים את נינו של הרמב"ם, רבי שמואל. הוא שמע מפיו כי הרמב"ם היה חותם את האגרות שלו במילים: "ממני העובר על ג' לאווים בכל יום". הוי אומר שהרמב"ם – שמכורח הנסיבות הקשות של חייו הוכרח לגור עשרות שנים במצרים – חש שלא בנוח מהמגורים שם בניגוד למצוות התורה. (יצוין שאין לשמועה זו מקורות אחרים ולא נמצאה אגרת כזו).
ומכאן עלתה השאלה של אותם עיתונאיים ישראליים בסוף שנות השבעים, האם מותר לנסוע למצרים כדי לסקר את הפגישות או שיהודי אינו דורך על האדמה ההיא?
למעשה, הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ז יו"ד סימן יד) כתב שמותר לנסוע לזמן קצר, משום שהאיסור הוא רק לשהייה קבועה על מנת להשתקע במדינה. אחת הראיות היא מכך שהרמב"ם עצמו התגורר שם עשרות שנים וכן הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה, כיהן שנים רבות כרב ראשי במצרים, אלא שהם חשו כל הזמן זמניים וחיכו לרגע בו יזכו לעלות לארץ. [כך נהגו אגב רבני חב"ד, ובהם אבי ע"ה, לנסוע מדי שנה למצרים, בכדי לקיים טקס "סיום הרמב"ם" בבית הכנסת של הרמב"ם בקהיר העתיקה].
וכאן עולה השאלה הפשוטה: מה כל כך גרוע במצרים? מדוע האדמה הזו שונה מכל האדמות והיא המקום היחידי בו אסור ליהודים לגור?
ואם משום שאבותינו סבלנו שם, הרי אם יהיה אסור ליהודים לשוב לכל מקום בו סבלו אבותינו, לא נמצא פינה בעולם בה מותר לדרוך… ואדרבה, היו מדינות שהרעו לנו בצורה חמורה מהמצרים ולא מצאנו איסור לחזור אליהן? נבוזראדן, "רב טבחים", שר צבא בבל, רצח באכזריות מאות אלפי יהודים בחורבן הבית הראשון – כנראה הרבה יותר ממה שהרגו המצרים – ובכל זאת לא מצאנו איסור לגור בבבל ובעיראק. "אדריינוס שחיק עצמות", קיסר רומא אחרי החורבן השני, הרג יהודים באלפים ובמיליונים אחרי מרד ביתר ולא מצאנו כל איסור לגור ברומא.
במה, אפוא, גרועה מצרים מכל הארצות האחרות? ומה קובע בעצם את הגבולות הגאוגרפיים בהם מותר או אסור ליהודי לקבוע בהם את משכנו?
[מעניין כי באותה תשובה של הרב עובדיה, מובאת שמועה כי היהודים שגורשו מספרד, נדרו שלא לשוב לשם לעולם. וזאת משמעות המשפחה "טולדנו", כמו "טולדו-נא", טולדו-לא. אך הרב עובדיה מכחיש את הדברים ומציין כי אפילו מרן הבית יוסף שגורש כילד בן ארבע בגירוש ספרד, אינו מזכיר קבלה כזו].
אנו רוצים להזכיר רעיון חסידי חשוב , שהוא בבחינת "תפישת חיים" שלמה המאירה ומעניקה משמעות לכל כך הרבה רגעים ברורים או סתומים בחיינו.
רבי יצחק אברבנאל, מפרש התנ"ך הגדול, היה אדם חשוב בעיני האומות וכיהן שנים רבות כשר האוצר של ספרד. הפופולאריות שלו בעיני המלך, הייתה לצנינים בעיני השרים האחרים והם חיפשו את הרגע לתקוע טריז בין השר היהודי ובין המלך. מי ששנא אותו במיוחד היה שר החוץ, שהיה השר הבכיר המקביל בחשיבותו לאברבנאל ולא היה מסוגל לסבול את ההשפעה שלו.
שר החוץ יצר קשר עם עוזרו הנוכרי של האברבנאל ושיחד אותו לגנוב מסמכים סודיים מהכספת האישית של שר האוצר ולהפיץ אותם. לאחר שהעוזר ביצע את המשימה, המלך נדהם לשמוע את הבוגדנות החמורה של השר היהודי. הוא החליט להרוג אותו, אבל רצה לעשות זאת בצורה שקטה, כדי לא לפרסם את מה שקרה, מה שיעמיד במבוכה את המלך עצמו, שהפקיד בידיו סמכויות כה רבות.
המלך קרא לאברבנאל וביקשו לצאת בדחיפות לשליחות חשובה. המלך הפקיד בידיו מכתב וציווה אותו לנסוע מיד למפעל לבנים מרוחק מעיר הבירה ולמסור את המכתב למנהל המפעל. השר קרא לעוזרו הנוכרי והם יצאו יחד לנסיעה. באמצע הדרך הארוכה, באיזה כביש צדדי, עמד יהודי ונופף בתחינה למרכבה של השר. הוא סיפר בבכיות כי נולד לו תינוק לפני שמונה ימים והיום הוא יום הברית ואין לו מוהל בעיירה הנידחת הזו. הוא מתחנן בפני האברבנאל כי יעצור ויערוך את הברית.
השר התלבט מה לעשות: מצד אחד, הוא אינו יכול לדחות את השליחות הדחופה של המלך, אך מצד שני, כיצד יאמר לא להשגחה הפרטית המופלאה שזימנה אותו למקום הנידח הזה בדיוק ברגעים הללו? הוא הפקיד את המעטפה ביד עוזרו הנוכרי, ציווה אותו להמשיך מיד אל המפעל ולמסור את המכתב למנהל המפעל והבטיח להצטרף אליו בעוד מספר שעות. האברבנאל ערך את הברית, טעם משהו ואמר לחיים בסעודת המצווה ויצא במהירות אל המפעל.
המנהל קיבל אותו בפנים מאירות ואמר: "קיימתי במדויק את אשר ציווני המלך". התברר כי המלך ציווה באותה אגרת, לקחת את האדם נושא המכתב ולזרוק אותו בכוח אל כבשן הלבנים הענק בו היו מייבשים את הלבנים באש…
כאשר הקב"ה מדבר בפעם הראשונה עם אברהם אבינו על הליכת בני ישראל לגלות מצרים, נאמר: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם". כמובן, הפסוק מעלה שאלה פשוטה: למה נאמר "בארץ לא להם" ולא פשוט יותר: "בארץ מצרים"? הרי רוב מדינות העולם הן "לא לנו" ומדוע התורה משאירה את הדברים סתומים? מה גם שלאחר שנאמר "כי גר יהיה זרעך", מובן שמדובר בארץ "לא להם" בה הם יהיו זרים ונוכריים ולמה התורה חוזרת על כך?
האדמו"ר הקודם מלובאוויטש מעניק פירוש נפלא (מובא בליקוטי שיחות ג/1016ד): על היהודים לדעת כי הם מתגלגלים למצרים מסיבה שהיא "לא להם", לא בגללם. הם לא יתגלגלו למצרים בתור עונש על חטאיהם, אלא מטעם שאינו קשור אליהם עצמם. משום התכנית האלוקית בבסיס הבריאה.
עם ישראל הוא "העד הנאמן" על קיומו של הקב"ה. "אתם עדי נאום ה'". ולכן התפקיד שלנו הוא להתגלגל בכל פינות העולם ו"ללקט ניצוצות". כלומר, להפיץ את הנוכחות האלוקית, לעורר אנשים לקיים את מצוות התורה ולקדש את החפצים והמקומות איתם אנו מתעסקים.
בכך מבאר הרבי מלובאוויטש (התוועדויות תשמז ב/102) את העובדה שמותר ליהודי לגור בכל פינה בעולם – חוץ ממצרים. כי בכל מקום יש אנשים שמחכים לנו. מוטלת עלינו שליחות רוחנית שם, אך במצרים אין עוד מה לתקן. אבותינו ביצעו את המשימה עד סופה. בתורה נאמר: "וינצלו את מצרים" והגמרא מסבירה: "עשאוה כמצולה שאין בה דגים". הם לא הותירו שם כל משימה רוחנית.
אבותינו שאלו ממצרים את כלי הכסף, הזהב והשמלות שלהם ואחר כך תרמו אותם עבור הקמת משכן ה'. בכך הם השלימו את תהליך התיקון של הניצוצות האלוקיים שהיו חבויים במצרים. וכיון שאין ליהודי מה להועיל שם מבחינה רוחנית – אין כל סיבה גשמית המתירה לו לעשות זאת.
הרעיון מעביר כמובן מסר כביר: חצי מהחיים שלנו עוברים במצבים של "המתנה". אנו ממתינים שעות בפקקים כדי להגיע הביתה, אנו מעבירים ימים על ימים בהמתנה לקבל שירות, אנו מתגלגלים לגור באופן זמני בכל מיני מקומות בעולם שאיננו מבינים לרגע אחד למה נפלנו בהם.
על כך אומר דוד המלך: "מה מצעדי גבר כוננו". יהודי אינו עומד לעולם במצב של המתנה, הוא תמיד נמצא ביעד שלו. כל מקום אליו מגיע, הוא שליחות בפני עצמה ועליו לחשוב כיצד למקסם את הרגע ולהעניק בו את התועלת הכי גדולה. אולי מישהו בסביבה צריך לשמוע מילה חמה ומעודדת, אולי צריך לעורר מישהו לקיים מצווה – וכך כל רגע הופך לחשוב, בעל משמעות ונצחי.
זאת בדיוק הסיבה כי הובטחנו על הגאולה העתידה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הגאולה העתידה תבוא ברגע שכל העולם יהפוך להיות כמו יציאת מצרים. אנו נזכה להשלים את תהליך התיקון ולהפוך את העולם כולו למשכן לה' אחד.
להורדת השיחה לפרשת שופטים לחצו כאן