האויב הגדול ביותר של הטוב: דרשה לשבת שובה
סבתא פולנייה יצאה עם נכדה הקטן לים. הילד ביקש לשכשך את רגליו במים והסבתא הרשתה לו להיכנס פנימה. לפתע פרצה רוח חזקה, הגלים זינקו לגובה וסחפו את הילד לתוך המים. הסבתא המבוהלת פרצה בזעקות לנס מהשמיים ואז זה פשוט קרה. הכיוון של הרוח השתנה והגלים זרקו את הילד החוצה אל שפת הים.
הסבתא חיבקה את הילד כלא מאמינה, אך אז הבחינה שהכובע שלו נסחף לתוך המים. היא הרימה את העיניים ואמרה: "ריבונו של עולם, אם אפשר, גם את הכובע"…
מסכת יומא היא המסכת העוסקת בדיני יום הכיפורים. המילה "יומא" רומזת אל "האי יומא", יום הכפרה הגדול והקדוש בו הקב"ה מזה עלינו מים טהורים ומטהר אותנו. מסכת יומא במשנה (ח,ט) מסיימת בדרשה ידועה של רבי עקיבא, דרשה חביבה מאוד על ישראל שזכתה לכמה וכמה לחנים והיא כמעט 'שיר הנושא' של ההילולא הגדולה במירון בל"ג בעומר.
לפני שניכנס אל הדברים נזכיר כי הסיבה שמסכת יומא מסתיימת דווקא בדברי רבי עקיבא, היא לדעת כמה מפרשים – מעין מחווה מרגשת לתנא הגדול. רבי עקיבא נהרג באכזריות על ידי הרומאים בעיצומו של היום הקדוש. הוא נלקח על ידי הרומאים לקיסריה בעיצומו של יום הכיפורים ושם נהרג [מסכת שמחות ח,א. יש אומרים שנלקח דווקא לשם משום שבקיסריה פרץ המרד של בר כוכבא] ולכן סיום מסכת יומא העוסקת ביום הכיפורים הוא מעין אמירת "קדיש" על הדמות הדגולה הזו.
זאת, אגב, גם אחת הסיבות שתפילת "כל נדרי" עם כניסת היום הקדוש, נפתחת בפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". שכן סופי התיבות של הפסוק הן: "ר' עקיבה" ואנו מכבדים את זכרו של התנא עם הכניסה ליום היארצייט שלו.
נעבור אל דרשת רבי עקיבא: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! … מה המקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".
ואחרי שקראנו את המלים החמות, נעצור ונשאל: מה רבי עקיבא אמר בכלל? ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר – מה הוא חידש על מה שידוע מאז ומקדם? "לפני מי אתם מטהרים – אביכם שבשמים"! וכי מישהו חשב אחרת? לפני מי אפשר להיטהר עוד?
רבי עקיבא ממשיך ואומר: "מה המקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל"! נו, אז מה? וכי איננו יודעים שיש אפשרות לחזור בתשובה?! האם עלינו לשמוע זאת לראשונה מרבי עקיבא?!
הרי מיד ביום בריאת האדם, קיבלנו את הבשורה הגדולה של התשובה. אחת הסיבות לכך שראש השנה נקבע ביום א' בתשרי ולא ביום בריאת העולם בכ"ה אלול, היא לדעת הר"ן ועוד מפרשים, משום שביום א' בתשרי, ה' קיבל את התשובה של אדם הראשון ודן אותו ברחמים. לפני האכילה מחטא עץ הדעת, ה' אמר לו: "ביום אכלך ממנו מות תמות", אך למעשה ה' דן אותו ברחמים, קיבל את התשובה שלו והעניק לו עוד אלף שנות חיים. כך שבשורת התשובה מלווה את היהדות מרגע הבריאה – ומה צריכים את רבי עקיבא שיאמר זאת?
הרבי מלבאוויטש (ליקוטי שיחות יז/180-181) מוצא כאן רעיון אמיץ ומהפכני אשר מעניק דחיפה אדירה לפעולה בימים המיוחדים בהם אנו נמצאים.
משפט ידוע באידיש אומר כך: "אם טוב הוא טוב, אז יותר טוב הוא לא יותר טוב?!". באנגלית אומרים במילה אחת: "פרפקציוניזם" – ובעברית מודרנית: "שלמותנות".
הנטייה של כולנו היא לחתור לשלמות. אנחנו מחפשים לעשות את הכי טוב שאפשר מכל דבר. אם אתה פותח עסק, הוא רוצה להיות מספר אחד בעיר ובמדינה. אם אדם לומד מקצוע, הוא רוצה לעמוד בראש הסולם וכו'.
אך לחיפוש השלמות יש מחיר גבוה מאוד: פרפקציוניזם גורם לחידלון ולאי-עשייה!. החשש שלא נהיה מספיק טובים, גורם לכך שאנו מראש לא מנסים ולא משיגים אפילו את ההישג הכמעט-מוצלח שאותו כן היינו יכולים להשיג. כך הרי אומר משפט ידוע: "האויב הכי גדול של הטוב הוא המושלם". מרוב רצון לעשות דברים מושלמים – אנו לא עושים אפילו את הטוב!. ממש כמו הסיסמא של הצ'ארידי: "רק היום, זה הכול או לא כלום"…
וזאת בדיוק הצעקה של רבי עקיבא: הקב"ה הוא אינו פרפקציוניסט. הקב"ה אינו הולך בגישה של "הכול או לא כלום", אלא בוחן אותנו כמו מטפסים על סולם וכל מדרגה היא עולם בפני עצמו. יעקב אבינו ראה בחלומו מלאכים מטפסים על סולם, משום שהטיפוס מהארץ עד הרקיע הוא מאמץ משמעותי שמורכב ממדרגות רבות. ה' יודע להעריך את מאמץ הטיפוס ומקבל באהבה כל צעד של תשובה ואפילו המינימלי ביותר.
לכן אומר רבי עקיבא: "מה המקווה מטהר את הטמאים". מקווה יכול לטהר גם אנשים שיישארו טמאים אחרי הטבילה. כל אדם שיורד אל בור המקווה, הוא טמא הן בטומאה חמורה והן בטומאה קלה יחסית. כולנו טמאים בטומאה חמורה של טמאי מתים והטבילה במקווה אינה יכולה להועיל לה (רק הזאה במי פרה אדומה) ובנוסף אנו טמאים בטומאות פחות חמורות, כמו טומאת גבר, טומאת אישה וכיוצא בזה.
יבוא אדם ויטען את הגישה הפרפקציוניסטית: בשביל מה להיכנס למקווה? הרי בין כך אשאר טמא גם אחרי הטבילה!. אולם החשיבה ההלכתית עובדת אחרת: גם צעד אחד של התקדמות הוא צעד ענק. אם אתה יכול להיפטר מטומאה קלה – קפוץ למים! ובשנה הבאה תתקדם עוד צעד ותיפטר גם מהטומאה החמורה.
וזאת בשורה עצומה, כי הקושי הכי גדול של כולנו בימים הללו הוא הידיעה שלא נצליח כנראה להזיז דברים גדולים. סביר להניח כי בשנה הבאה ניפגש שוב בשבת תשובה ונתמודד עם אותן בעיות ואותן כישלונות. בא רבי עקיבא ונותן את המענה האמיץ והמהפכני: היעד של החיים הוא לא להשיג שלמות, אלא ליצור התקדמות. קח לך נושא אחד בחיים ותתמקד בו בשנה הבאה.
את הסיפור הנפלא הבא תוכלו למצוא כאן https://www.youtube.com/watch?v=cJVvDUqTexU: הרב חיים גוטניק שימש עשרות שנים כרב חשוב במלבורן אוסטרליה, הוא כיהן כרב הצבא האוסטרלי והיה מכונה באופן לא רשמי כ"רבה הראשי של אוסטרליה". הוא היה נואם דגול שהיה מוזמן תדיר לדרוש במקומות רבים וגם בהתכנסויות שלא רגילות להזמין אליהן רב עטור זקן.
פעם התלונן בפני הרבי מלבואוויטש על תחושה קשה שמציקה לו: הוא נואם במקומות רבים, מן הסתם דרש אלפי דרשות בחייו, אך הוא מסופק אם העבודה שלו מייצרת תוצאה. אנשים מתפעלים ואומרים: "וואו, איזה רב מדהים, איזו אינטליגנציה, כיצד הוא מרגש ונוגע בלב", אך הם חוזרים הביתה ולא נשאר מזה כלום. "הדרשות שלי לא נושאות פירות!".
הרבי ענה שני דברים: א. מקובלנו שדברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב ולכן כשאתה תדבר בכנות ובהתלהבות, סוף סוף הדברים יפעלו פעולתם. ב. אם אתה רוצה לראות תוצאה מוחשית שתוכל להיווכח בה בעיניך, תשלב בסוף כל דרשה הוראה מעשית לפעולה ואפילו אם זאת תהיה רק הוראה קטנה ומינימאלית ביחס לערכים הגדולים עליהם דברת.
הרב גוטניק חזר לאוסטרליה ובשבת הראשונה שהיה שם, התקיים אירוע חשוב בבית הכנסת. האולם היה מלא במאות אנשים, רובם כאלו שאינם פוקדים את המקום בדרך כלל. הרב גוטניק דיבר בפאתוס על מעלת השבת ותרומתה לחיים היהודיים ואז לראשונה בחייו, הוסיף משפט. הוא אמר "אתם בטח תוהים מה תוכלו לקחת מכל השיחה, שהרי רבים מכם אינם שומרים את השבת. בכל זאת, אני רוצה לבקש מכם טובה אישית. זאת תהיה למעשה טובה גם עבורכם אישית וגם הקרדיולוג שלכם יסכים איתי: בשבת הבאה, אל תכניסו סיגריה לפה. שבת בלי עישון".
בשבת הבאה, באמצע התפילה, נכנס אדם לבית הכנסת. זה היה די מוזר כי הוא לא היה מרבה להופיע בתפילה. הוא היה אדם מבוגר ששרד את השואה ובעקבות האירועים הקשים שעבר, נטש את דרך התורה והמצוות. אפילו ביום הכיפורים לא תמיד הופיע להתפלל. אולם לאחר שהוא הופיע עוד שבת ועוד שבת בבית הכנסת, הרב גוטניק ניגש אליו ואמר: "נהדר לפגוש אותך, אך אני תוהה מה גרם לך לפקוד בקביעות את בית הכנסת?"
הוא ענה: הייתי כאן באותה שבת בה דיברת על מצוות השבת והצגת את הבקשה שלך, לעשות מעשה אחד כדי להרגיש ששבת היום. מבית הכנסת הלכתי אל המשרד לעבוד וכמובן בכדי לנקות את הראש, הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח את היד לעבר חפיסת הסיגריות. ואז אמרתי: רגע, הרב ביקש טובה אישית: לא לעשן בשבת. אז לא עישנתי. השפתיים החלו לגרות אותי ואז אמרתי: רגע, אתה לא מעשן כי שבת היום ואתה יושב במשרד?! החלטתי ללכת לבית הכנסת. זאת הייתה השבת ההיא שהופעתי באמצע התפילה. האווירה הייתה חברית ונהדרת, היא הזכירה לי את ימי נעוריי והחלטתי לבוא גם בשבת אחריה וגם בשבת שאחריה, ומי יודע, אולי יום אחד אעשה גם קידוש אחרי שאחזור מבית הכנסת"…
מהי באמת הסיבה שהקב"ה לוקח צעד אחד של תשובה? מדוע הוא מתרשם מטהרה חלקית ומכבד גם מאמץ של אדם שיישאר טמא אחרי הטבילה?
הדבר לא נובע רק מגישה פרקטית ובריאה המבינה שאין דברים מושלמים, מדובר על תפיסה הרבה יותר עמוקה: ראיתי פעם רעיון רב-עוצמה בדרשות של הבן איש חי פרשת מטות ורעיון ממש קרוב לזה בליקוטי שיחות ד/1128: ישנה הלכה מפורסמת ומאוד תמוהה. "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", אולם "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה".
כלומר: אם אדם רוצה בכל מאודו לקיים מצווה, נניח רוצה מאוד לשמוע קול שופר ורק לא הצליח להשיג שופר – הקב"ה נותן לו שכר כאילו קיים את המצווה. אולם בצד השני, אם אדם רוצה מאוד לאכול בשר טרף (ח"ו) ובסוף התברר שחנות השווארמה הייתה סגורה – הוא לא עבר על כלום.
מה ההבדל? אם מייחסים חשיבות למחשבה גרידא – מה ההבדל בין מחשבה טובה למחשבה רעה?
שכן מחשבה טובה באה מעומק נפשו של היהודי, היא משקפת את עומק הרצון והתענוג שלו ולכן גם אם לא הצליח לממש אותה – בתחושה הפנימית שלו הוא חווה אותה. מחשבה רעה, לעומת זאת, באה ממקום חיצוני בנפש ולכן כל עוד היא לא התקיימה במציאות – אין לה ממשות. וכך לענייננו: הקב"ה מחבק כל צעד של תשובה, משום שכל המהות של האדם נמצאת בפנים. "כל עצמותי תאמרנה". הצעד הזה משקף את עומק הכמיהה של היהודי להתקרב לקב"ה, ולכן די בטוח ש"זה הקטן גדול יהיה" ו"מצווה גוררת מצווה".
הנה משל עממי שישנם קהלים שהוא יכול לגעת בליבם: שני חברים טובים יצאו יחד לטיול. היה חם ומתיש והם לא היו מאורגנים טוב עם מים והחלו לכעוס ולריב. בלהט המריבה, אחד מהם נתן סטירה לחבר שלו. החבר הנפגע לקח מקל וכתב על החול: החבר הכי טוב שלי סטר לי בפנים.
הם הגיעו לים, נכנסו לשחות מעט ואותו חבר שחטף מכה, החל לטבוע. החבר שלו לא חשב פעמיים, קפץ פנימה והציל לו את החיים. ההוא שניצל מהטביעה, לקח אזמל וחרט על אבן: החבר הכי טוב שלי הציל לי את החיים.
שאל החבר: מדוע קודם כתבת על החול ועכשיו על האבן? הסביר השני: כשנתת סטירה, ידעתי שתתחרט על כך ולכן כתבתי על החול, כי הרוח תעבור ותמחק את זה. אולם כשקפצת למים להציל לי את החיים, ידעתי שזה בא מעומק הלב שלך – ולכן חרטתי על האבן כדי שיישאר חקוק לנצח!.