שמעון, העבריין של העיירה, התרגש בשמחת תורה ורקד ופיזז עם ספר התורה. הרב (שכנראה לא היה חסיד…) לא היה יכול לסבול את ההידחפות קדימה ועקץ: "שמעון, כל כך הרבה תורה למדת השנה שאתה שמח בשמחת התורה?!".
"רבי", ענה שמעון, "הבטתי עליך ביום כיפור, כשהכית על החזה והתוודית על החטאים החמורים שהוזכרו בנוסח הווידוי. וכי חטאת בכל מה שנאמר שם?! אלא שכיוונת על שמעון וביקשת סליחה על הכשלים שלי. ובכן, בשמחת תורה אני מחזיר לך ושמח בשמחת התורה שאתה למדת…".
זה בהחלט מאורע מוזר. בתי הכנסת ואפילו רחבות הריקודים המרכזיות בכיכרות הערים, יתמלאו בלילות הקרובים בהמוני יהודים עולזים ורוקדים בשמחת התורה ובשמחת ה"הקפות השניות", שנערכות כמיטב המסורת ברחובה של עיר. יהודים דתיים ופחות, תלמידי חכמים והרבה פחות, מבוגרים וילדים, יחבקו וינשקו את התורה ויניפו אותה לגובה כשזיעה ניגרת מהם.
והציני עשוי לתמוה: מה מביא את כולם לחגיגה?
אבל עינינו אינה צרה במצטרפים החדשים לשמחת התורה, אלא התמיהה גדולה ואמיתית על הלמדנים עצמם: מה היחס הלא מכובד אל התורה? מדוע קופצים ומשתגעים כמו תיישים, במקום לפתוח את הספר וללמוד שיעור תורה מעמיק?! התורה היא לא תווי מוזיקה מקפיצים ובית הכנסת הוא לא מועדון ריקודים. היא ספר הספרים, חכמת החכמות, שבכל קוץ רמוזים תילי תילים של הלכות ותלמידי חכמים מייגעים מוחם אלפי שנים למצוא את הרמוז בכל תג בה, ומה פתאום סוגרים את הספר, מכסים אותו במעיל וקופצים מולו כאילו היה בקבוק יין תוסס?
הריקוד עם התורה הוא סוד עמוק. לא סתם זה החג האחרון שסוגר את החודש הגדול ומהווה את קרש הקפיצה לתוך השנה החדשה. כי את מה שעושה השמחה – אי אפשר להשיג עם אלף שיעורים.
אפשר לומר שלא היו ימים טובים בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, כמו חג שמחת תורה. הרבי היה רוקד עם התורה בעוצמות של דבקות, כמו שני אוהבים שאינם יכולים להיפרד, ותדיר היה חוזר על הנקודה המרהיבה שעמדה במוקד החגיגות (ראו בארוכה ליל שמחת תורה תשכב, ובכ"מ).
תפקידם של הרגליים הוא להרים. כשאדם יושב – הוא נמצא בקומה נמוכה ואילו הרגליים מניפים אותו אל על. וכך במובן הרוחני: הרגליים מרימות יותר גבוה מהראש. הקפיצה והנעת הגוף קדימה, מקפיצה אל רמות נעלות באין ערוך של קשר אל התורה.
התורה היא כמובן ספר לימוד, אבל הרבה יותר מכך: היא המכתב שנחת מלמעלה. היא התמונה והקול של האהוב. היא המסר מאבא שנמצא רחוק ופתאום השאיר הודעה קולית בתיבת הוואטסאפ.
בכל יהודי פועמת נשמה טהורה שבאה משם, היא נותקה ממקומה הטבעי תחת כיסא הכבוד ונחתה למטה. והתורה היא היד ששולח הקב"ה בחזרה כדי לאחוז בו. היא המגע, הריח והטעם של האהוב, שהוא רחוק מכל רחוק אבל קרוב מכל קרוב.
את עוצמת האהבה הזו, אי אפשר לחבוק באמצעות שיעור מעמיק. השכל, עם כל הכבוד, עומד במנותק מהנפש והוא כעין טריטוריה בפני עצמה. אין עניינו במערכות יחסים והוא אינו מצליח לשקף את סערת הנפש. הריקוד מבקש את הקשר. הנעת הגוף בהתלהבות, ההתרפקות על התורה, העיניים הבורקות והמחבקות יהודי נוסף שרוקד במעגל – זועקים את התשוקה לחיבור עם הקב"ה.
שכל מעביר היגיון, אבל ריקוד מבטא את האהבה אל נותן הרעיון, אל הקב"ה עצמו. זה בדיוק כמו היחס בין האבא והילד. כשהם משוחחים ברוגע, זה השכל של האבא שמדבר עם השכל של הילד, אבל כשאבא מניף את הילד אל על ומחבק אותו לליבו – הוא מבקש את הילד עצמו.
משל מושלם: שדכן הציע שידוך לשתי משפחות של בחור ובחורה. בתחילה נטה כל צד לשלול את ההצעה, אבל השדכן היה בקי במלאכתו והטיף לכל אחד מה שרוצה לשמוע, עד שהביא לפגישה ראשונה. הפגישה הייתה מוצלחת וגם הבאות אחריה, אבל אז משהו הלחיץ את הבחורה, ואחר כך משהו הפריע לבחור, אבל השדכן היה שם תמיד כדי ללחוץ ולשכנע ולקשור את הקשר.
החודשים בין השידוך לחתונה היו כרגיל מטרידים, בין המחותנים התגלו ויכוחים כאלו ואחרים, אבל השדכן המשיך לנדנד ולהטיף ולהביא אותם ששים ושמחים אל הערב הגדול.
אירוע החופה הסתיים, החתן והכלה צעדו יחדיו לחדר ייחוד – והשדכן אף הוא בעקבותיהם. עצר אותו החתן: "עד כאן, התפקיד שלך היה להביא אותנו עד השלב הזה ועכשיו זה התור שלנו…"
זה משל על תפקידו של השכל: הוא בונה את הקשר, הוא מקדם ודוחף את החיבור בין היהודי לקב"ה, אבל אז מגיע שמחת תורה ואנו אומרים: "עד כאן, עכשיו זה היהודי עם הקב"ה…"
סוד הריקוד הוא גם סודו של הקול'ע החסידי: פעמים רבות (במיוחד בשמחת תורה) הורה הרבי לאחד החסידים שיוציא את הציבור ידי חובת קול'ע. החסיד מכופף את הראש אל הרצפה ואז מתהפך עם כל הגוף כשראשו למטה ורגליו למעלה. הרגע ההפוך מבטא את מצב הנפש בו הרגליים מרימות יותר גבוה מהראש. בעוד שהראש מבטא היגיון ושיקול דעת, הרגליים זועקות את הדבקות באהוב.
התשוקה הטהורה הזו, אינה רק נחלתם של הלמדנים. היא אינה פועמת רק בלב אלו שזכו לסיים השנה את הש"ס. היא תנודת הלהבה של הנשמה, היא הקפיצה והפיזוז של נר ה' נשמת אדם, שמאירה בליבו של יהודי מעצם טבעו.
אחד הביטויים העוצמתיים לכך היה בקרב יהודי ברית המועצות: חג שמחת תורה הפך להיות החג של הכלואים בבית הכלא הגדול בעולם. מאז שנות השישים היו הצעירים והצעירות נאבקים להתאסף סביב בתי הכנסת בשמחת תורה וגם אם לא היה מקום להיכנס, היו לפחות נדחפים בחוץ. אחת העדויות המרגשות נכתבה באימה על ידי אלי ויזל בשנת 1965. הוא השתתף בחגיגת ההקפות בבית הכנסת הגדול במוסקבה, ארכיפובה, וכך תיאר בכתבה שפורסמה בזמנו בעיתון "ידיעות אחרונות"[1]: "אנשים שמעולם לא ראו את התורה, חיבקוה באהבה עתיקה וביקשו לגעת בה, כאוצר שאבד ונמצא. אנשים סחוטים, מעונים, קרנו הלילה מאושר ולחשו באוזני את סודותיהם הכמוסים ביותר: יש לי דוד בירושלים, דודה בחיפה, סבתא בסן פרנציסקו. זאת הייתה הדרך שלהם לומר כי הם אינם מכאן, חלק מהם שוכן מעבר לחומות".
הנה סיפור מופלא: השופט חיים כהן היה סמל לאדם שחירף את קדשי ישראל. הוא עמד בראש סולם הדרגות במערכת המשפט הישראלית והיה שופט, משנה לנשיא בית המשפט העליון ויועץ משפטי לממשלה. המעמד הציבורי שלו היה רם, ומכאן עוצמת הפגיעה ממנו. הוא חפץ לשאת אישה גרושה, וכיון שהיה כהן, שום רב לא הסכים לחתן אותם. הוא לעג לאיסור וקיים טקס אזרחי בחוץ לארץ.
בחודש תשרי תשל"ו הוא ביקר אצל חבר בניו יורק, והלה הציע לו להצטרף לביקור ב-770 בליל שמחת תורה. האולם היה צפוף באלפי חוגגים והשירה הקיפה את הכל. גבאי בית הכנסת הבחין מרחוק בחיים כהן נכנס ולא ידע מה עליו לעשות? אם יקרא לו פנימה – יהיה עליו לכבד אותו עם ספר תורה, אבל כיצד אפשר לכבד מחלל ה' כזה? הוא החליט להתעלם ויוכל להצטדק שלא הבחין בו.
אבל הרבי, ממקום מושבו בתחילת האולם, הבחין באורח וקרא לגבאי: "חיים כהן כאן, ואיך אפשר לא לכבד אותו בספר תורה?". השופט קיבל ספר והובל אל מרכז הרחבה. ואז החל הרבי לעודד את השירה בעוצמה וחיים כהן באמצע. האולם מנתר על רגליו וחיים כהן אוחז בספר במרכז האולם. הרבי לא נתן להקפה להסתיים, חמש דקות, עשר דקות, עשרים דקות והוא מעודד את השירה בעוצמה וחיים כהן נוטף זיעה עם ספר התורה במרכז האולם. כך זה נמשך 45 דקות תמימות, עד שהרבי הפסיק לעודד וההקפה הסתיימה. האולם נרגע וחיים כהן עזב את האולם.
לא נודע מה היה המשך הקשר עמו, אבל אותו ידיד שהביא את חיים כהן, לא הגיע יותר ל-770. לשאלת הרב החסיד יואל כהן שהיה ידידו, מדוע אינו בא יותר, ענה: "אני יודע איזו מהפכה חולל הביקור בנפשו של כהן, ואני אינני רוצה להשתנות. טוב לי איפה שאני…".
בהמשך לכך ביאר הרבי בהזדמנות אחרת, שאלה מעניינת: ביום שמחת תורה, מתחילים את מחזור הלימוד מחדש וקוראים את פרשת בראשית. וכאן עולה תמיהה שאמורה להטריד כל אחד:
מדוע מתחילה התורה באות ב? כיצד מדלגת התורה על האות הראשונה, א, ופותחת דווקא באות השנייה, ככתוב "בראשית ברא אלוקים"? מעניין כי גם "התורה שבעל פה" – דפי ה"תלמוד בבלי" – מתחילים כידוע בדף ב'. (ההסבר הפשוט הוא, שהמדפיס הראשון מנה את דף השער בתור דף א ולכן המסכת עצמה היא דף ב. אולם כיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית ובוודאי כשמדובר על התורה בעצמה, עולה השאלה כיצד התורה שבכתב ושבעל פה אינן מתחילות באל"ף?).
הרי ספירת עצמים מתחילה מההתחלה? השנה פותחת בא' תשרי, שנות הלימודים נפתחות בכיתה א' וספירת ימי השבוע מתחילה ביום ראשון. האות א היא לא רק הראשונה, אלא גם החשובה בין האותיות והמילים הנעלות בעולמנו מתחילות בה, כמו אלוקים, אדם, אמונה, אור, אהבה ואמת?
השאלה גדולה יותר לאור דברי המדרש (שיר השירים רבה א) כי האות א' כעסה על הקיפוח שלה והקב"ה נדרש לפייס אותה במעמד עשרת הדברות, כשפתח במילה "אנכי" שמתחילה באות הראשונה: "עשרים וששה דורות הייתה האות אל"ף קוראת תגר לפני הקב"ה: נתת אותי בראש האותיות ולא בראת בי את העולם, אלא בבי"ת?! אמר לה הקב"ה: עולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה … למחר אני נגלה ונותן התורה לישראל ואני נותן אותך בראש הדברות ובך אפתח תחילה שנאמר: "אנכי ה' אלוקיך". וכל אחד שואל: למה לפגוע ואחר כך לפצות?
התמיהה גדולה יותר מבחינת התוכן: מתבקש היה לכתוב "אלוקים ברא בראשית" וכך הייתה התורה מתחילה במילה הנעלית ביותר ובאות החשובה ביותר – ויותר מכך, הייתה נחסכת מבוכה גדולה: לפני כ-2200 שנה, במאה השנייה או השלישית לפני הספירה, ביקש תלמי מלך מצרים לתרגם את התנ"ך ליוונית, במה שנודע בתור "תרגום השבעים". הוא אסף לארמונו באלכסנדריה שבעים מחכמי ישראל ותבע לתרגם את התנ"ך לשפה הלועזית השלטת.
הגמרא (תענית ט) מספרת כי תלמי חשש שהחכמים יזייפו את משמעות הפסוקים ולא יתרגמו אותם כצורתם, וזאת כדי למנוע מבוכות כתוצאה מהתרגום. הוא סגר אותם בשבעים חדרים ולא אפשר תקשורת ביניהם וכך היה בטוח כי יהיו מוכרחים לתרגם בדיוק מה שכתוב. אולם נזרקה בהם רוח הקודש וכל שבעים החכמים הרגישו צורך לשנות את התרגום באותם פסוקים.
הם שינו למשל את הפסוק "ויכל ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" ותרגמו: 'ויכל ביום השישי וישבות ביום השביעי'. הם מחקו את המילה "ארנבת" בפרשת שמיני ותרגמו: 'צעירת רגליים', משום שאשתו של תלמי המלך נקראה בשם 'ארנבת'. וכך ערכו עוד כעשרה שינויים. אולם השינוי הראשון שעשו היה במילה הראשונה. במקום לתרגם "בראשית ברא אלוקים", תרגמו 'אלוקים ברא בראשית'. הם חששו כי הפסוק יוביל את תלמי להבנה כי ישנו א-ל קדום בשם "בראשית" שברא את האלוקים.
וכין שכן שבה השאלה: מדוע לא נפתחה התורה לכתחילה באות א' והיו נחסכות התמיהות?
בתחילת ליקוטי שיחות חלק טו מבאר הרבי: התורה מתחילה באות ב' כדי להטמיע את העובדה שהלימוד הוא רק השלב השני. מעל חכמת התורה, מרחפת מהותו של נותן התורה, שהוא ה-א' של הלימוד. ומעל ומעבר ללימוד, עומדת התשוקה של הנשמה לגעת ב-א' עצמו, באלוקים עצמו והלימוד הוא רק הדרך הפעילה לעשות זאת.
האל"ף הזה שייך לכולנו, הן לאלו שלומדים יותר והן לאלו שלומדים פחות. ה-א' הוא מציאותו של האבא שעומדת בבסיס הירושה והיא מועברת לכל הילדים במידה שווה מצד עצם מהותם כילדים.
הלילה נרקוד עם התורה ונחבק את ה-א' של התורה, את הזכות העצומה להיות חלק מהאין סוף, חלק בלתי נפרד מהנצח וחוליה נוספת בשרשרת זהב של דורות שפועלים בשליחות מלך המלכים לקדש את העולם לגאולה ולהביא אותו אל נקודת השלמות בהתגלות משיח צדקנו, עכשיו נאו ממש.