יש לי ממתינה: איך אברהם אבינו עזב את השכינה שבאה לבקרו?
האירוע הבא הוא די נדיר במחוזותינו, אבל נניח שקרה נס והוא התרחש: אמצע היום במקום העבודה והנך חש רצון-בלתי-מוסבר לשוחח עם אשתך. במקום להמשיך בענייניך ולחכות שהתחושה תחלוף כרגיל, הנך עוצר הכול ומרים טלפון והשיחה דווקא הולכת טוב…
אך לפתע היא נעלמת. אתה קורא בשמה והגברת לא עונה, תמורת זאת הנך שומע צליל של 'שיחה ממתינה', הוי אומר שאשתך נטשה אותך לטובת מישהו חשוב ממך. אתה מתמלא רוגז, אבל עולה תקווה קטנה בלב. אולי השיחה השנייה התקבלה מ'אראלה ממפעל הפיס'… אחרי חמש דקות המתנה דרוכה, הגברת חוזרת. – "מי הייתה האישיות החשובה בשיחה השנייה"? "אה, זאת הייתה מוקדנית מעמותת 'לב רינה' שמבקשת תרומה לנזקקים"… בשלב הזה אתה מאבד עשתונות. "תגידי לי, את לא מתביישת?! הנזקקים יותר חשובים מבעלך?! הטלפנית לא הייתה יכולה להמתין כמה דקות?! העמותה לא תברח לשום מקום, הם יתקשרו שוב"…
וזה – והרבה יותר מכך – מה שעושה אברהם אבינו כלפי השכינה. שלושה ימים אחרי שעבר ברית מילה, העולם כולו מזדעזע וריבונו של עולם בכבודו ובעצמו בא לבקרו. 'לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח', אלא ממש "וירא אליו ה'". אברהם זוכה להתגלות השכינה אצלו בבית.
ומה היה בביקור? מה אברהם שוחח עם הקב"ה? לא כתוב, משום שהתורה חותכת מיד לנושא אחר. "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום – וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו". אברהם ראה שלושה ערבים מתקרבים והוא פשוט קם ועזב את המקום. "אלוקים, אני מאוד מצטער, אך יש לי שיחה ממתינה. הגיעו אורחים יותר חשובים".
וכל אחד מתפלץ: האם הערבים לא יכולים לחכות?! משהו נורא יקרה אם הם ימתינו עשרים דקות עד לסיום הפגישה עם האלוקים?! [הערבים עצמם אומרים כיום: 'החיפזון הוא מהשטן'…].
הגמרא במסכת ברכות מספרת על אותו יהודי הולך בדרך, שנעמד בצד להתפלל שמונה עשרה. עבר שר חשוב וקרא בשמו, אך היהודי לא ענה. המתין השר שהלה יסיים ואמר בכעס: "יהודי טיפש, שכחת מה שכתוב בתורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'?! אני מסוגל להתיז לך את הראש'. היהודי ביקש סליחה וענה בדוגמא מעולמו של השר: אילו השר הנכבד עומד לפני המלך ועובר שם אדם ומתעניין בשלום השר – האם השר יענה לאותו אדם? בוודאי שלא, יתיזו את ראשי ממני. קל וחומר אני, שעמדתי לפני מלך המלכים ובוודאי שלא יכולתי להפנות את הראש לאדם אחר.
והנה אברהם אבינו – שלא רק עמד לפני ה' – אלא זכה להתגלות השכינה, ובכל זאת המחשבה שלו נודדת למחוזות אחרים עד שהוא מבחין באורחים המתקרבים – וחמור מכך: נוטש את השכינה שירדה מהשמיים במיוחד כדי לבקרו.
הגמרא (שבת קכז) מיישבת: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה". כלומר, עד כמה שחשוב לארח את האלוקים, יותר חשוב לארח את הילדים של האלוקים. ולכן אברהם עזב את קבלת השכינה. אבל דרשת הגמרא משאירה שתי שאלות גדולות: א. כיצד אברהם היה יכול לדעת את זה? כמובן, לאחר שאברהם עזב את השכינה וה' לא הקפיד, אנו יודעים שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה – אבל מאיפה אברהם ידע זאת מראש? מי התיר לו לעזוב את הקב"ה?
ב. איפה גילוי הצער והאכזבה של אברהם מנטישת השכינה? הרי אברהם ידע היטב מהו מפסיד ומדוע התורה לא מוסיפה כמה מילים בשמו של אברהם כמו: 'כל כך קשה לי לעזוב עכשיו. אני יודע שאני מפסיד את הצ'אנס של החיים שלי, אבל אין ברירה, הגיעו אורחים'… בקיצור: מה המסר מכך שאברהם עזב את הקב"ה בפשטות כזו?
על השאלה הראשונה, הרבי מלובאוויטש משיב בתשובה מפולפלת (ליקוטי שיחות כה/82 הערה 45): אותו היום בו ישב אברהם אבינו בחוץ, היה יום סתווי נאה. לפתע יצאה שמש מדברית חזקה, 45 מעלות, עד שלא ניתן היה להוציא את הראש החוצה. אברהם חשב רגע והבין כי הקב"ה רוצה לאפשר לו לנוח מהברית ולכן הוציא חמה מנרתקה כדי למנוע אורחים שיבואו.
ואז הגיעה ההפתעה השנייה: הקב"ה בעצמו בא לבקר אותו. עשה אברהם אבינו חשבון פשוט: למה הקב"ה היה צריך להוציא קודם את השמש? הרי די בכך שהוא בא לבקר כדי למנוע אותי להתעסק מהכנסת אורחים? אלא מכאן שהקבלת פני השכינה אינה דוחה את הכנסת האורחים – ולכן הקב"ה הוסיף והוציא גם חמה מנרתקה כדי להרחיק את האורחים. וכיון ששלוש האורחים החליטו בכל זאת לבוא – אברהם רץ וקיבל אותם.
ועכשיו אנו עוברים אל השאלה השנייה: איך אברהם אבינו עשה את זה בפשטות כזו? איפה גילוי הצער על פספוס ההזדמנות לחוות את התגלות השכינה ולבקש כל שיעלה בדעתך? הרבי מלובאוויטש (שם, 80 ואילך) מעניק הסבר מעורר את הלב – ויפים ונאים הדברים למי שאמרם.
הרב שמואל גורביץ' הוא איש חינוך ותיק, המנהל עשרות שנים את בית הספר לבנות, 'בית רבקה', במלבורן. בצעירותו הוא גר כמה שנים בירושלים והייתה לו עבודה מכובדת במפעל ייצור טקסטיל. אלו היו שנות השישים, השנים הראשונות אחרי הקמת המדינה והחיים היו קשים. הרב גורביץ' רצה לקנות דירה בירושלים ולקחת הלוואה מהבנק, אך הוא היה עולה חדש ולא יכול לקבל הלוואה.
נודע לו כי הסוכנות היהודית מעמידה ערבות להלוואה. משרדי הסוכנות שכנו בתל אביב ומיותר לציין שלא היה לו רכב פרטי. הוא נאלץ לעזוב את מקום העבודה ליום שלם, ומשם להיטלטל בכמה אוטובוסים ישנים ואיטיים עד תל אביב. אך עד מהרה הוא למד את חוקי הפקידות הישראלית. הוא גילה שהפקיד המטפל בנושא לא הגיע היום לעבודה. "מתי יבוא? לא יודעים".
שוב יצא ממקום העבודה בירושלים ושוב היטלטל חצי יום באוטובוסים חורקים לתל אביב, ושוב הפקיד לא הגיע לעבודה. בנסיעה השלישית הוא מצא את הפקיד – אבל האשנב שלו היה סגור, משום שידיו מלאות עבודה. ככה זה נמשך חמש או שש פעמים, והממתינים בתור עדכנו אותו כי זה הנוהל ואין מה לצפות למשהו אחר. אחרי שבועיים של טרטורים, הוא גילה שהפקיד נמצא והאשנב פתוח – אך ישב שם פקיד אחר שהוא לא הכיר. הוא סיכם לעצמו בייאוש כי כל התהליך יתחיל כעת מחדש.
משום מה, הפקיד הזה היה נחמד ועשה מאמץ לעזור ולהתקדם עם התיק. הפקיד הפטיר לו כי הוא מעורר בו זיכרונות של אדם טוב עם שם משפחה כמו שלו. 'לפני עשרים שנה, נפצעתי כחייל בצבא האדום ושכבתי במרפאה צבאית על יד מוסקבה ולידי שכב אדם עם שם משפחה כמו שלך: גורביץ'". זיק התעורר בליבו של ר' שמואל גורביץ' והוא התעניין לשמו הפרטי של אותו גורביץ': "נחום זלמן". הלוא זהו אבי, אמר שמואל גורביץ בהתרגשות.
הוא החל לשחזר בהתרגשות שגם הוא עצמו היה פעם באותה מרפאה צבאית לבקר את אבא. אבא היה מאוד מקפיד על כשרות ולא היה מוכן לאכול כלום במרפאה הצבאית. ואף שהימים היו ימי מלחמה ורעב, ובמרפאה היה אוכל מוכן, הוא לא היה מוכן להכניס כלום לפה. תמורת זאת, אימא שנותרה לבדה עם הילדים ועם הורים מבוגרים, הייתה מסתובבת יום ולילה לחפש אוכל בחורים ובסדקים, לשחד את מי שצריך כדי להשיג תפוחי אדמה ואורז ולבשל לאבא.
לפתע ראה דמעה נושרת מעינו של הפקיד. "אני כל כך מצטער, לא תיארתי לעצמי מה נדרש מכם כדי להביא את האוכל. אספר לך מה אבא היה עושה עם המזון שאמך הביאה לו. הוא היה מחלק אותו לשתי מנות שוות – חצי לו וחצי לי – כדי שגם אני אוכל כשר. וכמה שהפצרתי בו שאני לא מקפיד על כשרות, הוא התעקש שחשוב לו שאני יאכל כשר והיה מוותר על חמישים אחוז מהמנה שלו"… כמובן, הפקיד לא שחרר אותו עד שתהליך קבלת הערבות הושלם (חסידים ואנשי מעשה 240).
האנשים הטובים נחלקים לשתי קבוצות: אלו שעושים חסד בגלל שהם אוהבים את עצמם ואלו שעושים בגלל שהם לא אוהבים את עצמם. הקבוצה הראשונה עושה חסד בשביל להרוויח משהו. אדם רוצה לפרסם את עצמו, שהציבור יכיר את רוחב הלב שלו והוא תורם תרומה נכבדה. או באופן עדין יותר: אדם רוצה לקבל את ההבטחה של הקב"ה 'עשר בשביל שתתעשר' והוא נותן לאחרים.
אך יש סוג אחר של עושי חסד: אנשים שנותנים כי הם אינם עסוקים בעצמם, הם כל כך לא מרוכזים בהגשמה עצמית שהם מסוגלים לראות את המצוקה של השני. האנשים הללו יעשו חסד גם על חשבון עצמם, הם יהיו מוכנים להפסיד דברים מרכזיים ובלבד שהזולת ינשום לרווחה.
אברהם אבינו היה שייך לקבוצה האחרונה. הוא עשה חסד כי הוא שמע את הזולת. הוא כל כך היה לא מרוכז בטובתו האישית, עד שהיה מסוגל לשמוע את הצורך של הזולת. ולכן התורה לא מספרת על הצער של אברהם מהפסד גילוי השכינה, כי אברהם לא חשב רגע על עצמו. הצורך שלו לקום ולהגיש כוס מים לשלושה ערבים באמצע המדבר היה גדול יותר מהצער האישי על הפסד גילוי השכינה והוא פשוט קם ועשה זאת.
למעשה, אברהם אומר זאת במילים מפורשות: כשהוא הולך לבקש רחמים על אנשי סדום, הוא מקדים ואומר: "ואנכי עפר ואפר". מה כוונתו בכך? אלא אברהם מקדים ומתנצל לפני האלוקים. אני יודע שאני נכנס לתוך סכנת חיים נוראית. אני עומד ומתווכח עם הקב"ה כמו אחרון התגרים בשוק. 'אולי יש חמישים צדיקים, אולי ארבעים, אולי שלושים' – אך "אנכי עפר ואפר". החיים שלי אינם שווים מאומה אם לא אוכל להביא הצלה לאנשים אחרים – לחבורת הגזלנים של סדום…
מעשה טוב אינו נגמר לעולם. נתינה זכה משנה את העולם ומותירה בו רושם בל יימחה. הגמרא אומרת (סוטה יז,א): "בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה אדומה ועפר סוטה". מה קשר העניינים?
שתי המצוות הללו מבוססות על מוכנות להפסיד בשביל אחרים. כאשר נוצר מתח עמוק בין איש לאשתו והוא חושד במעשה אסור ואילו היא מכחישה זאת, הקב"ה מצווה לקחת כוס מים, להניח בתוכה את השם המפורש עד שהוא נמחה ונמחק – וכך ניתן לבדוק את הסוטה ולפתור את הפלונטר. הקב"ה מוכן ששמו יימחה על המים ובלבד להביא שלום בין איש לאשתו.
וכך באפר פרה אדומה, כל העוסקים בפרה נטמאים בעצמם. כך שהכוהן המטהר מוותר על טהרתו האישית ובלבד להציל יהודי טמא. אלו הן התוצאות מהמסירות של אברהם אבינו: הקב"ה עצמו אינו נשאר אדיש לכך, וגם בניו של אברהם אבינו מוסרים את הנוחות ואת ההרגלים שלהם לטובת הרווחה של אדם אחר. ואם אנו זקוקים לזכות נוספת כדי לקבל פני משיח בקרוב ממש – הנה היא!.