פרשת תצוה – ממתי היהודים חוגגים יום הולדת?

ארבעה גברים שוחחו על הילדים שלהם. הראשון סיפר בגאווה כי הבן שלו קבלן מצליח במיוחד, ולמעשה הוא כל כך מצליח, עד שהעניק דירה במתנה לחבר שלו ליום הולדתו. השני לא נשאר חייב וסיפר גם הוא על גודל ההצלחה של בנו, שמנהל סוכנות מכובדת למכירת רכב והוא כל כך מצליח, עד שהעניק רכב במתנה לחבר שלו ליום הולדתו. השלישי סיפר על הבן שמנהל חברת השקעות גדולה והוא כל כך עשיר, עד שהעביר 100,000$ לחבירו ליום הולדתו.

כעת הגיע תורו של הרביעי. "תראו", הוא אמר, "הבן שלי לא כל כך מוכשר כמו שלכם, אבל יש לו המון מזל. ביום ההולדת לפני שלש שנים, הוא קיבל דירה מחבר. ביום ההולדת לפני שנתיים, הוא קיבל רכב מחבר אחר, וביום ההולדת האחרון, הוא קיבל 100,000$ מחבר שלישי"…

יום הולדת חגיגה נחמדת, וכך כותב הבן איש חי:

1. בן איש חי פרשת ראה: יש עושים את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו.

וכאן השאלה המתבקשת היא, מהו המקור לכך בתנ"ך או בכתבי הראשונים? אדרבה, האיזכור היחיד של הנושא בתנ"ך הוא על "יום הולדת את פרעה", ומכאן ניתן ללמוד, שמדובר בחגיגה גויית לחלוטין.

גם לגופו של ענין, הרי בית הלל ובית שמאי נמנו וגמרו ש"טוב לו לאדם שלא נברא משנברא" – ואם כן, מה יש לחגוג את העובדה שהגענו לעמק הבכא הזה?

וכך צועק אכן החכם מכל האדם: קהלת ז,א: טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הוולדו.

ומסביר המדרש את הטענה של שלמה המלך, בעזרת משל נפלא:

שמות רבה מח: ביום שנולד, אין יודעים מה מעשיו [ומה יש לשמוח], אבל כשמת, מודיע מעשיו לבריות [וראוי לשמוח]. משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול, אחת יוצאת מן הלמין [נמל] ואחת נכנסת ללמין. זו שיוצאת, היו הכל שמחין בה, וזו שנכנסת, לא היו הכל שמחין בה. היה שם פיקח אחד ואמר: חלופי הדברים אני רואה, זו שהיא יוצאת מן הלמין, אין צריכים לשמוח בה, שאין יודעין באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזדווגין לה ומה רוחות מזדווגות לה. אבל זו שנכנסת ללמין, הכל צריכין לשמוח, לפי שיודעים שנכנסת בשלום ויצאה בשלום מן הים.

מהי, איפוא, החגיגה הגדולה ביום הולדת? והאם יש לכך מקור משמעותי בחז"ל?

אנו עוסקים בכך לרגל ז' אדר, יום ההולדת של משה רבינו, אשר יום זה עצמו הוא סיבה למסיבה. ומעבר לכך, היום הזה גרם את כל הנס המדהים של פורים, "שלא ידע שבחודש זה נולד משה".

במהלך השיעור, נמצא גם את הקשר הישיר של יום הולדת לפרשת השבוע, פרשת "תצוה".

 

א. פרשת "תצוה" היא הפרשה השניה מתוך חמש, העוסקת במלאכת הקמת המשכן. בפרשה הקודמת למדנו את ההוראות להקמת המשכן וכליו, והפרשה הזאת מוסיפה את ההוראות על תפירת בגדי הכהונה, וכן על הדרך שבה מכשירים את הכהנים לעבודה בפעם הראשונה.

כאשר קוראים את הפרשה במבט ראשון, היא נראית פרשה ככל הפרשות. אך כשקוראים אותה במבט שני, שמים לב שמשהו חסר בה. משהו מאוד משמעותי. כמובן, זהו השם של משה רבינו, שאינו מוזכר אפילו פעם אחת בכל הפרשה, על 101 פסוקיה.

וזה כמובן דבר מדהים. השם "משה" מופיע יותר מ-600 פעמים בתורה, וזאת בעיקר בשלוש החומשים שמות, ויקרא, במדבר (ואילו בחומש "דברים" משה עצמו הוא הדובר), ואם נחלק את שלוש החומשים הללו, על 31 פרשיותיהם, ב-600 – יוצא שהשם משה מוזכר בממוצע עשרים פעם בכל פרשה. ואילו בפרשה שלנו, התורה אינה מוצאת לנכון להזכיר את שמו אפילו פעם אחת.

וזה לא שהפרשה עוסקת בענינים שאינם קשורים למשה. אלא כל הפרשה היא הוראות למשה עצמו ובכל זאת התורה עושה מאמץ עילאי – לדבר אל משה בלי להזכיר את שמו.

2. פרשת תצוה: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זיך זך כתית למאור להעלות נר תמיד … ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך… ולקחת את שתי אבני השהם.

הדבר בולט במיוחד לאור העובדה, שבחומש ויקרא מובא שוב אותו הציווי שמובא אצלנו בפרשה – ושם הוא מובא כרגיל עם הפניה ישירה למשה: ויקרא כד,ב: וידבר ה' אל משה לאמור: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור.

וכך מקשה בספר הזוהר: זוהר חדש שיר השירים: נמחה שמו מפרשה יפה שבתורה, במצות מעשה המשכן … שהיה לו לכתוב שמו של משה בכל מלה ומלה ובכל מצוה ומצוה אשר שם.

השאלה הזו עתיקה כימי התורה ויש לה ביאורים רבים. במסגרת הזאת, נביא 3 ביאורים נאים:

א. בעל הטורים בפתח פרשתנו: לא הזכיר משה בזה הסדר, והטעם משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' – וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה.

העלמת שמו של משה מהפרשה, קשורה לעקרון הלכתי-מיסטי, לפיו צריך לשמור על הפה. ההשקפה היהודית גורסת, שיש משמעות רבה לדברים שמוציאים מהפה והם נוטים להתקיים. הדיבור הוא כח רוחני עמוק שבא ישירות מהנפש, ולכן הוא עומד בחלל העולם ופועל את פעולתו.

ספר הזוהר פרשת פנחס: [מלאך] ממונה אחד נמצא לפני האדם, ובשעה שהאדם מקלל את עצמו … הוא רודף אחריו עד שעושה ומשלים הקללה ההיא … וזהו שאמר דוד: 'אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי' – דהיינו אותו ממונה שלוקח מילה ההיא להזיק לאדם.

וכיון שמשה רבינו אמר על עצמו אחרי חטא העגל: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" – הדברים היו חייבים להתקיים ונתקיימו בפרשה זו[1]. (רבינו בחיי מוסיף, שהמילה "מספרך אשר כתבת", היא בגימטרייא שווה למילה "תצוה" – 501).

החפץ חיים הלך פעם מהישיבה לביתו ופתאום עצרה לידו עגלה עם סוסים. הרוכב שאל "היכן גר הצדיק הגדול החפץ חיים"? החפץ חיים הראה לו את הכיוון לבית ואז הפטיר כי "החפץ חיים אינו צדיק גדול כמו שחושבים"… הרוכב כעס על הדברים המחוצפים והיכה את הצדיק בשוט שלו.

בערב הוא נכנס לחדרו של הצדיק וגילה שזה האיש שהיכה בבוקר. הוא עמד להתעלף, אבל החפץ חיים הרגיע אותו באומרו: למדתי ממך הלכה חשובה, שאסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו…

אולם, במחשבה נוספת, ההסבר הזה אינו מספק. כיון שהקללה "מחני נא מספרך" נאמרה רק בפרשה הבאה, וכיצד התורה מענישה את משה בפרשתנו, עוד לפני שהוציא את הקללה מפיו?[2]

לכן מפרשים אחרים, הולכים בכיוון שונה לחלוטין:

ב. מדרשי התורה [מחכמי ברצלונה לפני כ-700 שנה]: בעבור שהכהונה היתה ראויה למשה ונעתקה לאהרן, ובזה הסדר נאמר תיקון וסידור מלבושי הכהונה וחינוך ההדלקה … ה' יתברך לא רצה להזכיר משה בדיבור מיוחד, ומשה רבינו בענוותנותו התחזק בכל אלו הענינים לכבוד אהרן ותפארתו.

לפי ההסבר הזה, משה זז הצידה בפרשה הזאת המדברת על הכהונה, כדי לתת לאחיו הגדול, אהרן הכהן, את כל הכבוד.

וכאן, אנו נחשפים מעט למערכת היחסים המיוחדת בין משה ואהרן: אהרן היה האח הגדול ביניהם, ואכן כאשר ה' התגלה אל משה בסנה והורה לו ללכת למצרים, משה ענה שיש לו אח גדול והוא לא חש בנוח לדלג עליו. ה' השיב שם במענה מיוחד במינו: "ואהרן אחיך … והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". כלומר, לאהרן יש תכונה נפלאה, שהוא שמח עם האדם העומד מולו. הוא יודע להתעלות מעל התחושה האישית שלו ולהזדהות לגמרי עם האדם העומד מולו.

לפיכך, כאן בפרשה שלנו, ה' ומשה השיבו לאהרן בכך, שנתנו לו את כל הכבוד[3].

שיטה מקובצת כריתות ה,ב: נאמר בתהלים: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרון – ואיתא במדרש: לכך כתב שני פעמים זקן, לפי ששמע משה מהשמים, שהשמן שהיה על זקן אהרן כאילו היה על זקנו. וזהו שאמר הכתוב: שבת אחים גם יחד.

ויש פירוש שלישי – שהוא היעד שלנו:

ג. לקוטי שיחות חט"ז/342-3: ז אדר, יום פטירת משה רבינו, חל ברוב השנים בסמוך לפרשת תצוה. וכתוב בספרים רמז לכך, שפרשת תצוה היא הפרשה היחידה שבה לא נזכר שמו של משה, אלא הוא רמז להסתלקותו ב-ז' אדר.

אמנם יש להוסיף, ש-ז' אדר הוא גם יום הלידה של משה [שהרי חי 120 שנה מיום ליום] [4], ויש לומר שגם זה מרומז בפרשתנו, בכך ששם הפרשה בכמה ספרים הוא "ואתה תצוה" שזה הולך על משה, ונמצא שכללות הפרשה מרמזת על (לידת) משה.

ואם כן, זו הזדמנות טובה לגבש את העמדה של התורה וחז"ל לגבי יום הולדת[5].

 

ב. יום ההולדת היחיד המוזכר בתורה, הוא יום ההולדת של פרעה. זה קרה כאשר יוסף הצדיק שהה בבור הכלא במצרים וראה את שכניו לתא עצובים. הוא מיהר לברר "למה פניהם רעים היום", והם סיפרו שהם מוטרדים מחלומות שחלמו בלילה. שר המשקים, למשל, חלם שהוא רואה גפן עם שלושה ענפים יוצאים ממנה והוא סוחט מהם לתוך הכוס של פרעה. כעת הוא ביקש פתרון מיוסף על החלום. יוסף פענח, שבעוד 3 ימים יקרה משהו גדול, ואז פרעה ישיב אותו לכס השר.

ואכן אחרי 3 ימים, חל יום ההולדת של פרעה והוא החליט לחון את שר המשקים לכבוד היום.

כמובן, מהעובדה שהדבר מוזכר בתנ"ך רק בהקשר הזה, ניתן לדייק שמדובר במנהג גויי לחלוטין. יתירה מכך: בגמרא (ע"ז י,א) מובא, שהיום הזה היה מקובל כיום חגיגות עבודה זרה לכבוד הולדת המלך ולכן היה אסור לעשות עסקים עם גויים 3 ימים לפני המועד הזה.

כך למשל טען האדר"ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ, רבה של ירושלים וחמיו של הרב קוק): בכל לבי כעסתי על המברכים אותי ביום הולדתי … ומרגלא בפי מעודי, שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד. ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלינו. ונוח לו שלא נברא משנברא, וא"כ למה נשמח ביום הולדתנו בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו? ורק צדיקים יכולים לשמוח, אבל אנחנו מה חיינו מה מעשינו ומה צדקותינו?!

אולם, עיון נוסף בדברי חז"ל מעלה כי אין הדברים כך, אלא יום הולדת היה מאז ומתמיד יום סגולה משמעותי. כמה ראיות לכך: א. אנו קוראים כעת בתורה את הפרשיות המצוות על הקמת המשכן, ומובא במדרש, שהקמת המשכן הושלמה בכ"ה כסלו, אך למעשה, ה' הורה להמתין עם חנוכת הבית עד תאריך יפה ובעל מזל – והוא ראש חודש ניסן, משום שבחודש זה נולד יצחק אבינו.

ב. בדומה לכך מובא לגבי חנוכת בית המקדש: שלמה המלך השלים את הקמת הבית בחודש חשון, אך הוא עמד נעול במשך שנה שלימה. בני ישראל החלו לרכל, ששלמה הוא ילד אסוף מהרחוב ולא בן של בת שבע ולכן ה' אינו רוצה בבית שלו. אולם האמת היא, שפשוט היו לקב"ה תכניות אחרות. הוא התכוון להמתין עם חנוכת הבית עד חודש תשרי, שהוא "ירח האיתנים" ובו נולד אברהם אבינו.

3. ילקוט שמעוני מלכים א רמז קפד: משנעשה הבית בירח בול [חשון] היה נעול יב חודש, והיו הכל ממלמלים על שלמה לומר, לא בנה של בת שבע הוא והיאך הקב"ה משרה שכינתו על מעשה ידיו? והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חודש תשרי … וכן אתה מוצא במלאכת המשכן, שבכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן והיה מקופל עד אחד בניסן. והיו ישראל ממלמלים על משה … שמא דופי אירע בו. והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק [בליל פסח].

נמצינו למדים, שיום הולדת הוא יום סגולה גדול, עד שאפילו המשכן והמקדש היו זקוקים לכך. יתירה מכך: הזכות של יום ההולדת היא גדולה כל כך, עד שהיא משפיעה על כל החודש ולא רק על יום ההולדת עצמו, ולכן הקמת המשכן היתה בר"ח ניסן, אף שלידת יצחק היתה בליל פסח.

ג. אולם הזכות של יום הולדת מגיעה לשיא, בסיפור המיוחד של נס פורים. המגילה מספרת שהמן הפיל פור "מיום ליום ומחודש לחודש" כדי לבחור את הזמן הכי חסר מזל לישראל. הגורל נפל על חודש אדר והמן שמח שמחה גדולה, כיון שבו מת משה רבינו, אך לא ידע שבו גם נולד משה רבינו[6], ויום הלידה של משה, עומד גבוה יותר מיום המיתה שלו וגרם להיפוך המצב ונס ההצלה.

מגילה יג,ב: כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע, שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. רש"י: כדאי הלידה שתכפר על המיתה[7].

ואכן הזכות של לידת משה היא גדולה כל כך, עד שכל החודש נקבע לחודש של מזל: תענית כט,ב: איש ישראל שיש לו דין עם נכרי, יתחמק ממנו בחודש אב, שרע מזלו ויימצא לפניו באדר שבריא מזלו.

כאן ראוי לציין כי אמנם במשך שנים רבות, גדולי ישראל לא הדגישו את מעלת יום ההולדת, אך הבעש"ט עשה ענין גדול מיום ההולדת שלו ונהג לערוך התוועדות מדי שנה בח"י אלול. ואכן הרבי מבאר (כ' חשון תש"מ) כי כמו יתר הרעיונות שקיבלו חיות חדשה על ידי גדולי החסידות, הדבר נובע מכך שדווקא הדור שלנו, זקוק במיוחד לתוספת הכח הזו של "יום הולדת".

כעת, אחרי שמצאנו מקורות קדומים ליום הזה, אנו מוכנים לעבור לעיקר הענין ולנסות להבין אחת ולתמיד את יסוד הדברים: למה יום הולדת הוא יום סגולה? ומה בדיוק חוגגים ביום הזה?

 

ג. זה היה בימים הראשונים אחרי יציאת מצרים. העולם כולו היה המום מהנסים המדהימים שאירעו לעם ישראל ואימה ופחד נפלו על האומות.

כולם, חוץ מעם אחד. העם העמלקי שישב בנגב, החליט שהוא מנפץ את המיתוס ויוצא למלחמה בעם היושב במדבר. הם לקחו בחשבון שעם ישראל יצא ממאתיים שנות עבודת ואינו אוחז ברובה ובחרב ולכן יתקשה להתמודד מולם. ואכן, למרבה ההפתעה, העמלקים זכו בהתחלה להצלחות מרשימות והם הצליחו לזנב ולפגוע ב"נחשלים אחריך", באלו שישבו בקצה המחנה.

כאן תמה התלמוד ירושלמי על סוד ההצלחה של עמלק: כיצד הם הצליחו במקום שבו כולם נכשלו? והוא עונה תירוץ מופלא:

4. תלמוד ירושלמי ראש השנה ג,ח ובפירוש קרבן העדה שם: רבי יהושע בן לוי אומר: עמלק היה מתעסק בכשפים. מה היה עושה? היה מעמיד חיילים ביום ההולדת שלהם, משום שלא במהרה אדם נופל ביום ההולדת שלו. משום שאז המזל השולט ביום ההוא – עוזר לו! מה עשה משה? עירבב את המזלות, כדי שהמזל ההוא לא יועיל לאותו אדם.

עמלק ידע סוד חשוב: ביום ההולדת של אדם, מזל הלידה שלו גובר[8] והוא מקבל תוספת כח משמעותית. ניתן לומר כי זהו יום המזל שלו. לכן העמיד חיילים ביום ההולדת שלהם מתוך כונה שהמזל יסייע להם במלחמה. ואכן לא נותרה למשה ברירה, אלא לשנות את מהלך המזלות בשמים.

הרבי מוסיף ומעמיק בכך בצורה נפלאה: המשמעות העמוקה של הדברים היא, שהיום הזה הוא כעין לידה חוזרת וכמו התחלה חדשה של החיים. כשם שהאדם קיבל מאלקים כחות משמעותיים בעת היציאה לדרך, הוא שוב מקבל מאלקים כוחות גדולים כאלו בכל שנה מחדש.

[לכן, אם נשים לב, אנו אומרים "יום הולדת" ומדגישים את הלידה עצמה. וזאת דלא כמנהג הגויים, שמביאים עוגה עם מספר נרות המציין את מספר השנים שחלפו בעולם. כיון שהגויים חוגגים את ההשגים שהאדם השיג במהלך חייו, ואילו אנו מדגישים דווקא את רגע הלידה החוזר, עם התגברות הכח והעוצמה כתוצאה מכך].

וכיון שכך, יום ההולדת מקבל חשיבות גדולה מאין כמותה. זהו יום שבו אנו יכולים להתחדש ולנצל את כל הכחות שמקבלים מלמעלה כדי לפרוץ את הדרך לכיוונים חדשים לחלוטין.

ואכן כדי להכיל את ההזדמנות הגדולה של היום הזה, קבע הרבי כמה מנהגי יום הולדת כמו התוועדות חברים, עליה לתורה, אמירת פרק התהלים המתאים וכו'.

התוועדויות הרבי מלובביץ' תשמ"ח ג/154: ביום ההולדת בכל שנה מחדש, לא רק נזכרים על המאורע דהלידה, אלא יתירה מזה – בו ביום חוזר ונשנה (מעין ודוגמת) ענין הלידה. והמקור לזה בדברי הירושלמי על מעשה עמלק וכו'.

וההסברה בזה – על פי האמור שביום ההולדת חוזר ונשנה ענין הלידה, ולכן כשם שבלידתו קיבל חיותו על ידי המזל שנולד בו, הרי גם ביום הולדתו בכל שנה, חוזר ונשנה המשכת חיותו ממזל זה ובאופן שמזל זה עוזר לו, עד לעזר באופן של התגברות, מזלו גובר.

התוועדויות תשמ"ג ג/1224: ההוראה המודגשת בשם "יום הולדת" ולא במספר השנים שמלאו לו, שאין להתחשב במעמדו ומצבו הקודם … דמכיון שזה עתה נולד ונעשה בריה חדשה … מובן שכל עניניו מתחילים מחדש[9]. 

מעניין לציין כי אותו ענין של התגברות המזל ביום הלידה, מופיע גם לגבי הרבדים האחרים של הטבע: הדומם והצומח. על האש נאמר (שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רצ) שטבעה לרתוח יותר במוצאי שבת, משום שאז היא נבראה. ועד"ז מביא הרבי (תשמ"ח שם) ממשנה גיטין (סוף פרק ג), שביום הולדת הענבים (היום שבו יצא הפרח בפעם הראשונה), הם נוטים יותר להחמיץ.

נסיים במשל חסידי נאה: מעשה בעגלון שהיה מוביל משאות ממקום למקום. וכיון שהעבודה היתה קשה, הוא החזיק נער צעיר בתור עוזר וההסכם ביניהם היה, שהוא נותן לעוזר שתי ארוחות ביום. פעם הגיע צום שבעה עשר בתמוז, והוא לא קנה לנער אוכל. הנער היה תמים ובור ולא הבין למה הסעודה מתעכבת. הוא חיכה בבוקר והמתין בצהריים ולא היה. רק בערב הגיעה הארוחה המיוחלת.

למחרת, העגלון העיר אותו כרגיל בחמש בבוקר, אך הוא סירב לקום. הוא סינן מבין השמיכות, שהוא לא קם יותר לעבודה, עד שהעגלון מתחייב לו להחזיר את הארוחות כסדרן.

חייך העגלון ואמר: מה שהיה אתמול – היה אתמול. היום זה יום אחר לגמרי…

יום הולדת הוא יום לומר לעצמנו: מה שהיה אתמול היה אתמול. עכשיו זו לידה חדשה וחיים חדשים.

[הערה חשובה לשלימות הענין: במהלך השיעור עשויה לעלות השאלה, הרי "אין מזל לישראל" ומהו הענין של מזלו גובר? אולם חשוב להבהיר, ש"אין מזל לישראל" אין הפירוש כפשוטו, ש"אין לישראל מזל". אלא שישראל יכולים לשנות את המזל הטבעי על ידי תפלה ומעשים טובים, ראו בשיחת תשמ"ח שם הע' 45 מרש"י ותוס' בסוגיית הגמרא שבת קנו,א].

[1] כוחו של דיבור: הרבי מסביר בריבוי מקומות, שעצם דיבור רע על אדם גורם לו רע, וכך להיפך, עצם דיבור טוב עליו, מועיל לו.

דוגמא לכך: בסוף פרשת בראשית נאמר: "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי … כי נחמתי כי עשיתים", ורש"י מפרש [שה' אמר לעצמו] שהוא 'צריך לחשוב מה לעשות עם האדם'. אולם רש"י לא מפרש יותר מכך, שה' אמר לעצמו שהוא מתחרט לחלוטין על בריאת האדם, כפשטות המילה "נחמתי" שהיא חרטה.

מבאר הרבי (לקו"ש חט"ו/32), שה' נזהר לא להוציא בדיבור שהוא מתחרט לחלוטין על בריאת האדם, כיון שאז יהיה מוכרח להשמיד את האדם לגמרי. כי דיבור מתקיים. אלא רק אמר שצריך 'לראות מה לעשות איתו'.

[2] וגם לשיטת רש"י (לא,יח), שהפרשיות הללו נאמרו אחרי חטא העגל, עדיין התורה היתה צריכה למחות את משה מפרשת תרומה, שהיא הפרשה הראשונה אחרי הקללה ולא בפרשתנו שהיא הפרשה השניה.

[3] בפרט שמשה עצמו היה ראוי להיות כהן גדול, ורק הדבר נלקח ממנו כעונש על התחמקותו מביצוע השליחות בסנה, וניתן לאהרן (רש"י שמות ד,יד). בכ"ז משה נתן כאן את כל הכבוד על הכהונה לאהרן.

[4] המקור לכך שפטירת ולידת משה הם בשביעי באדר: בקידושין לח,א לומדים זאת מהנאמר בספר יהושע, שעם ישראל חצה את הירדן 33 ימים אחרי פטירת משה, וזה היה בעשירי בניסן. מכאן שפטירת משה היתה 33 ימים קודם לכן, בשביעי באדר.

[5] ראו כאן מקורות נוספים:http://www.haoros.com/Archive/Index.asp?kovetz=999&cat=9&haoro=3

[6] כיצד נעלם יום לידת משה: צריך להבין, למה המן ידע מתי תאריך הפטירה של משה ולא ידע מתי תאריך לידתו? מסביר רבי יהונתן אייבשיץ (ביערות דבש) כי הגויים חשבו שמשה רבינו נולד ביום שבו בת פרעה מצאה אותו על המים (שביעי של פסח או ו' סיון, ראו סוטה יב), אבל זה היה באמת 3 חדשים אחרי לידתו.

[7] למה הלידה גדולה מהמיתה? צריך להבין, למה הלידה של משה עומדת גבוה יותר מהמיתה שלו והרי הובא לעיל ש"טוב יום המות מיום הולדו"? אמנם ראו בלקו"ש חכ"ו/6, שאצל משה ראו כולם שיום הלידה חשוב מיום ההסתלקות. כיון שכשהוא נולד, "התמלא הבית אורה". היינו שאור הנשמה בקע דרך הגוף וכולם ראו שעיקר כוחו הוא הנשמה ואין גופו מסתיר על הנשמה. לכן המות, שבו מת הגוף בלבד, אינו משמעותי לגבי משה.

[8] ראו בהתוועדויות תשמ"ח ג/155 שהכוונה למזלות ז' כוכבי הלכת שמאירים בכל שעה (שבת קנו,א באריכות, "מזל שעה גורם"). אבל יב המזלות הקשורים במהלך השמש, אינם חלים כל שנה בתאריך הלידה העברי.

[9] הרבי העיר (יא ניסן תשמג) על כך שרבותנו נשיאנו נהגו לומר "יום הולדת", אף שהלשון הזה מופיע רק לגבי פרעה. אמנם אפשר ללמוד מגוי בענינים שלפני מתן תורה. ועוד ועיקר, שהרי למעשה התגברות המזל של פרעה, הועילה לישראל, שהרי כתוצאה מזה, נגאל יוסף מבור הכלא ונעשה למשנה למלך מצרים.

להורדה
תצוה יום הולדת עה