דרשה לפרשת תזריע-מצורע – מבוסס על ליקוטי שיחות כב/65 ואילך
איך אנשים גדולים הופכים להיות קטנים?
שתי נשים נפגשות בבית קפה ומתגלגלות לפטפט על הבעלים שלהן. אחת אומרת: "זכיתי, בעלי מלאך". השנייה עונה: "גם בעלי לא בן אדם"…
לפעמים אפשר להרוג בן אדם במילה אחת. יש לנו שפע של כינויים ותארים, שמאפשר לתאר במילה אחת, עולם שלם, אישיות שלמה מהראש עד הרגליים. לדוגמה, ראובן רוצה לעשות עסק עם שמעון והוא הולך להתייעץ עם חבר של שמעון, איך הוא? האם אפשר לסמוך עליו?
החבר עונה: "תשמע, הוא טיפוס"… מספיקה המילה "טיפוס" כדי לומר: "הוא אדם של מצבי רוח, קשה לצפות את התגובות שלו, לא הייתי הופך את עצמי להיות תלוי בו". החבר יכול גם לענות: "תשמע, הוא איש קטן", כלומר, הוא אדם פגיע, ילדותי וכו'. אך החבר יכול לומר: "תשמע, הוא מענטש". אין כמו המילה הזו כדי לתאר אדם הגון, אמפטי, נאמן למילה שלו וכו'.
להבדיל, גם התנ"ך עושה שימוש בשפת הכינויים ומכנה את האדם בארבעה כינויים שונים. ספר הזוהר (פרשתנו מח,רע"א, ובאריכות בליקוטי תורה לרבנו הזקן שיר השירים כה,א) מקטלג את ארבע הכינויים של האדם מלמטה למעלה: אנוש, גבר, איש ואדם.
כאשר ה' מתייעץ עם המלאכים בעת בריאת העולם, האם לברוא את האדם, הם אומרים בזלזול: "מה אנוש כי תזכרנו"? "אנוש" כמו "אַנוּש", חלש, נסחף, למה לברוא את הטיפוס חלש-האופי הזה? כאשר ירמיהו הנביא מבכה את חורבן ירושלים, הוא אומר: "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו"? כלומר, האדם שאמור להיות גבר ולהתגבר על יצרו, הפך להיות גבר הולל שמעדיף תענוגים והנאות חומריים.
למעלה משני הכינויים האלו, הוא התיאור המצוי בתנ"ך: "איש", כמו "איש דרכו לכבוש", מה שמסמל את יכולת השליטה על היצר. "איש" הוא גם "אש-יו"ד", שמסמל את הכוח האלוקי באדם.
והתואר הנעלה ביותר הוא כמובן: "אדם", כמו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", מלשון "אדמה לעליון". זה האיש בעל השכל והדמיון, באמצעותם הוא יכול להכיר ולהתבונן בעולמות עליונים ורוחניים, אותם לא ראה בעיניו.
וכאן עולה שאלה מעניינת בפרשת השבוע: פרשת "המצורע" – אותה פרשה המתארת את האיש השפל שדיבר לשון הרע על אנשים, גרם לסכסוך ומחלוקת ונענש באחד העונשים החמורים ביותר – פרשה זו מתחילה בתואר המכובד: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת", כאילו המצורע הוא אדם גדול, שראוי ליחס מכבד.
גם שני ה"מצורעים" המסופרים בתורה, אלו שנענשו בפועל בצרעת, הם האנשים הגדולים ביותר: משה רבנו במעמד הסנה, לאחר שפקפק בכך שעם ישראל יאמין לבשורת היציאה ממצרים, וכן מרים הנביאה, לאחר שדברה על משה אודות האישה הכושית אשר לקח. והשאלה המתבקשת היא, מה מלמדת התורה בכך, שהצרעת מופיעה דווקא אצל אנשים גדולים והמצורע עצמו מתואר בכינוי המכובד: "אדם"?
הסיפור הבא, אגב מחדד עד כמה התואר "אדם" משקף גדלות. לפני 106 שנים, פרצה באוקראינה עלילת דם חמורה, שהתפרסמה בשם "משפט בייליס". בערב פסח תרע"א (1911), נמצאה בפרוור סמוך לקייב, גופת ילד נוצרי בן 12 ועליה סימני אלימות קשים. אף שהשלטונות ידעו את זהות הרוצחת – אישה נוצרייה שעסקה בגניבה וחששה כי הנער נחשף לסודות שלה – הם האשימו ברצח, יהודי בשם "מענדל בייליס". ההאשמה הייתה כי בייליס התכוון לערבב את דם הילד במצות לפסח.
התביעה התכוננה למשפט במשך שלוש שנים ושאפה להפוך אותו למשפט ראווה כנגד כל יהודי רוסיה. מנגד, גדולי ישראל בראשות האדמו"ר הרש"ב, נחלצו לעזרתו של בייליס וגייסו עבורו את הפרקליט היהודי אוסקר גרוזנברג, לעמוד בראש צוות ההגנה.
העד הראשי מטעם התביעה, היה כומר קתולי מטשקנט, שהוצג כמומחה ליהדות והיה אמור להוכיח על פי המקורות היהודיים כי ישנה מצווה לערב דם במצות. באחד הדיונים במשפט, שלף הכומר מקור תלמודי מסעיר, שהדהים את צוות ההגנה היהודי והם התקשו להתמודד נגדו. הכומר ציטט את דברי הגמרא (בבא מציעא קיד,ב): "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" – מכאן שהיהודים אינם רואים בגויים בני אדם וברור לגמרי שמותר להרוג גוי מכל סיבה מזדמנת…
ההגנה התייעצה עם אנשים שונים והם קיבלו הסבר מבריק מאת הרב מאיר שפירא מלובלין: "אדם" הוא הכינוי היחיד של החברה האנושית, שמתאר גם יחיד וגם רבים. בעוד שכל הכינויים האחרים – "איש, גבר ואנוש", משתנים בין יחיד לרבים ("איש-אנשים", "גבר-גברים" וכו'), "אדם" מתאר גם את היחיד וגם את העם בכללו. ולכן דווקא עם ישראל קרוי "אדם", משום שעם ישראל הוא העם היחיד בעולם שאצלו היחיד והרבים הם זהים. "הנה", הרעים הפרקליט המזהיר בקולו: "כאשר יהודי אחד רוצח, מה טוענת התביעה: עם ישראל רצח… לא אומרים "מענדל בייליס רצח"… כאשר תופסים יהודי בגניבה, העיתונות כותבת "עם של גנבים, כולם צריכים להיות מגורשים מהמדינה"…
ואם כן, כיון שהתואר "אדם" הוא שם המעלה של עם ישראל, כיצד זכה המצורע להיות מכונה "אדם"?
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן מסר חשוב: התורה רוצה לחדד בכך את הסכנה בדיבורי פטפטת, הבאי, בזבוז זמן ולשון הרע. דברים בטלים הופכים אנשים גדולים לאנשים קטנים. הבעיה האמיתית בלשון הרע ופטפטת בכלל, היא לא רק הנזק החמור שנגרם לאותו אדם שמדברים עליו, אלא הנזק שנגרם לאדם המדבר עצמו.
דיבור הוא כוח שממלא את האדם. אין מדובר בכוח חיצוני וחסר חשיבות באישיות שלנו, אלא במבער של הרגשות. כאשר אדם מדבר על נושא בטל כלשהו, הוא הופך להיות מוצף באותו עניין. הנושא מתחיל לבעור בו, להעסיק אותו, להרגיז או להכאיב לו. כיון שכך, הוא ממשיך לעסוק בו עוד ועוד, עד שהוא נופל בהדרגה ממדרגתו הנעלית. ולכן המצורע מתואר בשם המעלה "אדם", לומר שהדברים הבטלים מסוכנים דווקא לאדם גדול. הם פוגעים בו במיוחד, עוד יותר מאשר אדם רגיל שהוא בין כך מלא חולשות אנושיות.
אצל יהודים יש מושג של 'חרדת אמירה': 'אל תגיד'!. גם אם חושבים דבר בטל כלשהו, אין לומר אותו ולדבר עליו. הגמרא מביאה דוגמא לכך: 'הכול יודעים למה כלה נכנסת לחופתה, אבל מי שהיה אומר זאת בפיו – היו מלקים אותו". שכן יש הבדל מהותי בין מחשבה ובין דיבור והדיבור יוצר רמת הזדהות עמוקה עם הדברים. הוא מעורר רגשות חזקים כלפי הנושא ומעמיד אותו במרכז חיינו.
זה בדיוק הסיפור שאירע עם מרים הנביאה. ה' החמיר איתה בצורה בוטלת ומכאיבה מאוד – וזאת אף שהיא לא גרמה שום נזק למשה רבנו. הוא הרי לא חטא בכך שעזב את ציפורה וגם קיבל על כך הסכמה מה', כך שהיא לא עוללה לו שום דבר רע. הבעיה האמיתית בדברים שלה הוא הנזק שגרמה לעצמה כביכול. היא הציפה נושאים 'רכילותיים' אישיים הנוגעים למשפחתו של משה ובכך פגמה את הרמה הרוחנית הנעלית שלה עצמה.
יש ווארט ידוע על הפסוק הראשון בתהילים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". השאלה היא מתבקשת, אם האיש לא הלך בסביבת רשעים, הוא בוודאי לא הגיע לעמוד על ידם וכל שכן שלא נגרר לשבת איתם בקביעות. מה אפוא כוונת הפסוק? אלא דוד המלך מתכוון ללמד את סדר הירידה של האדם: בהתחלה הוא הולך הלוך וחזור סביב אנשים רשעים. במשך הזמן הוא נגרר לעמוד על ידם ולהקשיב לשיחה. אט אט הוא נהנה כל כך מהדברים, עד שהוא נגרר לשבת איתם בקביעות…
בכך אפשר להבין נקודה מעניינת: את סדר הופעת הצרעת המתוארת בפרשתנו. הרמב"ם כותב כי הצרעת הייתה מופיעה מהרחוק אל הקרוב. תחילה היא הופיעה על הבית. אם האדם לא שינה את דרכיו, היא התקרבה והופיעה על הבגד. ואם האדם עדיין לא שינה את דרכיו, היא התקרבה יותר והופיעה על הגוף עצמו. בכך מרמזת התורה את הבעיה של הדיבור הרע: הוא מציף ומעצים בהדרגה את הרע בתוכנו. בהתחלה מדובר על אדם גדול, שהרע נמצא רק בשולי האישיות שלו. אך ככל שהוא מדבר יותר דברי הבאי, הבטלה מתעצמת והופכת לעמוד במרכז חייו.
ומסיימים בטוב: מסופר על ראש ישיבה שהזמין את תלמידיו הביתה למסיבה חגיגית. הם ציפו לשמוע על שמחה משפחתית כלשהיא, אך הוא הוציא גמרא קטנה וסיפר כי הוא זוכה לסיים כעת את הש"ס. התלמידים התפלאו, משום שרבם היה תלמיד חכם גדול וסיים כבר כמה פעמים את הש"ס ולא הבינו מה השמחה הגדולה יותר מבעבר?
"הסיום הזה, הסביר הרב, חביב אצלי יותר מכל הסיומים האחרים. את הלימוד הזה למדתי בזמנים המתים, באותם רגעים מבוזבזים שמקובל להעביר אותם בדיבורי בטלה והבל, כמו ההמתנה בבית עד שהאישה תהיה מוכנה ליציאה לאירוע… ההמתנה בבנק, בחצי השעה בין מנחה למעריב וכו'…
"דרשה לפרשת תזריע ומצורע" להורדה בקובץ WORD: