למה אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר? מדוע הספירה בנויה כמו בלוק אחד מתמשך? כיצד מיתת תלמידי רבי עקיבא התרחשה דווקא בימים הללו? והאם יהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?
דרשה לספירת העומר – נכנסתי לתיקון: איך מתקנים את האופי בין פסח לשבועות?
יהודי סיים תפילת שמונה עשרה ופסע שלוש פסיעות אחורה. לפתע ניגש אליו הרב ולחץ את ידו בברכת 'שלום עליכם'. היהודי התפלא, הוא לא הגיע משום מקום? הרב הסביר: הבטתי על הפנים שלך כשהתחלת שמונה עשרה וראיתי שאתה נמצא בקייב וקונה עצים. באמצע שמונה עשרה היית בלייפציג ומכרת את העצים, בסוף שמונה עשרה חזרת אלינו ואני מקבל אותך בברכת שלום וברכה…
אנשים רגילים לומר: 'אני מסיים את התפילה ויוצא לעבודה'. אבל האמת היא, שה"עבודה" האמיתית המוטלת על יהודי היא ה"תפילה". המצווה שנקראת בלשון התורה "עבודה", היא תפילה, כנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה". מדובר ללא ספק בעבודה מורכבת, לרכז את הראש במשך זמן ארוך ולהבין מה מוציאים מהפה.
וכאן עולה שאלה תמימה, פשוטה ביותר, שכל אחד חייב לשאול את עצמו. הבה נחשוב רגע ברצינות, מה אנו מוציאים מהפה מדי ערב וערב בכל חודש אייר. מצוות ספירת העומר היא חביבה על ישראל וכל אחד משתדל לקיים אותה ברצינות, אבל למען ה', מה זה משנה כמה ימים חלפו מאז הקרבת העומר לפני אלפיים שנה בבית המקדש? האם ספרנו כמה ימים חלפו מאז הקרבת קרבן הפסח או מאז הקרבת קרבן המוסף בשבת ראש חודש טבת?!
כמובן, כל אחד יודע את התשובה: העומר הוא סימן לזכור את ימי ההכנה המרוממים למתן תורה. אבל התשובה אינה מספקת: למה סופרים אחורה, לעומר ולא קדימה, את הימים שנשארו למתן תורה? (כמו נער שסופר כמה ימים נותרו עד הטיול השנתי, סיום התיכון או גמר השירות הצבאי…).
- ספר החינוך שו: לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה … והיא הסיבה שנגאלו ממצרים … נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד … שימנה מתי יבוא העת הנכסף שיצא לחרות. [אך צריך להבין] שאנו מונים [אחורה] לעומר, כך וכך ימים עברו ואין מונים כמה ימים יש לזמן ההוא [מתן תורה]?
עוד שאלות חזקות, הופכות את ספירת העומר לשונה ומשונה מכל המצוות: ישנם יהודים רבים שלא מתקרבים בדרך כלל ל"לימוד קבלה". הם מעדיפים להתעסק בדברים שהם מבינים בהם ולא בנושאים רוחניים מופשטים. אולם כשמגיעה ספירת העומר, רוב קהילות ישראל מצטרפות ל'סדרת אימון קבלית' בת 49 ימים ואנו מבקשים מה' מדי ערב, שנזכה לתקן את מה שפגמנו בספירות האלוקיות. והשאלה המתבקשת מצד כל אדם שלוקח אחריות על מה שהוא מוציא מהפה: מתי בדיוק פגמתי את ספירת "גבורה שבתפארת" לדוגמה? האם אנחנו משחררים סתם מילים ללא הבחנה?!
שער הכוונות [רבי חיים ויטאל] פו,א: טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו, לתקן כל אשר חטא בכל השבע ספירות, והמשל בזה, בשבוע הראשון יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו'.
עוד שאלה מרתקת שנוגעת לכל אדם להלכה למעשה: ספירת העומר היא המצווה היחידה בתורה, שבנויה כמו בלוק. זהו רצף אחד של ספירה שנמשך ארבעים ותשעה ימים ומי שנזכר מאוחר להצטרף למעגל הסופרים או שכח לספור לילה אחד, פגם את הספירה ואינו יכול להמשיך בברכה.
וזה כמובן שינוי דרמטי מכל המצוות. הכלל המקובל בכל התורה הוא, שכל יום הוא יום חדש. ישנם חסידי חב"ד שזכו להניח תפילין עם יהודים בני 90 שלא הניחו תפילין מעולם ועדיין הם מצווים לברך את ברכת המצווה באהבה. [יתירה מכך: אם החבדני"ק הוא מקצוען אמיתי, הוא יוסיף וישאל את הישיש אם הוא בכור ועשה פדיון הבן… ויסמוך לזה ברית, בר מצווה וחתונה יהודית…]. מדוע אפוא יצאה מצוות ספירת העומר מהכלל ובה חייבים להיות בעניינים בלי פספוסים?
תוספות מנחות סו,א ד"ה זכר למקדש: עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום שצריך 'תמימות'. ותמיהה גדולה הוא ולא יתכן.
והשאלה הרביעית: ספירת העומר יצאה מכלל המצוות ובה אין מברכים ברכת "שהחיינו" ביום הראשון בו זוכים להתחיל ולקיים את המצווה. וכמובן, העובדה הזו צריכה אף היא ביאור.
ר"ן על הרי"ף סוף פסחים: להטעין ספירת העומר בברכת 'זמן' [שהחיינו] – אין לנו.
ברור לגמרי אפוא כי ספירת העומר, נושאת בקרבה משמעות עמוקה הרבה מעבר לספירת הימים עצמם. זה זמן ייחודי בו עושים דבר שלא עושים כל השנה: פועלים לחולל שינוי ב"עולם המידות", בעולם הרגשי המתנהל בתוך ליבנו והוא זה שבאמת מניע אותנו במהלך החיים.
א. ימי ספירת העומר נושאים בחובם משמעות כפולה: במקביל להיבט האמור, כימי הכנה מרוממים למתן תורה, התקופה מציינת עוד היבט, הפוך בדיוק: ימי אבל על מותם הפתאומי של כד אלף תלמידי רבי עקיבא בדיוק בימים האלו.
רבי עקיבא הוא אחד מגדולי ישראל בכל הדורות ונחשב ל"אבי התורה שבעל פה". הגמרא אומרת (סנהדרין פו) כי המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה ספרא וספרי – כולם הם תוצר בית מדרשו של רבי עקיבא. הסיפור על תולדות חייו הבלתי-שגרתיים ידוע: רבי עקיבא נולד כחמישים שנה לפני החורבן השני. הוא בא ממשפחת גרים אדומיים, הוא לא ידע קרוא וכתוב ועבד כרועה צאן פשוט בחוות העשיר של ירושלים, כלבא שבוע.
חייו התהפכו מהקצה אל הקצה בגיל ארבעים. הוא התחתן עם רחל, בתו של כלבא שבוע, למורת רוחו של האב. הם סבלו עוני וכפור בלילות הקרים של ירושלים ופעם שכבו על הקש ואחד מאניצי הקש נכנס בשערה של רחל. נכמרו רחמיו של עקיבא על הקרבן שהקריבה הנסיכה העשירה עבורו והוא הבטיח כי יום יבוא והוא יקנה סיכה לראשה עם תחריט ירושלים של זהב.
אך לרחל היו תכניות עבור בעלה. היא התנתה עמו מראש כי הוא ישנה את חייו וילך ללמוד תורה. עקיבא לא התפעל מהקושי שעומד בפני אדם בן ארבעים להתחיל קריירה חדשה והלך ללמוד ביבנה. אחרי עשרים וארבע שנים, הוא חזר עם כד אלף תלמידים. ואז בנקודת השיא של חייו, התרחש האסון, בדיוק בימים הללו של העומר שבין פסח לעצרת.
- יבמות סב,ב: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה … תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת … כולם מתו מיתה רעה, מאי היא? … אסכרה [חיידק 'דיפתריה' הגורם לחנק בגרון. כיום מחסנים את התינוקות מפניו].
אחת השאלות המעניינות על הטקסט היא, למה גלגלה ההשגחה את האסון דווקא בימים המרוממים הללו? הרי ברור שהאווירה בין התלמידים לא נהרסה ביום אחד והיה זה תהליך ארוך, בו הם לא נהגו כבוד זה בזה. מדוע הם לא מתו בתקופה אחרת, למשל בימים מיוחדים לאבלות כמו בבין המצרים[1]?
ליקוטי שיחות לב/149: מובן כי הנהגתם של התלמידים לא השתנתה בבת אחת למצב של 'לא נהגו כבוד זה בזה', כי אם ירדו מדרגה לדרגה כו'. ותמוה ביותר: מדוע נענשו כולם בפרק אחד (בין פסח לעצרת)? על כורחך צריך לומר כי בפרק זמן זה אירע דבר מיוחד שבגללו מתו כולם בפרק אחד.
השאלה גדולה הרבה יותר, לפי דברי הרמב"ן (ויקרא כג,לו), כי הימים הללו שבין פסח לשבועות, הם ימים נעלים כמו "חול המועד" בין שני חגים. הרמב"ן מעורר את תשומת הלב לכך, שהמבנה של חג הסוכות הוא כזה: חג ראשון, אחר כך חג שני, שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו ובין שני החגים יש ימי חול המועד. מדוע אם כן לא מצאנו כך בחג הפסח, שיהיה חג ראשון, אחר כך חג שני נפרד, רגל בפני עצמו ובתווך חול המועד?
הרמב"ן מבאר דבר מעניין: חג השבועות הוא החג השני שמשלים את פסח (מתן תורה הוא היעד של יציאת מצרים) וימי הספירה הם-הם חול המועד בין פסח לשבועות. ולכן שבועות נקרא בלשון חכמים "עצרת", כמו החג השני של סוכות, "שמיני עצרת".
ואם כן, מתעצמת השאלה, למה האסון היה צריך לקרות דווקא בימי חול המועד המרוממים הללו?
המהרש"א מבאר כי הם מתו דווקא בין פסח לעצרת, שהם ימי האביב וקרובים לרפואה, וכך היה ברור שהם מתו בסיבה עליונה ולא ממחלת חורף הגורמת לחנק.
מהרש"א יבמות שם: מתו בין פסח לעצרת, להורות שמתו בהשגחה, כי הוא זמן קרוב לבריאות.
הרבי מבאר את העניין בדרך נוספת, מקורית מאוד, על פי סיפור דומה שהובא בתלמוד ירושלמי:
ירושלמי סנהדרין א,ב: מעשה בעשרים וארבע קרונות של בית רבי, שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסה בהן עין הרע ומתו כולם בפרק אחד.
נשים לב: גם כאן מוזכר המספר עשרים וארבע, וגם כאן מסופר על מיתה חטופה בפרק אחד. ואכן מצוינת שם הסיבה לכך: "עין הרע". העובדה שהתלמידים הגיעו למספר המרשים של 24 קרונות גרמה לכך שאנשים ידברו עליהם ולכן שרתה בהם עין הרע. וכך אפשר לבאר לגבי תלמידי רבי עקיבא, הוטלה בהם "עין הרע" של הציבור, בתור קנאה על ההישג המרשים של עשרים וארבע אלף.
ואף שהגמרא הבבלית אמרה שהם מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה, מבאר הרבי נקודה מעניינת: מבואר בספרים[2] שעין הרע לא פוגעת סתם באדם, כי אדם שלא מפרגן, לא יכול להזיק לחבר שלו סתם, בלי סיבה. אלא זה עובד כך: דיבורי עין הרע גורמים לכך שיפתחו את הספרים של אותו אדם למעלה ויבדקו האם הוא אכן ראוי לכל ההצלחה שזכה לה וכשבודקים – תמיד יש מה למצוא…
וזה מה שקרה לתלמידי רבי עקיבא: כתוצאה מכך שהם הגיעו למספר המרשים של כד אלף, כולם דיברו עליהם. הדבר גרם שיפתחו את הספרים שלהם למעלה ואז נתנו משקל להנהגה השלילית שהם לא נוהגים כבוד זה בזה.
בכך מובן מדוע קרה האסון דווקא בימים הללו שבין פסח לעצרת. כיון שמובא בספרי קבלה, שאלו ימים בהם שורה "מידת הדין" ולכן הייתה קפידה כפולה על מעשיהם והם מתו.
לקו"ש שם/151 והערה 25: בירושלמי הובא אותו לשון, ש'כולם מתו בפרק אחד', ומכך נלמד בענייננו שסיבת מיתת תלמידי רבי עקיבא בפרק אחד הייתה מפני שהגיע מספרים לכ"ד אלף שהוא מספר גדול ביותר, כבסיפור הנ"ל בירושלמי שהיו כ"ד קרונות, וזה גרם שתכנס בהם עין הרע. ואין זה סתירה לבבלי שמתו מפני שלא נהגו כבוד, דזה וזה גרם. היות שנכנסה בהם עין הרע, לכן נענשו על חטא קל שלא נהגו כבוד. ולהוסיף מהמובא בכתבי האר"י כי הימים בין פסח לעצרת הם ימי דין.
אמנם אפשר להוסיף ולהביא דבר מעניין המובא בכתבי קבלה (ראו כף החיים או"ח תצו,ה). למעשה, יש קשר ישיר בין עבודת "תיקון המידות" הנדרשת בימים אלו ובין מיתת התלמידים ש"לא נהגו כבוד זה בזה". היות שהימים הללו נועדו "לתיקון המידות", לכן ה' הקפיד במיוחד על אלו שנהגו ההיפך. וזה משיב אותנו אל מרכז העניין והצורך לבאר את עניין "תיקון המידות" על פי הקבלה והחסידות.
ב. המדרש מביא משל מעניין (ראו ליקוטי שיחות לו/12): היה פעם שר חשוב שחטא כלפי המלך והוא נזרק לבור הכלא. פעם בא המלך לבקר בבור ופתח בשיחה עם השר. המלך התרשם ממנו והבטיח לו שתי הבטחות: אני עומד לשחרר אותך מהבור ואחרי תקופת זמן מסוימת, אתן לך את הבת שלי לאישה. אותו אדם היה נואש ממצבו ולא התרשם מדברי המלך. אולם אחרי כמה ימים, נפתחה דלת הבור והוא שוחרר לחופשי. באותו רגע של השחרור, הוא אמר לעצמו כי המלך הוא רציני ואם קיים את הבטחתו הראשונה, יקיים גם את הבטחתו השנייה וייתן לו את בתו לאישה. באופן ספונטאני הוא החל לספור את הימים עד לאותה תקופת זמן.
כאשר בני ישראל שהו במצרים, הם היו שבויים בכלא ולא ראו דרך לצאת ממנו. הגיע משה והבטיח בשם הקב"ה שתי הבטחות: אתם תצאו ממצרים ואחרי חמישים יום, תקבלו את התורה בהר סיני. כאשר התרחש נס היציאה והתממשה ההבטחה הראשונה, הם החלו לספור את הימים באופן ספונטאני עד למתן תורה בחג השבועות.
זה ההיבט הראשון והבסיסי של הספירה. אנו סופרים את הימים מהשחרור במצרים עד החתונה עם התורה בשבועות. ולכן הספירה היא אחורה, לעומר, כי אנו סופרים כמה זמן עבר מרגע השחרור עד החתונה. (ומה שסופרים לעומר, שהוא למחרת היציאה ממצרים ולא ליום היציאה עצמו, מבאר ספר החינוך שם כי לא רצו לבלבל עם שמחת חג הפסח, שהיא עניין בפני עצמו).
המקובלים מוסיפים נדבך מרהיב. אנשים צעירים חושבים שספירת הכנה לחתונה, נועדה כדי לקנות מכשירי חשמל וריהוט הביתה. אולם אנשים בוגרים יודעים כי אלו דברים קטנים ושטחיים, שלא באמת משפיעים על החיים עצמם. ספירת הכנה לחתונה, עניינה הכנה נפשית לקראת החתונה. אלו ימים שהחתן והכלה צריכים ללמוד לחיות בזוג. לצאת מהמקום האישי שבו כל אחד חי לעצמו ולהתרגל לחיות בשותפות, מתוך הקרבה למען השני.
העומק הקבלי של ימי העומר הוא, שאלו ימים בהם מטהרים את נפשנו לקראת החתונה במתן תורה. אנו בוחנים את הגורמים המפריעים לקשר עם השכינה ומעצימים את הכוחות הטובים בנפשנו. זאת הסיבה שהספירה בנויה במסגרות של "שבע", כמו אישה המטהרת עצמה לנישואים עם בעלה.
- זוהר ג צז,ב: בואו וראו: ישראל כשהיו במצרים היו תחת רשות אחרת והיו דבוקים בטומאה כאישה בימי נידתה … וכמו שהאישה סופרת שבעה ימים אחר שפסקו ימי הנידות, כך בני ישראל כשנכנסו לחלק הקדושה ופסקה מהם הטומאה, אמר הקב"ה מכאן ואילך תחילת החשבון לטהרה. ולכן נאמר וספרתם לכם – כדי להיטהר להתקרב אל המלך ולקבל את התורה.
הנקודה המיוחדת שבה צריכים להכין עצמנו לקראת החתונה, היא ייחודית במינה. לאורך כל השנה, כמעט ולא עוסקים בה. אין שום מצווה מתרי"ג המצוות המדברת עליה במפורש, אלא הזמן הייחודי לטפל בה, הוא ימי ההכנה לחתונה במתן תורה: עבודת "תיקון המידות".
הנה משל יפה מהרבי הקודם (ספר השיחות תש"ה/106): מלך פולין שמע על מאכל יהודי משובח. צ'ולנט עם קישקע. התעניין המלך מהו אותו "קישקע" מדובר ושלח את השף האישי ללמוד את סודות המקצוע. השף התייצב בבית הרב ועקב אחרי כל מעשי הרבנית. הוא ראה כיצד היא לוקחת את המעי של הבקר, מכניסה לתוכו בצק ובשר, מתבלת אותו ומניחה על האש. השף רשם את הכמויות של הבשר והתבלינים וחזר לארמון מרוצה. הוא ידע שהמלך יאהב את התוצאה.
הוא עשה בדיוק מה שלמד והגיש את הקישקע הממולא על השולחן המלכותי. המלך טעם מן התבשיל ופלט אותו בצרחה. הוא היה מטונף עם ריח נורא. השף היה המום. הוא עשה בדיוק מה שלמד ולא הבין היכן טעה. הוא חזר אל הרבנית והתברר שהוא שכח לבצע פעולה אחת קריטית, לפני וכהכנה להתחלת הבישול: הוא לא ניקה את הלכלוך מהמעי לפני שמילא בתוכו בשר ותבלינים. כך שהבשר והתיבול – לא רק שלא הועילו לטעם, אלא – הזיקו באופן חמור וזירזו את סירחון הבשר.
תרי"ג המצוות שקיבלנו בהר סיני, עוסקות בעיקר ב"חובת האיברים" ולא ב"חובת הלבבות". נשים לב: אין עבירה ברשימת הלא-תעשה להיות בעל תאווה וחמדן לכל מנעמי העולם הזה. אין עבירה לכעוס, אין איסור להתגאות ולהשתחץ על כל העולם, אין עבירה להיות עצוב ומלא חרדות, אין אפילו איסור להיות רע-לב (אם זה לא מגיע לעשייה רעה בפועל). התורה עוסקת בחובת האיברים המעשית.
מסביר רבי חיים ויטאל רעיון כביר: התורה עוסקת בדרך למלא את הכלי, אך היא לא עוסקת בהכנת הכלי לעבודה. עבודת תיקון המידות היא קודמת לכל התורה, משום שאדם גאה, כעסן או עצב, השכינה לכתחילה לא שורה עליו. "אין אני והוא יכולים לדור". "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". זאת עבודה מקדימה, שהאדם אמור לעשות אותה לפני שהוא מגיע אל היכל המלך בחג השבועות.
מסופר על האוהב ישראל מאפטא, שהגיע להתארח בעיר מסוימת. פרץ ויכוח בין העשירים בעיר, היכן יניח הצדיק את ראשו. בסוף נשארו שניים והוחלט שהצדיק יחליט לאן ללכת ביניהם. אחד היה אדם עדין, אבל לא מהדר גדול במצוות ואילו חברו היה חרדי ביותר, אבל שחצן וגאה.
ההערכה של פרנסי העיר הייתה כי הרב יעדיף להיות אצל המדקדק במצוות, אך להפתעתם, הרב ביקש ללכת לביתו של השני. הוא הסביר כי לגבי אדם חוטא כתוב: "השוכן איתם בתוך טומאתם" ואם הקב"ה מרגיש נוח להיות אצלו – גם הוא מרגיש כך. אך לגבי בעל גאווה כתוב: "אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת" ואם הקב"ה מרגיש זר שם, מה יש לו לעשות באותו מקום.
בימים שלפני חג השבועות, חג מתן תורתנו, אנו מקדימים ובוחנים את הכלי עצמו. את האישיות עצמה. האם אנו מוכנים באופן פנימי לחתונה עם הקב"ה או שאנו בעלי תאווה וחמדנים, עצבים, רוגזים, חרדים, גאוותנים ושחצנים – ואין עם מי לבנות מדינה…
אבות ג,יז: אם אין דרך ארץ – אין תורה. פירוש רבנו יונה: רצה לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות.
רבי חיים ויטאל, שערי קדושה השער השני: בנפש הזה תלויות המידות הטובות והרעות והן כיסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה. ולפיכך אין המידות מכלל תרי"ג מצוות התורה, אמנם הן הכנות עיקריות אל התרי"ג מצוות – בקיומם או בביטולם.
ג. כדי לעשות סדר בעבודת המידות, חילקו המקובלים את מפת הרגשות לשבע מידות ראשיות וכלליות. ישנן מאות תגובות רגשיות, אבל למעשה כולן הן פרטים של שבע מידות ראשיות (הבא לקמן על פי הספר לדעת את המידות מאת הרה"ח שניאור זלמן גופין, בעריכת בנו, הרה"ת שמעון גופין).
אם נבחן את סל התגובות הרגשי שלנו, נשים לב שהוא מורכב משלוש תכונות בסיסיות. כל מעשה שנעשה במהלך החיים, הוא בהכרח תוצאה של אחת מהתכונות הללו: 1. קירוב. 2. ריחוק. 3. תכליתיות. אדם יכול ללכת לעבודה, משום שהוא אוהב את העבודה ומרגיש קרוב אליה. הוא יכול ללכת לעבודה מהסיבה ההפוכה: הוא ירא להישאר בלי פרנסה. והוא יכול ללכת לעבודה מסיבה שלישית: הוא פשוט חושב בצורה עניינית ותכליתית ומבין שהוא חייב ללכת לעבוד. אין לו שום רגשות כלפי הנושא, אלא הוא טיפוס שכלי שמונע מכוח ההיגיון.
בשפת הקבלה, התכונות הללו מכונות בשם "חסד" – קירוב, "גבורה" – ריחוק ו"תפארת" – תכליתיות וענייניות. התכונה השלישית מכונה בשם "תפארת", כמו פאר ויופי, משום שהאדם הענייני, יכול לפעול בשני הקווים גם יחד.
בשבוע ה"חסד", אנו בוחנים את ענפי ה"חסד". למשל, תכונת האהבה: האם אנחנו אוהבים בפנימיות את חיי הקדושה או תאבים לחיי העולם הזה? אנו בוחנים את האהבה שבין אדם לחברו, האם אוהבים את הזולת ומוכנים להקריב בשבילו או אוהבים את עצמנו והזולת נועד רק לשרת אותנו?
בשבוע השני, של ה"גבורה", אנו בוחנים את כל הענפים של ה"ריחוק": האם מפחיד אותנו לעבור על רצון ה' או מפחיד אותנו רק להישאר בלי פרנסה? מה מרגיז אותנו: אדם שעובר על רצון ה' או אדם שפוגע בנו אישית? וכן בדברים שבין אדם לחברו: האם אנו כועסים על אדם אחר כי ראוי לכעוס עליו או כי מלאים ב"ישות" ולכן כועסים על כל מי שמסוגל לאיים על המעמד שלנו וכו'.
מעניין להוסיף גם את תוכן שאר הספירות, כפי שמבואר בספר הנ"ל: על מנת לחזק את התפקוד של שלוש הספירות הראשיות, ישנן בנפש שלוש תכונות נוספות, שעניינן לתמוך ולבסס את תפקוד הספירות הראשיות: מידת ה"נצח", היא עקשנות להתגבר כנגד ההפרעות. מידת ה"הוד", היא התגברות כנגד ההפרעות מתוך ביטול וקבלת עול. מידת ה"יסוד", היא התגברות כנגד ההפרעות, מתוך התקשרות וחיבור אל העניין.
הספירה האחרונה היא מידת ה"מלכות", שהיא כוח הביצוע המעשי ולהביא את תשוקת המידות עד למחשבה, דיבור ומעשה. הנה קטע קצר מתוך אריכות דברי רבנו בעניין תיקון המידות, כפי שהם בדברים שבין אדם למקום:
תורת מנחם תשיא ב/65: עניין ספירת העומר הוא בירור המידות ואין מספיק לזה הבירור בכללות, אלא הבירור בכל מדה כפי שהיא כלולה משאר המידות … ויובן זה למשל ממידת החסד: עניין מידת החסד בקליפה היא, אהבתו לדברים גשמיים, ועניין חסד שבחסד הוא שאהבתו לדברים גשמיים היא בתשוקה גלויה לגשמיות. וגבורה שבחסד היא שמצד תשוקתו לדברים גשמיים, הוא שונא את המנגד לזה. ותפארת שבחסד הוא שנוסף לזה שהוא נמשך לעניינים גשמיים, הוא מתפאר ומתגאה בזה.
וזה לעומת זה עשה אלוקים: עניין מידת החסד בקדושה היא אהבת ה', וחסד שבחסד הוא שאוהב את אוהבי ה', ועניין גבורה שבחסד הוא מה שמצד אהבתו לה' הוא שונא את מנגדי ה', ותפארת שבחסד הוא כאשר רואה אדם לומד תורה בהתלהבות, הוא מתפאר על היופי שבתורה ומצוות.
לפי המהלך הזה, אפשר לבאר היטב את השאלות בהן פתחנו: מדוע סובר בה"ג שספירת העומר היא בלוק אחד רצוף ואי אפשר לפספס יום אחד? שכן תהליך הספירה הוא תהליך תיקון של כל פרטי הנפש ולכן צריך להיות בעניינים כל יום. פספוס של יום אחד הוא הותרת פינה בנפש שאינה מוכנה כיאות לנישואין הגדולים עם הקב"ה במתן תורה.
לפי זה מבאר הרדב"ז, מה שאין מברכים שהחיינו בספירת העומר, משום שימים אלו הם ימי הכנה לחתונה ואין מברכים שהחיינו על ההכנה, רק על הנישואים בפועל.
רדב"ז: לפי שעצם מצווה זו, הכנה היא למצוות העצרת שבסוף וכשמגיע לחג השבועות השלים את המצווה ומברך שהחינו על החג והברכה עולה לכאן ולכאן.
ד. אחרי הרקע התיאורטי, הבה נעבור אל החלק המעשי: האם אפשר באמת לשנות אופי? האם אדם כעסן יהפוך פעם להיות סבלן וגאוותן לעניו?
ספר החינוך אומר זאת בארבע מילים: "אחרי המעשים – נמשכים הלבבות". הדרך הקצרה לכוונון הרגשות, עוברת במקום הכי מפתיע: בחלק הנמוך של אישיותנו. קרי בכוחות המעשה, הדיבור והמחשבה. עלינו להתמקד במחשבות ובמעשים שלנו ולטפל בהם. במקום להתעסק עם מה אני מרגיש, עלינו להתמקד במה אני עושה או חושב בפועל.
כלה צעירה באה לבקש עצה מהרבי מליובאוויטש. היא סיפרה בצער כי היא עומדת שבוע לפני חתונתה ובכוונתה לבטל את האירוע. היא אדם חסר סבלנות, אימפולסיבי ומהיר תגובה ולכן היא חוששת כי תפגע בבעלה. היא גיבשה החלטה לבטל את החתונה ולהמתין כמה שנים, עד שתחוש בוגרת ובשלה לקיום מערכת יחסים בריאה.
הרבי שלל את הדברים והציע הצעה פשוטה, כזו שתפתח בה את מידת הסבלנות: התנדבי שעה בשבוע בגן ילדים הפועל עם תלמידים לקויי למידה והפעילות המעשית איתם, תלמד אותך סבלנות. הדיבור עימם בטון רגוע ושקט, החזרה שוב ושוב באוזניהם על אותם מסרים – ישחררו אותך מהאימפולסיביות ויפתחו בך את מידת ההקשבה.
סיפור אחר מספר על נערה שלא התקדמה בשידוכים. היא נפגשה עם בחורים, אך כיון שהוצמדה לה תווית של אגואיסטית, כולם חששו להתקדם עימה. הרבי ייעץ לה פתרון מעשי פשוט. בכל ארוחה בחדר האוכל במוסד בו למדה, תיטול את הצלחת המרכזית ותחלק ממנה לחברותיה. אל לה לדאוג רק לעצמה, אלא לשים לב לבקשות של היושבות לצידה. לאחר שתעשה זאת שוב ושוב באופן קבוע, היא תלמד להרגיש את הזולת ותטעם את טעמה הנפלא של הנתינה.
הנה כי כן: במקום להפנות אותה לטיפולים רגשיים מורכבים, הציע הרבי להתמקד במעשים קטנים כאן ועכשיו, כאלו שהם לגמרי בשליטתנו ויכולים לחולל שינוי גדול.
על מנת להשיג הצלחה בתהליך התיקון העצמי, ראוי לזכור דבר נוסף: להתמקד בתקופת זמן מוגדרת. במקום לקבל החלטה על שינוי לכל ימי החיים, מוטב להתמקד בתקופת זמן מוגבלת, לצורך העניין, השבוע של ספירת ה"חסד". יצירת חלון זמן כזה, מאפשרת לנו לרכז את הכוחות בימים הללו ולהגיע להצלחה מקסימאלית. אחרי תום פרק הזמן בהצלחה, נוכל לחדש את מחויבותנו לנושא.
[1] אשכנזים וספרדים בתקופת האבלות: בשוע"ר סימן תצג מובאת מחלוקת מתי בדיוק מתו התלמידים. כולם מסכימים שהם מתו במשך ל"ג ימים, רק יש אומרים וכן דעת הספרדים, שהם החלו למות ביום התחלת הספירה ופסקו למות ביום ל"ג בעומר, ואילו דעה אחרת סוברת שהם מתו במשך 33 ימים בין פסח לעצרת שאין אומרים בהם תחנון (כלומר, בימי החול של חודשי אייר וסיוון) ולכן האבלות צריכה להיות במשך 33 ימים בין ר"ח אייר ל-ג' סיוון. האשכנזים מחמירים כשתי השיטות ונוהגים אבלות מפסח עד ג' סיוון.
[2] מצאתי בספר איל המילואים מהרב יצחק קארו, דודו של הבית יוסף: "ענין עין הרע הוא, למשל, שראובן רואה בשמעון עושר עצום או רואה אותו שהוא גיבור גדול ובריא או טוב תואר, ואומר ראובן 'מפני מה זכה זה לממון הרבה'? או מפני מה הוא טוב תואר? הדבר גורם כי יבקרו את פנקס שמעון למעלה לעיין המעשים הכתובים שם וימצאו כתובים בו חטאיו הרבים ואז מענישים את שמעון".
להורדת "דרשה לספירת העומר" בקובץ WORD: