פרשת ויצא – החרדים העובדים: האם צדיקים צריכים ללכת לעבוד?

למה הקדיש יעקב אבינו עשרים שנה יקרות מחייו, לעבודת הפרנסה יום ולילה? האם העבודה היא כורח או אידיאל? והאם מותר לשלוח מיילים על חשבון העבודה?

א. התקופה החדשה שהתחילה בימי יעקב אבינו, רמוזה באופן בולט בשם הפרשה: "ויצא":
2. בראשית כח,י: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
על פניו, הבחירה במילה הזו היא תמוהה: מהי משמעות היציאה? יציאה כשלעצמה היא צעד חסר משמעות והעיקר לדעת לאן הואא הלך והגיע! לכן היה ראוי לקרוא לפרשה בשם "וילך"?
רש"י: לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו?
רש"י מתרץ כי היציאה עצמה הייתה אירוע מהדהד. כאשר יעקב יצא מבאר שבע, כל העיר עמדה על הרגליים. משום שכל עוד היהה יעקב בעיר, הוא היה "הודה, זיוה והדרה". הוא היה הצדיק של באר שבע שהקרין מאורו על כולם, אולם כשהוא יצא מהעיר, ניטל עמוד האור.
רש"י: מגיד שיציאת מהעיר עושה רושם … יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה .
אמנם הרבי מבאר את המילה "ויצא" בצורה מעמיקה אשר מספרת יותר מכול את סיפור הפרשה: יעקב "יצא" מהעולם שלו. יעקב יצאא מכל מה שהכיר עד היום והתחיל תקופה חדשה בחיי עמנו. עד אותו רגע היה יעקב "יושב אוהל" מתמיד, וכעת עזב את הכולל ועשה מהפך ל"בעל עסק".
ההבנה הזו, אגב, שופכת אור על תעלומה בולטת: מצד אחד, יעקב הוא ה"אב" המסוקר ביותר. נכון לומר כי חומש בראשית הואא "ספרו של יעקב אבינו". בעוד שחיי אברהם ויצחק מתוארים יחד על פני שלוש וחצי פרשיות, חיי יעקב מתוארים על פני שבע פרשיות. מפרשת תולדות עד סוף החומש.
מצד שני, חיי יעקב מסוקרים רק מגיל 77 ואילך, עת יצא לחרן להקים משפחה. אך כל 77 השנים הראשונות (שהיו בעצם רוב שנותיוו עלי אדמות), לא מסופרים כלל והתורה מסתפקת בחמש מילים:
בראשית כה,כז: ויעקב איש תם יושב אהלים.
התשובה לכך מובנת מאליה: לא היה מה לספר. יעקב חי בשנים הללו חיי התמדה קיצוניים של לימוד תורה מתוך פרישות מוחלטתת מהוויות העולם הזה, ואצל האדם ה"מתמיד", אין הרבה מה לספר. החיים של אתמול נראים בדיוק כמו החיים של מחר. הוא לא מגדל ילדים ולא מסובך עם מריבות במשפחה, הוא לא פוגש סוחרים ורמאויות, הוא זוכה לחיות את גן העדן בעולם הזה.
תנחומא וישלח ט: ויעקב איש תם יושב אהלים – אין כתיב 'יושב אהל', אלא יושב אהלים, יוצא מבית מדרשו של שם והולך לביתת מדרשו של עבר, ומבית מדרשו של עבר, לבית מדרשו של אברהם. שמות רבה סה: פירש מאביו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה.
לאחר חתונתו של הרבי מלובאוויטש, הוא חי עם הרבנית בבדידות גמורה בברלין ובצרפת. בכל אותן שנים, הוא קיבל מכתבים מחמיו,, האדמו"ר הקודם, בהם הפציר בו לספר מהקורה איתם ולשתף את ההורים הדואגים בקורות חייהם. פעם השיב הרבי במכתב מרתק: "ישנם אנשים המעורבים בחיי העולם הזה ולהם יש הרבה מה לספר. אני, לעומת זאת, חי חיי ספר ומחשבה, והחיים הללו אינם מייצרים חדשות מסעירות"…
כל זה היה עד גיל 77, אולם מעת שיצא יעקב לחרן להקים משפחה, מתרחש מהפך אדיר בחייו ואותה קיצוניות רוחנית של קודם,, מתהפכת לחיי עבודה מוחלטים, עשרים וארבע שעות ביממה.
ליקוטי שיחות טו/254: בפרשת ויצא מדובר על היציאה של יעקב, הוא יצא מארבע אמות של תורה והגיע לעיר חרן, חרון אף שלל מקום, ושם עבד כרועה צאן אצל לבן, ובאופן של בכל כוחי עבדתי.
הסיפור של יעקב מעניין מאוד: הוא לא רק עבד לשם פרנסה, כדי לקיים את ההתחייבות שלו ללבן לעבוד 14 שנים עבור רחל, אלאא הרבה יותר מכך. יעקב רצה לעבוד. הדבר בא לידי ביטוי כפול: ראשית, הוא המשיך לעבוד גם אחרי שהשלים את 14 השנים והתמיד בכך עוד שש שנים ארוכות, עד שה' אמר לו לחזור ארצה.
שנית: הוא פעל בתוך מוסר עבודה שלא היה כמוהו. יעקב התמסר בכל כוחו לעבודת לבן, עד שההתנהגות שלו היא המקור העיקריי לדיני העבודה היהודיים. לדוגמה: המדרש מספר דבר מדהים: במקביל לעבודתו כשכיר אצל לבן, יעקב הקים עסק עצמאי של צאן ובקר. אולם כדי לא לפגוע במסירותו לעבודה כשכיר, הוא העביר את ניהול העסק העצמאי לידי בניו!.
3. מדרש הגדול פרשתנו: נטל כל הבהמות שעלו בחלקו ונתנן לבניו לרעות אותן והוא רועה שאר צאנו של לבן, שאין השכיר רשאיי לעשות לעצמו מלאכה עם מלאכת בעל הבית.
הגמרא (תענית כג,ב) מספרת סיפור דומה: פעם היה צריך העולם לגשמים. הלכו לבקש רחמים מאת אבא חלקיה, נכדו של חוניי המעגל. מצאו אותו עודר את האדמה עבור אדונו. נתנו לו שלום ולא ענה להם … אחרי העבודה אמר כי הוא מקבל שכר שעה ואינו יכול להפסיד מעבודתו.
התקשורת כיום רגילה לדבר על זכויות העובד, אך ההלכה מזכירה לנו לעסוק גם בחובות העובד. הפוסקים לומדים שתי הלכותת חשובות מיעקב אבינו: א. העובד חייב לנצל כל רגע בעבודתו. ב. יתירה מכך: מחוץ לשעות העבודה, אסור לו לקחת עבודה נוספת כזו שתפגום בריכוז ובאנרגיה שלו.
רמב"ם שכירות יג: 1. כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני … כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאןן ומעט בכאן … אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן … 2. אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום.
וכל ההקדמה הארוכה הזו, מציפה את השאלה עימה פתחנו: מה עושים כזה עסק מעבודה? זאת בסך הכול פרנסה ולמה יעקב אבינוו מתייחס לכך בכזו רצינות, כאילו מדובר במשימת חיים קדושה?

ב. הבה נחקור תחילה את היחס היהודי לעבודה: האם מדובר בכורח או באידיאל? האם מוטב לשאת תפילה לזכות בהגרלת הלוטו ואז נוכל לעזוב את העבודה וללמוד תורה ביום ובלילה?
בהשקפה ראשונה נראה כי עבודה היא כורח ובעולם אידיאלי, היינו נפטרים ממנה:
4. ברכות לה,ב: רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה … תורה מהה תהא עליה? אלא … בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית בידי אחרים, ורק כשאין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י עצמן.
לשיטתו של רשב"י, העבודה נועדה עבור אנשים שלא עושים רצונו של מקום. רשב"י לא היה רק נאה דורש, אלא נאה מקיים. כאשרר הוא ברח מהרומאים, חי 12 שנים בתוך מערה מבודדת, מופרש מענייני העולם הזה ופרנסתו מסופקת בדרך נס על ידי עץ חרובים שצמח מחוץ למערה. כאשר הוא יצא מהמערה, הוא שרף בקפידת עינו אנשים שעבדו בשדה לפרנסתם.
אולם מצד שני, נראה במקורות רבים כי זאת דרך ליחידי סגולה בלבד, שבט לוי שבכל דור. אולם רוב עם ישראל חייבים לעסוקק בפיתוח העולם הזה. כך מספרת הגמרא על רשב"י עצמו, שאחרי שיצא מהמערה ושרף בעיניו אנשים שעבדו לפרנסתם, יצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם"?! הוא חזר לשם לשנה נוספת ואחריה היה רשב"י מחיה את כל מי שבנו המית.
נשים לב, שאלו היו ממש המילים הראשונות שציווה האלוקים את אדם וחווה:
בראשית א,כח: ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיהה הרומשת על הארץ.
היהדות מתייחסת לעולם בחיבה רבה ומטילה עלינו כמצווה ראשונה את משימת "יישוב העולם". מוטלת עלינו משימה חשובה: לפתחח את עולמו של אלוקים ולהפוך אותו למקום ראוי לישיבת בני אדם. הרעיון הוא, שה' ברא את העולם בדרך של שותפות עימנו: הוא העניק לנו את היכולת לפתח את עולמו והמצווה והחיוב שלנו הוא לממש את הפוטנציאל הטמון בעולם הזה.
אלו דברי חז"ל הנחרצים ביותר בעניין:
אבות דרבי נתן כא: גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כלל מלאכתך וביום השביעי תשבות.
ואחרי שהבנו את העניין מבחינה פשוטה, ראוי לחוות את הדברים מבחינה מעמיקה ולהבין את המשמעות המיסטית הפנימית שלל עבודת הפרנסה.

ג. אחרי מלחמת יום הכיפורים, האווירה בארץ הייתה ירודה ומדוכדכת. התחושה הייתה שלנצח נאכל חרב ואף פעם לא היה קל לחיות כאן. האווירה הקשה התפשטה מעבר לים וחסיד עשיר בארצות הברית בשם דוד דייטש, נכנס לרבי מלובאוויטש ושאל מה ניתן לעשות למען העם היושב בציון? הרבי אמר כי יהודים בארץ צריכים פרנסה וראוי למצוא דרכים איך להקים מפעלים חזקים בארץ.
חתנו של דייטש, איש צעיר בשם מאיר זיילר, החליט לקחת על עצמו את הבקשה של הרבי. הוא עלה לקריית מלאכי והקים שם מפעלל טקסטיל משגשג בשם פלוקטקס שמעניק עבודה למאות משפחות. זיילר שאף להרחיב את מעגל ההזמנות והחל להשתתף בתערוכות בדים יוקרתיות באירופה. אולם אז הוא נתקל בבעיה: התערוכות התקיימו בדרך כלל בימים רביעי עד ראשון והוא היה מוכרח לסגור את המפעל ליממה יקרה בעיצומה של התערוכה. הוא לא התלבט ושעתיים לפני שבת, היה תולה שלט קטן על הבודק'ע שלו כי המקום נסגר ליממה לרגל יום המנוחה היהודי.
פעם הוא ביקר את מזכירו של הרבי, הרב חודקוב וסיפר על הפיתרון שמצא לבעיית השבת. אחרי זמן קצר, קרא לו המזכיר ואמר כיי הרבי אמר שהפיתרון צריך להיות שונה: "את השלט על השבת, לא צריך לתלות שעתיים לפני שבת. יש לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה".
על פניו, הייתה זו דאגה כנה לעסקים של זיילר. כשהקליינט רואה את השלט סמוך לשבת, החנות כבר סגורה וזיילר עלול לפספסס אותו. אך כשהוא רואה זאת יומיים קודם, הוא יודע שעליו להקדים ולהיכנס לזיילר לפני כל המתחרים…
אך באופן מעמיק יותר, הרבי העביר מסר כביר: ה' לא שולח אדם לפריז או לרומא רק בשביל פרנסה. הוא יכול להעניק לו פרנסה גםם בירושלים. ה' שולח יהודי לקצה העולם כדי להרחיב את גבולות הקדושה. בכל נקודה שיהודי נמצא, הוא שגריר של השכינה, לקשר אנשים נוספים לעבודתו יתברך.
תורת החסידות מוסיפה מימד קבלי מעמיק לעניין: לפי התפיסה הקבלית, בתוכו של כל חפץ גשמי, טמון ניצוץ אלוקי נסתר. מדוברר בנקודת חיות רוחנית המקשרת את החפץ עם בורא העולם. ראיה לנוכחות הרוחנית בעצמים, מצויה בתיאור בריאת העולם. נאמר שם: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" ותורת הקבלה מסבירה כי המילה "מרחפת" היא ראשי תיבות: "רפ"ח מעולם תוהו". כלומר, 288 ניצוצות שמקורן מעולם ה'תוהו' אשר התפרקו והתפזרו לרסיסים קטנים בכל רחבי היקום.
תכלית החיים על פני האדמה היא לעורר את הניצוצות הללו. במילים פשוטות: להרחיב את גבולות הקדושה ולקשר כמה שיותרר נקודות על פני האדמה עם שמו של האלוקים.
דוגמה נהדרת לעניין מופשט כזה: בשנת 1812 פרצה מלחמת רוסיה-צרפת. נפוליון התקדם לעומק רוסיה והביס את חיילי הצאר, קרבב אחרי קרב. אדמו"ר הזקן התנגד לשיטתו האידיאולוגית של נפוליון וחשש מאוד מהגעתו לרוסיה. הרבי יצא עם החסידים למסע ארוך של בריחה לעומק רוסיה.
קודם שיצא הרבי מהבית, ציווה לרוקן אותו לחלוטין עד החפץ האחרון ולבדוק היטב שלא נשאר בו כלום. הרבי לא הסתפק בכך, אלאא לאחר שיצא לרך, ציווה לחזור שוב ולבדוק שלא נשאר דבר. מצאו שם זוג נעלי בית והרבי ציווה לקחת אותם מיד. אחרי שהם התרחקו, פרשה אש והבית נשרף כולו.
המסורת החסידית מספרת כי לאחר זמן, נפוליון הגיע לאזור ונסע בעצמו או שלח מישהו מטעמו לביתו של רבנו הזקן, אבל לא הצליחח למצוא דבר מרכושו של רבנו.
מה קרה כאן? מדוע רבנו הזקן חשש מכך שנפוליון ישים יד על נעל בית שלו? הרבי הסביר זאת בעומק (תורת מנחם תשכג ב/322)) על פי תורת "הניצוצות האלוקיים". היות שרבנו הזקן עשה שימוש בחפצים שלו, הוא התחבר אל הניצוץ האלוקי שבהם והותיר בו רושם. אילו נפוליון היה שם יד על אותו חפץ, היה מסוגל לגעת דרכו ברבנו הזקן עצמו.
נשוב אל נושא העבודה והמלאכה: כל מפגש של יהודי עם העולם, הוא דרך לתקן את המקום. למשל, כאשר אדם עובד את האדמהה מתוך כוונה טובה, כדי שאנשים יוכלו לאכול ולברך את ה', בכך הוא מייעד את האדמה אל תכלית בריאתה. או כאשר הוא משתמש בכישרונו לשם שמים, למשל מעניק שירות בהתנדבות למי שזקוק או מסייע לפעילות של קדושה, הוא מזכך את נקודת הכישרון שבו.
דרך מועילה מאוד לתקן את המלאכה, היא על ידי מתן צדקה. בכך אוסף אדם את כל כוחות נפשו שהושקעו במלאכה מתחילתה ועדד סופה ומעלה אותם בבת אחת לקדושה. שכן, כל כוחות נפשו הושקעו בהשגת הכסף והנתינה שלו לצדקה – מרוממת את האישיות כולה.
וכמובן, הדרך הטובה ביותר לקדש את מקום העבודה, היא באמצעות קיום תפילה במקום, שיעור תורה, ברכה על האוכל וכו'. כל אלוו פעולות שמרוממות את המקום להיות "בית של אלוקים".
רב מכובד סיים את חייו ועלה לשמים. בבית דין של מעלה, עמד איתו נהג מונית. הדיינים פסקו את הרב לגיהינום ואת נהג המונית לגןן עדן. הרב ההמום ביקש הסברים. "כשאתה דרשת בבית הכנסת, כולם נרדמו. אך כשהוא נהג בפראות, יושבי המונית הוציאו ספרי תהלים ונשאו תפילה לאלוקים"…
5. תורה אור תחילת וישלח: עם לבן גרתי ויהי לי שור וחמור כו' … הודיעו שנגמר כל סדר התיקון דאצילות בתכלית השלמות, כי כלל הבחינות ומדרגות בחינת שור וחמור וכו' כולם נבררו ונתקנו.
אור תורה להרב המגיד ממעזריטש עמוד 202: כל דבר שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי … יש שם ניצוצות קדושות השייכיםם לשורש נשמתו (ושמעתי כי זהו הטעם שיש אדם שאוהב דבר זה ויש אדם ששונא דבר זה), וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכל אפילו שצורך גופא הוא, מתקן הניצוצים. כי אחר כך עובד בכוח הזה שבא לגופו מאותו מלבוש או מאכל.
הרבי הוסיף כאן נקודה עצומה, שיש בה מהפכה מחשבתית: נשים לב כי רוב עם ישראל, הם טיפוסים של בעלי עסק. רוב בני האדםם ניחנו באופי חברתי ועסקני שהוא טוב לעבודת הפרנסה ומעט מאוד ניחנו ביכולת לשבת מבוקר עד ערב בישיבה וללמוד תורה. התופעה הזו מעבירה מסר בעל חשיבות מכרעת: הייעוד והתכלית של העולם, נעשה בעיקר על ידי בעלי העסק ולא על ידי יושבי האוהל. ולכן הם הרוב. הם מגשימים את עיקר מטרת הבריאה.
כמובן, אנו זקוקים במקביל לשבט אחד של "בני לוי", כדי להעניק לכולנו השראה שלא לשקוע בתוך עבודת החומר, אך עדיין זאת רקק השראה עבור הדבר האמיתי – שנעשה על ידי בעלי העסק.
כעת אפשר להבין היטב, מדוע זכה יעקב בשנים הללו להצלחה גדולה ממידה והגבלה. מדוע דווקא השנים בחרן, זיכו אותו בברכהה שלא זכו לה אבותיו: מיטתו שלימה, ברכת הנחת האמיתית מהילדים. כי מי שמרחיב את גבולות הקדושה, זוכה שהקב"ה ירחיב את גבולות הקדושה שלו.
כך מספר הרבי בספר היום יום, על חסיד סוחר של הרבי המהר"ש, שאמר לו הרבי: אני מקנא בך. אתה פוגש יהודי בשעת המסחרר ואומר לו ווארט בעין יעקב, אגדה או סיפור וגורם את הנחת הכי גדולה למעלה. וכאשר יהודי גורם נחת כזה, גם השכר הוא בהתאם.

ד. נסיים בנקודה עוצמתית, מלאת משמעות לחיי כולנו: הגישה הזו כלפי עבודת הפרנסה, יכולה ליישב את אחת השאלות הקשות בספר בראשית. בשבוע שעבר קראנו את סיפור "גניבת הברכות". זה סיפור קשה מאוד, בו יצחק אבינו מאשים את אשתו ובנו במעשה רמייה. "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך". יעקב לבש את בגדי עשו וכך הוציא מאביו את הברכות בדרך של הונאה, כביכול.
וכל שנה מחדש עולה השאלה, מדוע היו צריכים הדברים להתגלגל כך? האם רבקה לא הייתה יכולה לשבת עם בעלה על כוס קפהה ולספר לו את האמת אודות עשו? האם לא היה אפשר להעביר את הברכות ליעקב בדרך מכובדת יותר?
הרבי ביאר את הדברים באופן עוצמתי (לקו"ש ג/785): סיפור גניבת הברכות הוא לא פאשלה, מכה קלה בכנף של עם ישראל. זאתת הוראת דרך. התורה מעבירה כאן מסר קבוע, נצחי: יהודי צריך לנהוג בהערמה וללבוש מדי שבוע מחדש את בגדי עשו.
יהודי מחזיק בארון שתי מערכות בגדים: בגדי שבת ובגדי חול. בגדי השבת הם בגדי יעקב אבינו. כולם רואים עליו שהוא יהודי, שונהה משאר העובדים במפעל. בגדי העבודה, לעומת זאת, הם בגדים של עשו. הוא נראה בהם בדיוק כמו כל העובדים סביבו.
אומרת לנו התורה: עם כל הקושי, יהודי חייב לפשוט את בגדי השבת וללבוש את בגדי העבודה. זאת הדרך היחידה לחדור אל תוךך העולם הזה ולקדש אותו. זאת הדרך הטובה ביותר לממש את תכלית הבריאה ולהביא אותה אל ייעודה הסופי בגאולה השלמה במהרה בימינו.
ולסיום: הגמרא מספרת (חגיגה ה,ב) על סוחר אחד, שהיה שוהה שלושה חדשים במסחר וחוזר הביתה ליום אחד. ביום הזה היה נכנסס לבית המדרש ולומד תורה כל היום. למחרת, היה שב למסחר לשלושה חודשים ושוב חוזר ליום אחד הביתה ויושב בבית המדרש.
התלמידים לעגו לו והיו אומרים: "בר בי רב דחד יומא". כלומר, תלמיד חכם של יום אחד. אך רבי יוחנן ראה בו אדם גדול וחששש מהקפידא שלו על התלמידים. אמר להם: כיון שהוא בא ללמוד את הרגעים היחידים הפנויים שיש לו, הרי הוא תלמיד חכם של שלושה חודשים ולא של יום אחד. העובדה שהוא מנצל את הרגעים הפנויים שלו לקדושה, מעידה כי כל מעשה העבודה שלו מיועד לשם שמים.
המסר ברור: כדי להיות בטוחים שעבודת הפרנסה שלנו מכוונת למטרה טובה, חשוב לנצל את הזמן שבין עיסוק לעיסוק לטובת קריאתת עוד פסוק. כך אנו מזככים את המקום ואת החיים ומכינים אותם לגאולה השלמה.

כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל

ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי
ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי
להצלחה רבה בכל ענייניהם
ולרפואה שלמה של מרת
שיינא בעשא בתיה בת ציפורה פייגה

קבצים להורדה:

ויצא עז
מקורות ויצא עז