דרשה בפרשת בהעלותך, מבוסס על שיחת הרבי מלובאוויטש ה תמוז תש"מ (שיחות קודש ג/494)
למה התערבה מרים בחייו האישיים של משה?
"זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". בכל בוקר, דקה לפני היציאה מבית הכנסת והריצה לעמל היום, אנו מסיימים את תפילת השחרית עם תזכורת של כמה "זכירות". זאת רשימת האירועים החשובים בהיסטוריה של עמנו אשר התורה מדגישה בכל אחד מהן את המילה: "זכור"!.
בנוסחאות רבות מדובר ב"שש זכירות" [ובנוסחאות אחרות: "עשר זכירות"]. ניתוח קצר של הרשימה מגלה כי חמישה אירועים מתוך השישה הם באמת רגעים מעצבים בתולדות עם ישראל. 1. יציאת מצרים – "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". 2. מעמד מתן תורה – "רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך … יום אשר עמדת לפני ה"א בחורב". 3. שנאת עמלק – "זכור את אשר עשה לך עמלק". 4. חטא העגל – "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה"א במדבר". 5. מצוות השבת – "זכור את יום השבת לקדשו". [בנוסחאות אחרות מוסיפים להזכיר את נס המן, ההצלה ממחשבת בלעם, ארץ ישראל וירושלים].
אולם בנוסף לחמש האירועים הענקיים האלו, נכנסה לרשימה עוד זכירה אחת שנראית לא שייכת כלל – הן מבחינת האדם אותו מבקרים בחריפות והן מבחינת האירוע שאינו כה מרכזי ברמה היסטורית. אנו מצטטים פסוק מפרשת כי תצא: "זכור את אשר עשה ה"א למרים בדרך בצאתכם ממצרים".
זהו הסיפור החותם את פרשת השבוע, בהעלותך. אחרי חטא "המתלוננים", משה ביקש מה' סיוע ועזרה בניהול העם שלא מפסיק להתלונן. ה' הורה לו להאציל מרוחו על שבעים הזקנים והם יעמדו לצידו. לפתע פרצה סערה במחנה: שניים מתוך הזקנים – אלדד ומידד – חוו גילוי של נבואה והחלו לומר דברי נבואה קשים אודות העתיד לקרות, כמו 'משה ימות בקרוב ויהושע יכניסם לארץ'.
שתי נשים עמדו שם ועקבו אחרי המאורעות. היו אלו שתי הגיסות החשובות, מרים אחות משה וציפורה אשתו. לפתע פלטה ציפורה למרים הערה אישית מאוד: "מסכנות הנשים של אלדד ומידד. עכשיו הבעלים יפרשו מהם מחיי-אישות, משום שיהיה עליהם להיות זמינים לנבואה 24/7 ויצטרכו להיות תמיד בטהרה".
מרים נחרדה. היא הבינה פתאום את הרמז הקשה בדבריה של ציפורה: משה פרש ממנה, משום רוח הנבואה ששורה בו. כמו אחות גדולה ואחראית, מרים לא התכוונה לתת לסיפור לעבור חלק. היא כינסה מיד התוועדות של המשפחה הגרעינית ושאלה את אהרן בנוכחות משה: מה דעתך על אחינו הצעיר, שהחליט לפרוש מאשתו בגלל רוח הנבואה ששרתה בו? וכי רק הוא נביא?! הרי גם אנחנו נביאים ואף אחד לא ציווה אותנו לפרוש מחיי משפחה?
משה לא ענה דבר, כדברי התורה כאן: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" – ולכן שמע חרפתו ולא הגיב (רמב"ן). הקב"ה נחלץ לעזרתו ואמר כי אין כל דמיון בין רמת הנבואה של משה לרמת הנבואה שלהם. לכן משה חייב להיות בטהרה תמיד וזמין לגילוי הנבואה. בתוך רגע, מרים הצטרעה כשלג, כדין מדברי לשון הרע והושמה בבידוד מכאיב למשך שבוע ימים.
ואת האירוע החמור הזה – שיש בו הן עוון לשון הרע ובעיקר דיבור בנשיא הדור – אנו מצווים לא לשכוח לעולם ולזכור אותו בכל בוקר לפני היציאה לעבודה.
וכמובן, הדברים מעלים שתי שאלות: א. מה הניע את מרים להתערב בחייו האישיים של משה? הרי לא מדובר בעוד אחות גדולה שבטוחה שעליה לנהל את החיים של כל המשפחה… מרים היא האדם היחיד בתורה שמוצמד לשמו התואר "נביא": "ותיקח מרים הנביאה את התוף" ואפשר להבין שהיא הייתה אדם דגול.
ב. ועוד והוא העיקר: מה המטרה להזכיר את הסיפור בכל בוקר? מרוב רצון להימנע מלשון הרע – אנו מתחילים כל בוקר עם לשון הרע על מרים!. כבר אלפי שנים מזכירים את החטא החמור שלה בכל יום מחדש – ואי אפשר שלא לתמוה: מה מצדיק את דיבור הלשון-הרע הנצחי הזה?
בשיחה שנשא הרבי מלובאוויטש בפני קבוצת תלמידות ומדריכות במחנה הקיץ "אמונה", הוא הפך את הסיפור על פניו והציג אותו כהוראה חיובית רבת-השראה לדורות. זכירת מעשה מרים – לא נועדה כדי להזהיר אותנו מהמעשה שלה אלא להיפך – כדי ללמוד כיצד להתנהג.
כאשר שמעה מרים את דברי ציפורה, חלף בה רעד. היא נזכרה שכבר הייתה פעם בסרט הזה. היא כבר שמעה על אדם גדול שפרש מאשתו מסיבות טובות ומוצדקות – והיא עצמה הייתה זאת שהניאה אותו ובכך שינתה לגמרי את גלגלי ההיסטוריה.
כולם מכירים את דברי הגמרא בסוטה: כאשר מרים הייתה בת חמש שנים, היא גילתה כי 'אבא ואימא כבר לא'. עמרם החליט לפרוש מיוכבד, משום שאמר לעצמו ש'זה לא הזמן להביא ילדים'. עם ישראל סובל במצרים, הבנים שייולדו אמורים להיות מושלכים ליאור באכזריות, ובסך הכול כבר קיימנו את המצווה כהלכתה ויש לנו בן ובת מקסימים – מרים ואהרן – ולכן זה הזמן להיפרד בהסכמה.
מרים הקטנה ניגשה לאביה ואמרה בתוקף כי הוא 'יותר גרוע מפרעה'. פרעה גזר רק על הזכרים, אבל בגללו לא יבואו גם נקבות, הגזירה של פרעה ספק מתקיימת וספק אינה מתקיימת ואילו שלו בוודאי מתקיימת. עמרם התרשם מהתוקף של הילדה והחליט לחזור ולערוך אירוע חתונה עם גרושתו ומהחתונה הזאת נולד 'איש האלוקים', הילד שהושיע את ישראל והוריד את התורה מהשמיים.
לכן מרים לא הצליחה להבין כיצד משה לא למד את הלקח שהביא אותו עצמו לעולם? כיצד הוא פורש מחיי-אישות ובכך מכריז בעצם כי לא יהיו לו יותר ילדים? איזה תירוץ טוב יכול לגרום להורים להחליט שיש להם מספיק ילדים והם לא צריכים יותר?
הרי כאן מדובר בזוג הורים מושלם כמו משה וציפורה, האישה שהתורה מתארת אותה בשם "האישה הכושית" ורש"י מפרש: כמו הכושי שהוא שחור מראשו עד רגליו, כך ציפורה הייתה מושלמת הן ביופייה והן במעשיה. ואם זוג הורים כזה יביא לעולם עוד ילד [בפרט אחרי העילוי של מתן תורה והילד יגדל בתוך מחנה ישראל ולא במדין] – הוא עשוי לצמוח לעוד משה רבנו ואיזו סיבה טובה יכולה למנוע את משה מכך?
נכון, יש כל מיני סיבות בגללן הורים מחליטים ש'יש להם מספיק ילדים' – אבל איזו סיבה יותר טובה מעוד ילד מתוק במשפחה?
אבא שלי היה מספר כי שמע מהרבי בהתוועדות (ולא זכר מתי זה היה), מעלה גדולה במשפחה מרובת ילדים. הורים רוצים לראות מילדיהם את כל סוגי הנחת: גם תורה, גם עבודה וגם גמילות חסדים. אך בדרך הטבע, ילד יכול להצטיין רק בתחום אחד. או שהוא למדן או שהוא בעל-עסק או שהוא מצטיין במעשים טובים. אבל כשיש משפחה מרובת ילדים, הורים זוכים לכל סוגי הנחת. ילד אחד מצטיין בראש טוב, אחר ניחן בלב טהור ושלישי במעשים טובים…
איפה בכל זאת מרים טעתה? רק בטקטיקה ולא באסטרטגיה. בשיחה אחרת (לקו"ש יח/145) מצטט הרבי את דברי רש"י הראשונים בפרשת שלח: "למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה ורשעים הללו לא למדו מוסר".
הן מרים והן המרגלים אמרו דברי אמת ואף אמרו דברים שהיו חייבים להיאמר (שהרי לשם כך נשלחו המרגלים) – הבעיה בשני המקרים הייתה דומה: "עסקי דיבה". בסגנון שבו הם בחרו. מרים הייתה צריכה לגשת למשה ולהוכיח אותו ביחידות על מעשיו ולא לערב בכך אנשים זרים כמו אהרן. גם המרגלים היו צריכים לגשת באופן מכובד לאוהלו של משה ולהעביר את איסוף המודיעין בדרך המקובלת ולא לכנס מסיבת עיתונאים בכיינית ולהתסיס את כל העם כנגד העלייה לארץ.
כי לא מספיק להיות בעל כוונות טובות, חשוב גם לעשות את הדברים נכון.
נשוב אל הנקודה המרכזית: מחקרים מראים כי האיום הכי גדול על הבאת ילדים לעולם הוא כלכלי. השיקול המרכזי בגללו הורים מחליטים להימנע מהבאת ילד נוסף, הוא החשש הכלכלי.
אין ספק כי מדובר בחשש כבד, בוודאי עם יוקר המחיה בימינו ובכל זאת הבה ניזכר בדברי הגמרא נדה לא,ב: "תינוק בא וכיכרו בידו". בורא העולם צריך להעניק אפשרויות קיום לכל ילד שבא לעולם ולכן ילד חדש מביא עמו צינור חדש של שפע. דווקא הילד הנוסף הוא זה שיגדיל את מקורות ההכנסה עוד יותר מאשר היו קודם.
הנה סיפור נפלא: יהודי חסיד, בעל משפחה וחסר כל, הגיע לרבו, הצדיק רבי מרדכי מנדבורנה, וביקש ברכה לפרנסה בהרחבה. להפתעתו, השיב לו הצדיק בברכה לזרעא חיה וקיימא, ילד נוסף בקרוב… החסיד לא הבין כיצד הרבי מברכו בבן נוסף כאשר הוא מתאונן על קשיים בפרנסה? חלפו הימים ובמלאת השנה נולד לו בן, ובדרך פלא הוא ראה אחר כך ברכה בעסקיו והתעשר.
הסביר האדמו"ר לחסידיו: ראיתי ברקיעים העליונים כי החסיד אינו ראוי לפי מזלו לזכות בברכה לעשירות. הדרך היחידה להוציא אותו מהמצב הבעייתי, הייתה לברך אותו בצאצא נוסף, שכן "תינוק בא וכיכרו בידו" וזה יפתח לו את שערי המזל ויעניק לו שפע חדש של ברכה בכול וגם בעשירות.
קובץ WORD ל"דרשה בפרשת בהעלותך" להורדה :