דרשה לבין המיצרים – בואו נדבר גלויות: את מי מעניין בית המקדש? 

מבוסס על ליקוטי שיחות לה/206 ואילך

 

זה קרה באחת התקופות החשוכות של יהודי רוסיה. העיתונים הסיתו בפראות כנגד היהודים, הגויים היו מתפרצים ועורכים פרעות בשכניהם וכל יום התחיל בתפילה שלא יהיה גרוע יותר. ערב שבת הגיע והקהילה התכנסה בבית הכנסת דואגת ודואבת. הרב טיפס על הבמה ופתח בנאום מלא אמונה. "כבר אבותינו עברו תקופות קשות ואלוקים חולל להם ניסים. גם אנו נזכה לראות נפלאות ולפתע פתאום, ברגע אחד, משיח צדקנו יתקע בשופר ויעלה את כולנו לארץ ישראל".

מענדל היה יהודי פשוט והוא נסחף עם האמונה הנלהבת של הרב. הוא חזר הביתה וניסה להדביק את אשתו באושר המתקרב. "הרב הבטיח שבעוד רגע משיח צדקנו יתגלה, הוא יעלה את כולנו לירושלים ולא נראה יותר את השכנים הארורים". אך ביילה הייתה טיפוס פרקטי ובלמה את שטף הדיבור שלו. "ומה יהיה על לול האווזים שבנינו כאן ברוב עמל? האם האוקראינים הרשעים יזכו לשים עליהם את הידיים?!" – "על מה את מדברת ביילה? תעזבי את האווזים, המשיח יעלה את כולנו לירושלים ולא נסבול עוד מהאוקראינים יימח שמם". ביילה חשבה רגע והציעה רעיון אחר: שהמשיח יעלה את האוקראינים לירושלים ואותנו ישאיר כאן עם האווזים…

שוב נכנסנו אל ימי "בין המצרים", שוב מקיימים מנהגי אבלות במשך שלושה שבועות רצופים, שוב צמים את שני הצומות הקשים בשנה בחום של קרוב לארבעים מעלות בתל אביב – אך בואו נדבר גלויות: על מה בדיוק בוכים? מה חסר לנו בחיים? האם זה באמת אסון כל כך נורא שבית המקדש אינו בנוי בירושלים?! ומה כבר יכול להיות שונה בחיינו אם בית המקדש יהיה בנוי לתפארת?

מילא לפני מאה או אלף שנים, אבותינו חי בחוץ לארץ בין הגויים, הם פחדו לצאת מהבית שלא יקום איזה גוי ויכריח אותם ח"ו להתנצר או להתאסלם, הוא יחטוף את הבנות ויחתן אותן עם פרחח מזדמן ובדרך יעלה באש את בית הכנסת. אבל אנו זוכים לחיות בדור של נסים ונפלאות, שבנו לארץ, כבשנו את ירושלים, יהודים צועדים ברחובותיה בגאווה – ועל מה הפאניקה והבכי?

כדי לחדד את השאלה, הבה נציג כמה דוגמאות מתוך רבות המלמדות עד כמה אנו מצפים בקוצר רוח לבניין בית המקדש. הדוגמאות הללו מוכיחות כיצד רואים חז"ל את החיים בגלות כמו חולים, חלולים ומוגבלים, עד שאיננו מסוגלים להתאזר בסבלנות עבור המהפך שישנה את הכול.

התפילה החשובה ביותר בחייו של היהודי היא תפילת שמונה עשרה. אנו מבקשים על הדברים החשובים באמת: בריאות, פרנסה, מחילת עוונות, אך מתוך 19 ברכות, חמש! עוסקות בתחינה על הגאולה ובניין המקדש. אצל יהודי אלו צרכים שווים – בית המקדש כמו הפרנסה והבריאות.

1. תפילת שמונה עשרה: וגאלנו מהרה למען שמך … בא"י גאל ישראל. תקע בשופר גדול לחרותנו … בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל. ולירושלים עירך ברחמים תשוב … בא"י בונה ירושלים. את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח … בא"י מצמיח קרן ישועה. והשב העבודה לדבר ביתך … המחזיר שכינתו לציון.

דוגמה נוספת: כל יהודי יודע שלפני שאוכלים לחם, נוטלים את הידיים. אך מדוע עושים זאת?

שולחן ערוך רבנו הזקן קנח,א: כל האוכל פת שמברכים עליו המוציא, צריך ליטול ידיו תחלה, אע"פ שאינן מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה, לפי שסתם ידיים … פוסלות את התרומה … ולא רצו לחלק בין כוהנים לישראלים שאין אוכלים תרומה. וגם עכשיו שאין הכוהנים אוכלים תרומה … לא בטלה תקנה זו, כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה.

כבר אלפיים שנה מקפידים ליטול את הידיים בכל פעם שאוכלים לחם, כדי להיות מאורגנים ומוכנים לרגע בו ייבנה בית המקדש והכוהנים ישובו לאכול לחם תרומה בטהרה.

עוד אומרת הגמרא כי כאשר אדם עולה למעלה בתום החיים בעולם הזה, הוא נשאל שאלות ספורות אודות חייו בעולם הזה. אחת מהן היא האם "ציפית לישועה"?

שבת לא,א: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה?

והשאלה הגדולה היא, מה חסר בחיינו? ואיך בנין אחד, חשוב ככל שיהיה, יכול לשנות זאת?

 

ב. האחים הקדושים, רבי אלימלך ורבי זושא, נהגו לערוך מסעות 'גלות' כדי לכפר על נפשם. הם היו יוצאים למסעות ארוכים מחוץ לבית ובכל לילה ישנים במקום מזדמן אחר. היה להם אח שלישי שניהל פונדק דרכים ופעם עצרו לבקרו. הם אכלו משהו ופרשו לישון באחד החדרים בפונדק. באמצע הלילה נדהמו לשמוע קול בכי. היה זה האח שלהם. הם מיהרו לחדרו וראו אותו יושב על הרצפה, אוחז בידו פנקס קטן וממרר בבכי.

הוא סיפר כי בעבודת האירוח בפונדק הוא חוטא לא פעם במחשבה או במעשה. הוא מציין זאת בפנקסו ובלילה אינו עולה על מיטתו, עד שמבקש בדמעות מחילה על חטאיו והוא חש כי ה' באמת מחל לו על כולם. המילים האחרונות הפתיעו אותם: איך אתה יכול לדעת אם ה' מחל לך? הוא הצביע על הפנקס: כאשר נמחקות השורות על הדף, יודע אני כי עונותיי נמחקו…

הסיבה הפשוטה בגללה זקוקים לבניין בית המקדש היא עבור הקרבת הקרבנות. בכל יום בו בית המקדש חרב, אנו מפסידים קרוב למאה מצוות מתוך התרי"ג העוסקות ב"תורת כוהנים". הכוונה היא כפולה. ראשית, איננו זוכים להקריב את קרבנות הציבור. איננו מקריבים את קרבן ה"תמיד" מדי בוקר וערב ואת קרבנות ה"מוספים" מדי שבת וחג, עליהם למדנו רק בפרשת השבוע שעבר, פנחס.

חשוב מכך: יהיה מי שיטען כי ישנה סיבה גדולה הרבה יותר לבקש את המקדש, משום שהכפרה על עוונות היחיד היא חלקית בלבד. כיום איננו מקריבים קרבנות "חטאת" ו"אשם" על הכישלונות האישיים של כל אחד וכיון שכן, אפשר לטעון כי אנו זקוק בדחיפות לבניין בית המקדש כדי להשלים את התיקון על חטאינו.

למשל, דוגמה שיכולה לקרות לכל אחד. יהודי שהתעורר בליל שבת והדליק את האור בחדר השירותים, ופתאום נזכר כי שבת היום. לפי חוקי התורה, עליו להקריב קרבן חטאת על שגגתו – וכל עוד איננו עושים זאת, יתכן לומר שהעוונות הללו תלויות כקולר על צווארנו.

ניתן להביא לכך ראיה מסיפור חשוב בגמרא:  אחד האנשים החשובים בהיסטוריה היה התנא רבי ישמעאל בן אלישע. הוא היה חברו ובר פלוגתתו של רבי עקיבא[1], הייתה לו ישיבה חשובה שדברי התורה שנאמרו בה מכונים בשם "תנא דבי רבי ישמעאל" ומדי בוקר אנו מצטטים מדבריו בתחילת התפילה: "רבי ישמעאל אומר: בשלוש עשרה מדות התורה נדרשת".

אולם גם אנשים גדולים יכולים לחטוא בשוגג ופעם בליל שבת, ישב רבי ישמעאל ולמד תורה לאור הנר, וכדי להאיר לעצמו יותר, הוא הטה את הנר לכיוונו – וזה מעשה חמור של הבערה. רבי ישמעאל תפש את עצמו וכתב על פנקסו: 'לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה'.

2. שבת יב,ב: לא יקרא לאור הנר, שמא יטה. אמר ר' ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת … קרא והטה, וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.

מעניין כי זאת לא הייתה דעת יחיד של רבי ישמעאל, אלא בדור מאוחר יותר, אנו מוצאים הרחבה ופירוט של המנהג. הגמרא מצטטת (יומא פ,א) את האמורא רבי אלעזר, שיורד לפרטי הכתיבה בפנקס ומורה לא לכתוב סתם 'אכלתי שומן חלב ואני חייב קרבן חטאת', אלא לכתוב את כמות החלב שאכל. שמא יבוא בעתיד בית דין אחר ויגדיל את השיעור עליו חייבים קרבן.

השל"ה הק' כותב כך הלכה למעשה: להחזיק פנקס ולציין בו את השגגות כדי להביא עליהם קרבן לכשייבנה בית המקדש במהרה בימינו.

של"ה עמוד התשובה יומא עא: באם יזדמן לאדם בשוגג איזה חטא שחייב עליו קרבן, ירשום אותו בפנקסו להיות לו לזיכרון, אולי יזכה לבניין בית המקדש ואז יביא הקרבן.

אולם כל זה אינו נכון להלכה. דברי רבי ישמעאל ורבי אלעזר, וכן קביעתו של השל"ה, לא הובאו להלכה ברמב"ם או בשולחן ערוך ולא מצאנו אף אחד מפוסקי הדורות האחרונים שנהג כך בעצמו.

ובטעם הדברים כתבו מפרשים רבים כי "קלקלתנו היא תקנתנו". כיום נפעלת הכפרה במלואה על ידי לימוד הלכות הקרבנות והתפילה ואין צריך קרבן כלל. כך דיבר הרבי ביחידות עם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו כי מהלשון "ונשלמה פרים שפתנו", משמע שהשפתיים משלימות את הבאת הפרים.

וכך ביחס לקרבנות הציבור כמו תמיד ומוסף. אף שאיננו מקריבים אותם, אך אנו משלמים אותם באופן מלא על ידי התפילות.

הושע יד: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' … כָּל תִּישָּׂא עָווֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.  ויקרא רבה ז,ג: שלא יהיו ישראל אומרים: לשעבר היינו מקריבים קרבנות ומתעסקים בהן, עכשיו שאין קרבנות מהו להתעסק בהם? אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים בהם [בלימוד הלכות הקרבנות], מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותן.

תנחומא כי תבוא א: 'בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו' – צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבִּכּוּרִים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים שלש פעמים בכל יום, לפי שחביב תפילה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות.

וכיון שהתפילה של ימי הגלות חביבה לפניו אפילו יותר מהקרבנות, כאמור במדרש האחרון, שבה ונשאלת השאלה המרכזית: מה כל כך חסר בחיינו כיום? ואיזה מהפך יכול כבר להתחולל בעולם הקבוע והמוכר שלנו בזכות בניין אחד על הר הבית?

 

ג. הבה ניכנס לנושא עם קטע גמרא מרתק ותמוה ביותר.

3. סנהדרין צח,א: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דוד [המלך] אחר [והוא יהיה מלך המשיח], שנאמר (ירמיהו ל): ועבדו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם – הקים לא נאמר אלא אקים [בלשון עתיד]. אמר רב פפא לאביי: והרי כתוב (יחזקאל לז): ודוד עבדי נשיא להם לעולם? [אלא] כגון קיסר ופלגי קיסר – רש"י: מלך ושני לו, דוד החדש מלך … ודוד המלך שני לו.

תירוץ הגמרא מעלה כמובן תמיהה עצומה: כיצד הגמרא מכנה את המשיח בתואר הרומאי "קיסר"? ראשית, מה חסר במילה העברית הנהדרת בה נוקטת התורה: "מלך"?

ושנית והוא העיקר: הרי אין לכאורה מילה נוראה יותר לכנות בה את המשיח? "קיסר" היה במקור כינויים של מלכי רומא הרשעים – מיוליוס קיסר, דרך נירון, אספסיינוס וטיטוס – אלו שהחריבו את ירושלים באכזריות, רצחו רבבות מישראל ובנו על גבה עיר רומאית בשם 'איליה קפוטלינה'. ואילו תפקידו של המשיח, להבדיל, הוא להפוך את הגלגל ולהקים את כל שהקיסרות הרסה. כיצד ניתן לכנות גואל אלוקי בשם "קיסר"?

הרבי מלובאוויטש מבהיר כי המילה הבודדת הזאת מספרת את הסיפור כולו. דרכה אפשר להבין את כל מה שיהיה שונה כאן במהרה בימינו.

נפתח עם סיפור עוצמתי: אהרן ליפסקר הוא פעיל במכון "אלף" במיאמי. הארגון פועל במסירות עם אסירים יהודיים בבתי הכלא ברחבי ארצות הברית. מדובר באסירים שהם בודדים באופן חמור, הם סגורים בבניינים מרוחקים בקצוות אמריקה ואינם רואים פתח של תקווה. פעם חזר ליפסקר ביחד עם חבר בשם שלומי גרוסמן מביקור אצל אסיר יהודי בעיירה נידחת בפלורידה. הייתה לפניהם דרך ארוכה לכיוון מיאמי והדלק במיכל עמד להיגמר. הם נתפסו לפאניקה, אך ברגע האחרון מצאו תחנה קטנה על יד עיירה בשם דייטונה, 250 ק"מ צפונית למיאמי.

עובד התחנה שמילא את המכל, הביט בהם שוב ושוב ואחר כך שאל אם יוכלו להתלוות אליו למשרדו האחורי? הבחורים נעשו עצבניים. הם בעצמם לא הבינו מדוע הסכימו לו, אבל מסיבה כלשהי הם נענו. מאחורי תחנת הדלק ישב איש זקן והעובד אמר לו: "אבא, הנה, הם באו לקחת אותך!". הבחורים הביטו זה על זה ולא ידעו מה לומר. הזקן פנה אליהם ושאל: "מאיפה אתם"? הם סיפרו כי הם חסידים של הרבי מלובאוויטש והם התגלגלו לאזור כדי לעזור לאסיר יהודי בודד להניח תפילין. הזקן ההמום פרץ בבכי וסיפר את הסיפור שלו:

הוא גדל בבית חסידי לפני השואה. כל בני משפחתו, אשתו, הוריו, אחיו ואחיותיו נרצחו בידי הגרמנים. מתוך כל משפחתו הענפה הוא היחיד ששרד. אך בעוד גופו שרד את המלחמה, נפשו נשרפה באדי המחנות. הוא הגיע לאמריקה הרוס ולא הבין כיצד אפשר לחיות חיים נורמליים. הוא בעיקר לא הבין איך יהודים דתיים יכולים להמשיך לשמור תורה ומצוות. הוא היה נחוש להשאיר מאחוריו כל זכר לעברו היהודי. בתחילה גר בעיר גדולה בפלורידה, אך כיוון שהיה שם בית כנסת רפורמי, זה לא היה מספיק רחוק בשבילו והוא עבר לעיירה קטנה ליד דייטונה. הוא התחתן עם אישה גויה, ילד ממנה שלושה ילדים גויים ואחד מהם היה זה שמילא עבורם את המכל בדלק.

השנים חלפו, לילה אחד לא הצליח להירדם והחל לזפזף בין הערוצים בטלוויזיה. באחד מערוצי הכבלים הראו אדם מבוגר שמדבר בהתלהבות באידיש. הוא היה המום. הוא לא שמע את השפה הזו עשרות שנים. הכיתוב שגלש על המסך אמר שזה הרבי מליובאוויטש בהתוועדות חסידית בברוקלין. לפתע שמע את הרבי אומר כי הנביאים מבטיחים ש"לא ידח ממנו נידח" והקב"ה יאסוף כל יהודי ויהודייה בעולם ויאסוף אותם אל הגאולה. שום יהודי לא יינטש. שום יהודי לא ילך לאיבוד.

הוא הרגיש שהרבי מדבר אליו ישירות. בבוקר אסף את בני משפחתו וגילה להם שהוא יהודי. הוא אמר כי הרבי על המסך הבטיח שיום אחד, משיח, אלוקים או איזה יהודי אחר, יבוא לקחת אותו מכאן. ולכן כשבאתם לכאן, הוא סיכם בהתרגשות, בני בא אלי ואמר: 'אבא, באו לקחת אותך'!… הבחורים הניחו אתו תפילין, שלחו לו בהמשך חנוכייה ומצות, ושנה לאחר מכן הוא נפטר.

נשוב אל התואר "קיסר". המילה הזו מוכרת לנו גם מהמושג "ניתוח קיסרי" או בשפת חז"ל: "לידת יוצא דופן". זאת לידה שאינה מתבצעת כרגיל באמצעות תעלת הלידה, אלא באמצעות חתך בדופן הרחם. הקשר בין המושגים הוא די פשוט: תוספות מבאר כי המילה "קיסר" בלטינית פירושה "כרות" (כמו "חתך"), והמלך "יוליוס" – שהיה המלך הרומאי הראשון שכונה בשם "קיסר" – נולד בלידת יוצא דופן. כיון שכך הוא כונה בשם "קיסר" וכל המלכים אחריו המשיכו עם התואר הזה.

תוספות עבודה זרה י,ב: מלך עליהם אחד … שמתה אמו בלדתה ונבקעת בטנה ומצאוהו חי ומלך עליהם, ונקרא קיסר בלשון רומי והוא לשון כרות בעברית, ועל שמו נקראו המלכים שאחריו קיסר.

בכך מעניק הרבי מלובאוויטש מבט מרהיב על תפקידו של המשיח. גואל ישראל נועד ליילד את העולם בצורה יוצאת דופן. הוא עתיד להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי. המשיח אמור לפרוץ אופקים חדשים בעולם ולהראות דברים שהם כיום בלתי-נראים.

אנחנו חיים בעולם של ניכור. עולם של בדידות ונפרדות. אנו חשים בעוצמה את יצר ההישרדות האישי והחומרי, כל אדם שאינו בן משפחתנו, נדמה לנו זר ומנוכר. כל אירוע קשה בחיים, נדמה לנו כמו איום על שלוות נפשנו והתחושה הכללית היא, שאנו נדרשים לשאת את החיים בכוחנו הדל.

ישנה אות אחת שיכולה לתקן את הכול. כאשר תאיר אות אחת מבין האל"ף-בית, כל החיים יקבלו ממד חדש. נשים לב אל שתי המילים ההפוכות ביותר בשפה העברית. המילה "גולה" מסמלת את הכאב, הסבל והלחץ של החיים. ואילו המילה "גאולה" מסמלת את השחרור, ההגשמה העצמית וההתעלות לחיים קדושים. אך למרות המרחק האדיר ביניהן, הן נכתבות כמעט אותו דבר. רק אות אחת מבדילה: אל"ף. האות של "אלוקים". היא מביאה "אור", מעניקה "אמונה" ומעוררת "אהבה".

"הניתוח הקיסרי" הגדול שיחולל המשיח הוא גילוי הפוטנציאל האלוקי הקיים בכל אדם וכאשר חווים רגעים של קדושה, הכול נראה אחרת. כאשר מסירים את העיוורון המסתיר את היד האלוקית – החיים מתנהלים כמו בגן עדן.

ואף שהאור הרוחני עתיד להתפשט בכל העולם, ירושלים עתידה להיות בירת האמונה. עיר הקודש נועדה להיות מרכז ההשראה האלוקי בעולם. עמק הסיליקון של הידע הרוחני. כל אדם שיעלה במעלות הר הבית, יחוש את השכינה קרובה אליו יותר. כאשר התורה מדברת על בית המקדש, היא משתמשת שוב ושוב במילה אחת: "שכינה". "ושכנתי בתוכם … ושכנתי בתוך בני ישראל … ונתתי משכני בתוככם … לשכנו תדרשו ובאת שמה". פירוש המילה "שכינה" היא שהייה קרובה. כמו "שכנים" שהם האנשים הקרובים ביותר אלינו.  בית המקדש הוא מקום יחיד בעולם בו הקב"ה שוכן בצורה קרובה. שם אפשר להרגיש בנוכחותו המוארת, כלשון התורה: "לראות ולהראות".

כך בדיוק פותח הנביא ישעיהו את נבואתו הגדולה:

ישעיהו ב: הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹייִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרו: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר ה' אֶל-בֵּית אלוקי יַעֲקֹב וְיֹורֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.

הקדמת הרמב"ן לספר שמות: כשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין ייחשבו גולים … וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם – אז שבו אל מעלת אבותיהם שהיה סוד אלוקים שורה על אוהליהם והם הם המרכבה לשכינה ואז נחשבו גאולים.

הנבואה על ירושלים אינה מדברת רק על בניינים נישאים לגובה, אלא בעיקר על היותה המרכז הרוחני העולמי. זאת תפילתנו ולשם אנו מכוונים.

הבה נציג דוגמאות נוספות כיצד ייראו החיים בגן עדן של אז: בהיבט של בין אדם לחברו. אנו נראה אחד בשני את הניצוץ האלוקי המאיר בכל אחד ונבין עד כמה חיינו קרובים ומשותפים. הנה סיפור נפלא: פעם הגיע יהודי לעיירה החסידית "נעוועל" ברוסיה הלבנה. הייתה זו שעת בוקר והוא נכנס לבית הכנסת להתפלל. הוא חש אווירה של התעלות. כאן ישב חסיד והעמיק במאמר חסידות ושם ישב חסיד והתפלל בכוונה. במיוחד צדו את עיניו שני חסידים שלמדו ביחד דברי חסידות. הם דיברו באהבה, שיתפו זה את זה והפגינו הרמוניה מושלמת.

הוא סיים את התפילה ויצא לשוק לקנות משהו לאכול, והוא נדהם למראה עיניו. שני החסידים שלמדו קודם יחד כמו אחים תאומים, עמדו זה מול זה וניהלו תחרות עזה. מתברר כי שניהם עבדו באותו תחום, ממכר דגים נניח, והם ניהלו דוכנים סמוכים. וכדרכו של שוק, התנהלה ביניהם תחרות עזה, זה מוריד את המחיר וזה מוריד עוד והם כמעט הגיעו להיאבק בצורה פיזית על הלקוחות שלהם. הוא אמר לעצמו בביטול: "חסידים, חסידים, אבל עד הכסף".

בערב הוא נכנס לבית הכנסת להתפלל מנחה ולא היה יכול לשאת את מה שראו עיניו. שני החסידים–המתחרים, ישבו שוב זה מול זה ולמדו יחד חסידות בהתלהבות. הוא ניגש לאחד מהם ושאל בתדהמה: הרי לפני שעתיים התקוטטתם בקולניות וכיצד אתם מתעלים כעת יחד? חייך החסיד ואמר: "לא ולא, זה לא אנחנו התקוטטנו, זה רק הרובלים שלנו התקוטטו"…

אלו חיים של גן עדן. כאשר מפתחים מבט קדוש ונעלה על החיים, מבינים פתאום כי הקשר בינינו הוא הרבה יותר מאשר המרחק בינינו.

היבט נוסף של לידת העולם מחדש בצורה יוצאת דופן, הוא היעלמות תופעת הבדידות. החרדה הקיומית של חיינו נובעת מהתחושה הקשה כי אנו סוחבים את החיים בכוחות עצמנו. אנו מתעוררים כל בוקר בבהלה תת-מודעת מהצרות שיבואו היום חלילה. אבל כשייבנה בית המקדש, יוסרו המסכים ונראה את המנוע האלוקי הגדול המכוון כל אחד אל המקום הטוב ביותר.

חסידים מספרים כי בתקופה הראשונה אחרי הסתלקות המגיד ממעזריטש, התעוררו צרות גדולות על עם ישראל בכלל ועל קהילות החסידים בפרט. הצדיקים בכו והתפללו, אך לא נהיה קל יותר. באחד הלילות חלם אחד מתלמידי המגיד כי הוא רואה את רבו בחלום. המגיד ביקש להסביר  מדוע התגברו הצרות בזמן האחרון. "כאשר שהיתי בעולם הזה, הייתי מתחנן לפני ה' לבטל את הקשיים, אולם כעת כשאני למעלה, אני רואה את התכנית האלוקית הגדולה ואני מבין כי כל האתגרים הללו נועדו להעצים את הדבקות היהודית בריבונו של עולם ואת התפשטות החסידות. לכן אינני מבקש כבר רחמים. אולם, סיים המגיד ואמר, אתם שנמצאים בעולם הזה וחווים את הקושי במלוא עצמתו, המשיכו להתפלל על טוב נראה ונגלה…

ליקוטי שיחות לה/210: מבואר בתוס' בשורש שם 'קיסר', שהוא על שם מלך רומי אחד שמתה אמו בלדתה ובקעו את בטנה ונמצא חי … ונקרא קיסר בלשון והוא לשון כרות בעברית, לידה באופן של יוצא דופן. וזהו הרמז בכך שמשיח נקרא בשם קיסר – להורות שפעולתו של מלך המשיח בעולם תהיה באופן של חידוש, שלא כפי טבע העולם, יוצא דופן למעליותא.

 

[לפי תפיסת הגאולה הזו, כתקופה שתאיר את אורו הגדול של הקב"ה ובכך תעניק פתרון לבעיות החיים החמורות ביותר, מובנים בהחלט (ועכ"פ בקצרה) הייעודים הנפלאים המובטחים לנו בימות המשיח. מדובר בעיקר על שלושה ייעודים כבירים: א. חיי נצח ותחיית המתים. ב. התעלות עולם החי בכך שבעלי החיים ישבתו מלהכות טרף. ג. שלמות העולם הטבעי בהפיכת עצי הסרק לעצי הפרי.

הנקודה המשותפת לכל הייעודים הללו, שהם כבר אירעו לעולמים. הם אינם חידוש אמתי, רק חזרה אל המצב הבראשיתי של העולם. כאשר ברא הקב"ה את הטבע, האדם היה אמור לחיות לנצח (כדברי התורה "וביום אכלך ממנו מות תמות", משמע שאם לא היה אוכל – היה חי לנצח). בעלי החיים היו רגועים ושלווים כמבואר ברמב"ן שם ובפרשת בחקותי, וכן לא נבראו עצי סרק, אלא רק עצי פרי. שכן התורה לא מזכירה כלל בריאת עצי סרק.

התופעה שקלקלה את העולם היא חטא עץ הדעת, שהביא לעולם את החטא וגרם לבריאה כולה להסתלק ממדרגתה העליונה. אולם בעת ביאת המשיח והסתלקות רוח הטומאה מן הארץ, העולם ישוב באופן טבעי אל נקודת הבראשית המושלמת שלו].

 

ונסיים: מיד אחרי נפילת מסך הברזל, החלו לנסוע שלוחי הרבי לכל רחבי חבר המדינות. לפני חג הפסח בשנים תשמ"ח או תשמ"ט יצאו שני בחורים צעירים לעיר קטנה על מנת לערוך ליל סדר ציבורי לתושבי העיר. הבחורים הביאו איתם מניו יורק קונטיינר עם מצות ויין וכל האוכל הדרוש לסעודה. עם הגיעם לעיר החלו לחפש אולם גדול שיכול להכיל מאות יהודים ומצאו רק את בניין 'הקומסומול', בניין הנוער הקומוניסטי, הנוער החלוצי.

לליל הסדר נאספו כצפוי מאות יהודים והסדר נערך ברוב שמחה. אחרי ברכת המזון, השליח הודיע בהתרגשות: "ועכשיו נגש לפתוח את הדלת לאליהו הנביא שבקרוב יגיע לבשר לנו על בוא המשיח". הייתה דריכות בקהל אך יהודי קשיש מנכבדי העיר קם ואמר: "אדוני איש צעיר! עכשיו איבדת אותי. עד עכשיו היה יפה ונעים, סעודה טובה עם מצות ויין, אבל למה לספר לנו סיפורים? אנו נראים לך ילדים קטנים?! אליהו הנביא? משיח? נו באמת!

השליח הצעיר התבלבל לרגע, אך אזר אומץ: "ברצוני לשאול אותך שאלה, לפני חמש שנים הייתם עוברים ברעד ליד המקום הזה. הייתם רואים מרחוק את סמל הפטיש והמגל וחוצים את הכביש לצדו השני. אם הייתי אומר לך לפני חמש שנים שבשנת 88 נשב כאן בבניין הקומסומול מאות מתושבי העיר ונערוך סדר פסח כהלכתו עם מצות ויין –  היית מאמין לי?!

"אז אדוני הנכבד, כשם שהנס הזה התרחש ואנו יושבים כאן הערב ועורכים סדר פסח בבניין הקומוניסטי באין מפריע, כך תתקיים התקווה שעם ישראל מצפה לה אלפי שנים: אליהו הנביא יבוא ויבשר לנו על בוא המשיח". היהודי הקשיש הזיל דמעה והקהל כולו פרץ בשירת 'אני מאמין'.

[1] להעיר שכבר מקטנותו ראו את גדלותו העצומה, כמסופר בגיטין נח על רבי יהושע שפדה אותו מידי הרומאים, מחמת יופיו הנדיר שהעיד על גדלותו הפנימית.