דרשה לחוה"מ פסח – מבוסס על ליקוטי שיחות ז/48 ואילך
.
כשפסח פוגש את שבת – מי גובר ביניהם?
אנחנו עומדים בנקודת זמן ייחודית אשר אוגדת ומחברת שתי קדושות שונות. מצד אחד, נמצאים בעיצומו של יום השבת קודש עם כל דיני שביתת היום החלים בו ומצד שני, הימים הללו הם חלק מחג הפסח וחלים בהם דיני החג, כמו איסור אכילת חמץ, הקרבת מוספי חול המועד ועוד.
כאן מעניין לבחון את השאלה הבאה: איזו מבין שתי הקדושות גדולה יותר? במקרה בו תיווצר סתירה בין דיני השבת לדיני הפסח – איזו מבין שתי הקדושות תגבר ותדחה את זולתה?
ישנו הבדל ברור בין פסח לכל המועדים בשנה. פסח הוא החג היחיד אשר מסוגל בעניין מסוים לגבור על דיני השבת. בכל החגים בשנה, אנו מכירים כלל פשוט: שבת מבטלת לגמרי את מצוות היום. למשל, בראש השנה שחל בשבת, מבטלים את המצווה המרכזית של היום ולא מקיימים את תקיעת השופר. כך בסוכות שחל בשבת: לא מברכים שהחיינו ולא נוטלים את הלולב. וכך ביום הפורים שחל בשבת: לא מוציאים את המגילה ולא קוראים בה.
היסוד לכך הוא מונח תלמודי בן שתי מילים: "גזירה דרבה". ובהרחבה: זאת גזירתו של רבה, שחשש כי אדם שאינו בקי לתקוע בשופר, ליטול את הלולב או לקרוא את המגילה, ילך אצל רבו ללמוד את הלכות המצווה ובינתיים ישכח שהיום שבת ויוציא ויטלטל עימו את השופר, הלולב או המגילה ברשות הרבים – מעשה האסור בשבת. כדי לשמור את קדושת השבת – גם במחיר פיחות בקדושת החג – ביטלו כליל את מצוות היום ומנעו את תקיעת השופר, נטילת הלולב וקריאת המגילה.
כך הדבר בכל החגים בשנה, חוץ מאחד ויחיד. אם יום ראשון של פסח חל בשבת, אנו לא מוותרים על שום מצווה. אוכלים מצה כרגיל, טועמים מרור ושותים יין. כאן לא חוששים לקדושת השבת, שמא ישכח ויטלטל את מצוות היום ברשות הרבים, אלא מתעקשים לקיים את מצוות הפסח כהלכתם.
והשאלה מתבקשת: כיצד חג הפסח גובר על קדושת השבת? מדוע לא חוששים לשכחה בשוגג אשר תוביל לחילול קדושת השבת? אדרבה, דיני פסח הם הרבה יותר מורכבים מדיני לולב, למשל, וכל שכן שיש לחשוש בהם כי אדם ילך אצל רבו לשאול שאלות הלכתיות שונות ויטלטל עימו את חפצי המצווה? למשל, יטלטל עימו את המצות, היין והכוס, כדי לברר את שיעור הכזיתים והרביעית לשתייה בליל פסח וכיוצא באלו?
השאלה הטרידה מפרשים ופוסקים הלכתיים רבים וענו עליה בסגנונות שונים. ראש ישיבת וולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין), מיישב בספרו "העמק שאלה", לפי דין ייחודי המובא בשולחן ערוך (סימן תפד). בזמנם, הייתה בורות עצומה. יהודים רבים היו בבחינת עמי הארץ, שלא ידעו לקרוא לשון הקודש ולא היו מסוגלים לערוך בעצמם את מצוות הסדר. לכן המנהג בליל פסח היה, שהרב היה מטייל בין בתי התושבים ומקיים עבורם את מצוות הפסח. אצל אחד היה עורך את הקידוש, אצל השני היה קורא את ההגדה, אצל השלישי היה אומר את ההלל, אצל הרביעי היה מברך ברכת המזון וכן הלאה.
כיון שכן, לא עלה החשש הרגיל, שמא ילכו האנשים אל הרב ויטלטלו את המצוות בדרך, משום שבליל פסח, הסדר היה הפוך בדיוק: הרב היה זה שיצא מביתו והלך אל בתי התושבים והוא בוודאי לא ישכח ויטלטל עימו את צרכי הסדר.
זהו פתרון נקודתי ומקומי לשאלה. הרבי מליובאוויטש, לעומת זאת, מעלה ביאור יסודי ומקיף אשר מעניק טעם חדש במצוות הפסח ומאיר באור יקרות את הזמן הנעלה שאנו נמצאים בו.
לפני עשרים וחמש שנה, התרחש לנגד עינינו נס יציאת מצרים. אחרי שבעים שנות מסך הברזל, נפתחו שערי ברית המועצות ויותר ממיליון עולים עלו לארץ ישראל. העולים החדשים הביאו ברכה, יש ביניהם אנשים מוכשרים ובעלי יכולות, אך בד בבד הם הציפו בעיה חמורה. לאורך שנות הקומוניזם, הייתה התבוללות אדירה, יהודים רבים נאלצו להסתיר את יהדותם ולכן נוצר בלבול בסוגיית מיהו יהודי. נוצר צורך דחוף לוודא מי מבין העולים, הוא אכן יהודי כשר כדת וכדין ולא עלה לכאן כדי לנצל את סל הקליטה שהוענק ביד נדיבה.
באותם ימים, נכנס אדם בן 42 לבית הדין הרבני בתל אביב וטען כי הוא יהודי. בראש הרכב הדיינים שדן בבירור היהדות שלו, ישב הרב ישראל מאיר לאו, בשבתו כרב וראב"ד תל אביב. האיש הביא עימו שני עדים כדי להוכיח את יהדותו: אחד העיד כי השתתף בברית המילה של האיש לפני 42 שנה, מה שמוכיח כמובן את יהדותו. והשני היה חסיד חב"ד זקן, שסיפר את הסיפור הבא:
הוא אינו מכיר אישית את האיש, אבל הוא הכיר את אימא שלו. היא עבדה כמנהלת מחלקה בבית רפואה במוסקבה ולמרות שלא הייתה דתית, הקפידה בקנאות על מצווה אחת. מדי יום הייתה מעשנת שתי קופסאות סיגריות ובלילה, הייתה לוקחת סיגריה אחת ומניחה בשקט תחת המיטה שלה בקופסת חיסכון. כך נהגה בכל לילה ולילה. אחרי פורים, הייתה מוציאה את 365 הסיגריות שהתקבצו במשך השנה ומביאה אותם אלי הביתה. אני הייתי מוכר את הסיגריות בשוק השחור, קונה כמה קילו קמח ואופה עבורה בקפדנות מצות מהודרות לליל הסדר, ללא חשש קל של חמץ.
כעת לא היה ספק ביחס ליהדותו של האיש. אם האימא גדולה כזו, שמקפידה כל כך על מצוות הפסח, בוודאי הילד יהודי כשר. הרב לאו התרגש מהסיפור וביקש לשוחח עם האימא: הוא חייג אליה לרוסיה ואמר לה: "אני חוגג את ליל הסדר ערב אחד בשנה, ואילו את חגגת אותו 365 יום"…
פסח הוא תקופה ייחודית בשנה, שבה אדם רחוק מחטא אפילו בשוגג. זאת תקופה נעלית ביותר, שהיצר הרע כמעט ואינו שולט בנו ואדם רחוק מלטעות ולשכוח את השבת. פסח מגיע אחרי שבועות של היסטריית ההתנערות מהחמץ. אנו פירקנו את הפריג'ידר, ניקינו את הפנלים מעל הבלטות והוצאנו את התריסים מהמסילות כדי לחפש כמה פירורים.
מה עומד מאחורי הבהלה מהחמץ? התקופה שלפני פסח עשויה להיראות כמו אובססיה כפייתית וחרדה מפני כמה פירורים לא נראים? מה גם שבשום מצווה בעולם, לא מצאנו חרדה תהומית כזו. אין כל מצווה בעולם, להפוך את הבית ולחפש אחר מאכל לא כשר או לא לראות ולא להחזיק ברשותנו מאכלים לא כשרים שונים. ואילו כלפי החמץ, ישנה היסטריה מבוהלת.
ידועים דברי הרדב"ז כי החמץ הוא סמל ליצר הרע. כדברי הגמרא: "ריבונו של עולם, רוצים אנו לעשות רצונך ומה מעכב? שאור שבעיסה". השאור הוא החומר המתפיח את הלחם. במקום להשתמש בשמרים להתפיח את הלחם, אפשר לעשות זאת באמצעות השאור שנמצא בתוך הלחם באופן טבעי. תכונת ההתפשטות והגאווה היא סמל ליצר הרע, שמתנפח ומתפשט כנגד דברי ה'.
הביעור והשריפה של כל פירור חמץ, מסמלת את ההתנערות מהרע ברבדים העמוקים ביותר של הנפש. ואכן אחרי הכנה אינטנסיבית כזו, אין לחשוש שאדם ישכח על השבת או החג ויעשה טעויות בשוגג. פסח הוא 'סביבה מוגנת', שמגינה על האדם אפילו מפני נפילה חסרת כוונה.
אנו נוטים להקל ראש בטעויות של שוגג ולחשוב כי הם נעשות לגמרי מעצמן. אנו רואים בהן מעשים לא נשלטים, בבחינת "מה רוצים ממני? זה היה בלי כוונה". אולם התפיסה של התורה היא כי חטא בשגגה לא קורה בחלל ריק. הוא מעיד על חוסר אכפתיות כללי, שממנו קורים מעשים רעים מבלי משים. (מה שנקרא: "טעות פרוידיאנית" הבאה מתת-ההכרה). אולם ימי הפסח הם סביבה מוגנת במיוחד, לא רק מפני חטאים במזיד, אפילו מפני שגגות ורשלנות מבלי-משים.
אחד מגדולי התורה לפני השואה האיומה, היה רבי עקיבא סופר. הוא היה נינו של החתם סופר והמשיך את מורשתו ברבנות העיר ברטיסלבה (פרשבורג) ועמד בראש הישיבה המעטירה שם. פעם הזדמן לפונדק אחד עם הרבי הרש"ב, רבי שלום בער מליובאוויטש ונוצרה בין הרבנים שיחה תורנית ערה.
הרבנית מליובאוויטש ניצלה רגע של שקט, היא ניגשה אל הרב סופר וביקשה ממנו טובה. היא סיפרה כי בעלה, הרבי, סובל מכאבים חזקים בשיניים ובחניכיים והרופאים ממליצים לו לעשות שיניים תותבות. אולם הוא מסרב לכך בתוקף, משום שישנם קשיים הלכתיים לנקות את השיניים מפירורי חמץ בפסח. הרבנית ביקשה ממנו שישוחח עם בעלה בנושא ויעלה טיעונים תורניים המתירים את המעשה בפסח.
הרב סופר העלה את הנושא וטען כי הצער והכאבים החזקים לאורך שנה שלימה, דוחים את השאלה הקלושה בימי הפסח. הרבי ענה כך: "האמן לי שביטול החומרה בדיני הפסח, תגרום לי כאבים גדולים יותר מכל כאבי השיניים של השנה".
האר"י הקדוש אמר: "מי שנזהר מחמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה". החיד"א (בספר דבש לפי אות ח סקי"ח) מוצא לכך רמז בדברי התורה: "ושמרתם את המצות" – ואפשר לקרוא: "ושמרתם את המצוות". הזהירות מהחמץ, היא לא רק התנערות נקודתית מאיסור אחד, אלא מסמלת את ההתנערות היסודית והעקרונית מעצם מציאותו של הרע.
נקפיד ונשמור על כל החומרות הנהוגות בישראל מדורי דורות, שיש להם שורש ומקור בדברי גדולי ישראל ונזכה לחירות אמיתית מפני היצר הרע, גאולה פרטית וגאולה כללית במהרה בימינו.