ג'יימס, השכן האירי של גולדשטיין, הפציר להצטרף אליו לבית הכנסת. ביום הכיפורים היה האולם מתמלא במאות אנשים וגולדשטיין חשב שג'יימס לא יבלוט מדי. הם צעדו ביחד.
תפילת שחרית הסתיימה והגבאי החל במכירת העליות: "חמישים דולר מפטיר". מרקוביץ צעק: "שישים דולר". גולדשטיין העלה ל"מאה דולר". וג'יימס החליט להצטרף לחגיגה: "מאתיים דולר".
"השתגעת? מה אתה עושה?", לחש גולדשטיין בבהלה.
"אני מכיר אותך, גולדשטיין, כשאתה מציע מאה, סימן שזה שווה חמש מאות…"
חברים, כמה טוב לחזור הביתה. כל כך מרגש לפגוש את הפנים המוכרות אחרי ההפסקה בת השנתיים של מגפת הקורונה. אודה על האמת: יש יהודים שפוחדים מיום הכיפורים, שמרגישים כבדות מחובת הווידוי, ההודאה על החטא וההכאה על החזה, אבל אני לא יכולתי לחכות לבוא היום הגדול. רק עכשיו כשאנו נפגשים, הלב מוצף ומרגיש חג, כי חג יהודי זה ביחד!.
השנה מתווספת שמחה כפולה למפגש הקהילתי. ההתכנסות הגדולה שלנו היא גם כעין זכר למפגש המרהיב – שאם נזכה השבוע לביאת המשיח, נחגוג אותו ברוב עם בירושלים: מעמד הקהל.
לפני מספר ימים קראנו בפרשת וילך על יום מותו של משה. בשעות חייו האחרונות הוא כינס את ישראל וציווה שתי מצוות אחרונות שהשלימו את התרי"ג. הראשונה ביניהן: "הקהל את העם האנשים, הנשים והטף וגרך אשר בשעריך". מדי שבע שנים, תקיימו מעמד כביר של 'השבעה', שישחזר וינציח את האירוע החשוב מכולם: מתן תורה בהר סיני.
זה היה מעמד אדיר, שצריך לחוות אותו כדי לתאר אותו: במוצאי חג הסוכות הראשון שאחרי שנת השמיטה, הייתה כל משפחת עם ישראל מתכנסת לחצר המקדש בירושלים. הכוונה היא לכל בני המשפחה ממש: "אנשים, נשים וטף". המילה "טף" (בניגוד ל"בנים ונערים") מכוונת על קטני הקטנים, יונקים ופעוטים שישנים בעגלות. מיליוני בני אדם עולים לירושלים ומלך ישראל, שעומד בראש ההנהגה המדינית, עולה על בימה מוגבהת, פותח את ספר התורה וקורא בה פרשיות נבחרות. הוא מלמד תורה, מזכיר את המצוות החשובות ומחזק את יראת השמים.
כמובן, משה רבנו שומר את המצווה הזו לסוף התורה כי היא נועדה להקיץ את היום שאחרי, הימים בהם נשקע בתלאות השגרה והעייפות תיתן את אותותיה. הפתרון הוא לקבץ את העם מדי שבע שנים ולהחיות מחדש את עקרונות היסוד של עמנו. תיזכרו, להבדיל, בנאום ההשבעה של אובמה מול מיליוני בני אדם בגבעת הקפיטול או בנאומו המהדהד של מרטין לותר קינג 'יש לי חלום', למרגלות אנדרטת לינקולן, ששינה את ארצות הברית. ועכשיו חשבו על כך שאירוע אדיר כזה מתקיים מדי שבע שנים: העם מתקבץ על משפחותיו לירושלים ומרענן את המחויבות לתורה ומצוותיה.
ואחרי ההתפעלות מהמיזם, עולה השאלה הפשוטה: האם זה יכול לעבוד?! האם זו הדרך הטובה להשיג את המטרה?! הרי מדובר היה באירוע של לימוד תורה, קריאה מתוך הספר ושמיעת מצוותיו והלכותיו ואיך זה הולך ביחד עם חוויה לכל המשפחה באוויר הפתוח?
מילא אם המלך היה תוקע בשופר או מרקיד לצלילי כליזמר, אבל הם באו ללמוד ולשמוע כלשון הפסוק "למען ילמדו ולמען ישמעו", ואיך עם הצפיפות של גברים, נשים ותינוקות אפשר ללמוד?
מה גם שאין דבר כזה "חוויה לכל המשפחה". זה לא יכול להצליח. זאת רק סיסמה צינית שהמציא מפיק אירועים מוכשר כדי למכור כרטיסים ולייצר הורים דביקים, מותשים ועצבנים… אם זה מעניין את הגברים, זה לא מעניין את הנשים. ואם מעניין את הגברים והנשים – זה לא מעניין את הטף.
אתם מכירים את זה: אתם יושבים בהופעה ורוצים לברר מיהו זוג נשוי ומי לא? הביטו עליהם: אם הם צועקים על אותם ילדים – כנראה שהם נשואים…
או זו: מדי יום חמישי בלילה, משה יצא עם חבריו לשתות. דקלה, אשתו, ביקשה להצטרף אליהם פעם. הוא ניסה לשכנע שזה לא בשבילה, אבל היא התעקשה. הם מצאו בייביסיטר ויצאו ב-11 בלילה עם החברים לבר. אחרי שעה ארוכה שהביטה מהצד, ביקשה לטעום בעצמה. הוא הגיש לה כוסית ויסקי, היא טעמה וירקה: "פוי, זה מגעיל, איך אתם מכניסים את זה לפה?".
"נו, מה חשבת, שאנחנו מלקקים כאן דבש?!…."
מה הייתה המטרה העליונה של הקהל? וחשוב מכך: מה המסר הנצחי שאנו יכולים לשאוב מהמעמד הכביר להתמודדויות המורכבות של עצמנו? הרבי מליובאוויטש ראה במצווה הזו את הסוד שאנו זקוקים לו בימים אלו, הטיפ שיוביל מהימים האחרונים של הגלות אל הימים הראשונים של הגאולה.
הקהל מזכיר לנו שנולדנו לעבוד את ה' ביחד ולא בבדידות. הדרך העולה למעלה היא זוגית, משפחתית וקהילתית. למרות שלימוד התורה הוא אירוע רוחני, אישי, שמוכרח להיות אינדיבידואלי, אבל יש משהו שהוא יותר גדול מלימוד אינטלקטואלי: טיפוס למעלה, מחויבות, קשר, הרגשה שזה המקום הכי טוב בשבילי – והרגשות העמוקים הללו מתעוררים רק מלימוד משותף.
ללמוד אפשר לבד, אבל כדי שהתורה תלמד אותי – צריך יחד. כדי לפתח את עצמי – טוב לבד, אבל כדי לטפס למעלה עד השורש העליון של התורה – מוכרחים להיות ביחד.
חברים, בואו נדבר על זה: לא סוד שאנחנו חיים בדור הבודד בהיסטוריה, אבל גרוע מכך: אנו הדור שהפך את הבדידות לאידיאל. אם בדור הקודם התבודדו ובכו, היום מתבודדים וכותבים שירים.
אפשר להבין את הגישה: לחיות עם אדם נוסף זה מתיש, זה דורש מאמץ, והסיסמה היום היא: 'אם קשה לך – תעזוב את זה'. המהפכה האינדיבידואלית שפרצה לפני כמאתיים שנה, הרימה את מקומו של היחיד על פני החברה, המדינה והשלטון והצליחה במידה מדהימה, הצליחה יותר מדי.
לפני 22 שנה יצא ספר שטלטל את ארצות הברית בשם "לשחק באולינג לבד". רוברט פטנאם תיאר איך היו משחקים "כדורת", באולינג, בליגות עירוניות וקהילתיות, והיום הליגות נעלמו ואדם יוצא עם שני חברים שחושבים בדיוק כמוהו ושונאים את אותם אנשים. חוקר מאוניברסיטת קנטקי בשם נייתן דה-וול, בדק את תמלילי עשרת השירים המובילים בפלייליסטים בארצות הברית בין השנים 1980 ל-2007 וגילה מהפכה חברתית: מונחי גוף ראשון רבים, כמו 'אנחנו, אותנו, לנו, שלנו' – פחתו, ואת מקומן תפסו מילות יחיד: 'אני, אותי, לי, שלי'.
הפסקנו לחשוב במונחים של 'אנחנו' ועברנו לחשוב ב'אני'. 'לבד, ביחד'. תיכנסו למסעדה ותראו משפחות שיצאו לבילוי משותף. כל אחד יושב בתוך המכשיר שלו והם מקיימים בילוי משפחתי. פעם היה מגיע ערב יום הכיפורים וילד היה הולך לבית ההורים, מביט בעיניהם ואומר: "אבא ואימא, אני מצטער אם פגעתי". העיניים היו נפגשות, מבע הפנים היה משדר הפתעה ובהדרגה ריכוך, וקליק היה נוצר בין הלבבות. היום שולחים הודעת וואטסאפ: "היי אבא ואימא, אני מצטער, שתהיה לכם שנה מבורכת". ובתוך רגע נוחתות עוד מאה הודעות אחרות שמשכיחות את החיים שהיו יכולים להתחיל.
באה מצוות ההקהל ומחזירה אותנו לעקרונות היסוד: "הקהל את העם, האנשים, הנשים והטף וגרך אשר בשעריך". רבותיי וגבירותיי, תצאו מהטלפונים, תיכנסו לרכב, תצטופפו כל המשפחה בספסל האחורי, תזיעו בחום הירושלמי ותעמדו כתף אל כתף. אם אתם בזמן הגלות ולא יכולים לעלות לירושלים, אז תעשו אותו דבר בקהילה בה אתם נמצאים: קחו את הטלית, תצאו מהבית, ותתקבצו לבית הכנסת כדי להתפלל וללמוד ביחד. אם הרב לא נמצא בעיר, אז תמצא חברותא ותלמד עמה. הגיע סוף השבוע, תכינו משהו טוב לאכול ותזמינו את כל המשפחה לסעוד שבת ביחד.
אבל למה? מה נותנת הקהילה? מה יש בתפילה משותפת או בסעודה משפחתית? הנה שתי נקודות מהותיות: 1. גילוי היסוד האחדותי המשותף. 2. הדרך להיתרם ולהתעצם זה מזה.
ראשית, כשאנחנו ביחד – אנחנו מתעלים מעל ומעבר לעצמנו. המאמץ להכיר בקיומו של זולת, לחיות אתו ולחשוב בראש שלו, מעורר את היסוד האחדותי הנעלה המשותף. העובדה שמיליוני יהודים מתקבצים למרגלות הר בירושלים ומקשיבים למלך אחד ותורה אחת, מציפה את מה שידעו אבותינו ואנחנו מזמן שכחנו. אבל הרבה פשוט מכך: כשעשרה או אפילו שלושה יהודים לומדים ומתפללים יחד – נפתח השער לשמים והשכינה שורה ביניהם. אלו לא אוסף של אנשים בודדים, אלא הקב"ה מבקש לעשות לו מקום ולהיות חלק מהיחד הנפלא הזה.
סיפור שלמעלה ממילים: בחג הסוכות תש"ל, אירע אסון שטלטל את הקהילה בשכונת קראון הייטס: גברת גאנזבורג, אישה צעירה בת 40 נפטרה ממחלה קשה והשאירה אלמן מיוסר וחמישה יתומים. במשך ימי החג הייתה המשפחה מכונסת בעצמה. הגיע ערב שמחת תורה והיתומים התלבטו מה יעשה אביהם, החסיד ר' צבי הירש גאנזבורג. מדי שנה היה לוקח את ילדיו לבית כנסת במזרח פלטבוש, כדי לשמח את המתפללים בריקודי ההקפות, אבל כנראה השנה לא ימצא את הכוחות.
שמחת תורה הגיע והאבא אמר שהוא לא יכול להישאר כאן. הוא חייל, יש לו משימה, יהודים מבוגרים מחכים לריקודים שלו והוא לא רשאי לנטוש את העמדה. הוא ביקש מהסבתא להלביש את הילדים כמו שאימא אהבה, והם יצאו לצעידה הארוכה. הדרך בת השעתיים התנהלה בדממה קודרת, אבל כשנראו שערי בית הכנסת, התעברה בו נשמה חדשה: הוא השליך את שברון לבו ורקד בכוחות שלא מהעולם הזה. הוא הרים את בית הכנסת על הרגליים והקפיץ את כולם במעגלים.
כששבו לקראון הייטס, עמדה בפניו משימה נוספת: הוא היה 'מתחיל הניגונים' בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. כשהרבי סיים את השיחה, נשמע קול דקיק מתחת לבימת ההתוועדויות שהתחיל מנגינה רוסית: "במים לא נטבע, באש לא נשרף". הרבי הביט בסולן – בהירשל גאנזבורג שהתחיל את השיר – ולפתע הזדקף על רגליו, דחף את הכיסא אחורנית בעוצמה עד שכמעט נפל ואז החל לרקוד במקומו, מתנועע מעלה ומטה, מתנדנד קדימה ואחורה, עד שיש אומרים שבכל השנים שהרבי רקד, הוא מעולם לא רקד בצורה כזו.
חלפו קרוב לשלושים שנה. בערב שמחת תורה בתחילת שנות הנו"ן, צלצל הטלפון במשרדי ארגון "צבאות ה'" בניו יורק. על הקו היה יהודי אמיד שביקש לממן תכנית לילדים בשמחת תורה. הצעיר שענה את הטלפון ביקש להבין מה מושך אותו ליזום פעולה כזו שעולה רבבות דולרים? האיש סיפר שיש לו נדר מלפני שנים רבות. הוא היה נער בן 14 בבית כנסת קטן במזרח פלטבוש. חבדני"ק אחד הגיע עם חמישה ילדים ורקד עם התורה בעוז. "אמרתי לאבי בהיגיון של ילד אמריקאי, שכנראה האיש עשיר והחיים שלו טובים". אבא ענה שהאיש התאלמן לפני שבוע. "אז למה הוא רוקד?". אבא ענה: "כי היום שמחת תורה וחסיד אמתי שמח בשמחת תורה". "באותו הרגע החלטתי", סיפר האיש מעבר לקו הטלפון, "שאם יום אחד יהיה לי כסף, אגרום לילדים לרקוד בשמחת תורה. ועכשיו ברוך ה' יש לי מספיק והגיע תורי לפרוע את ההבטחה ההיא…"
זאת גדולה נפשית שאפשר להגיע אליה רק ביחד. יש שערים בשמים שנפתחים רק לקבוצות…
בדיחה: מר לוי האתיאיסט אומר לאשתו שהוא החליט ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת. -"בחייך, אתה הולך לדבר עם האלוקים?! הרי הצהרת שאינך מאמין בו?"
"לא, זה גולדשטיין שמדבר עם אלוקים, אני הולך לדבר עם גולדשטיין…"
ובכן, זאת לא בדיחה. אנחנו מדברים עם האלוקים בכמה דרכים: כשאנו מדברים ישירות אתו וגם כשאנו מדברים עם גולדשטיין שמדבר עם האלוקים…
אבל זאת לא הסיבה היחידה לעבוד את ה' ביחד. אנו עושים זאת לא רק כדי לטפס למעלה, אלא כדי לחיות יותר טוב למטה. כי אנחנו חיות חברתיות שצועדות בזוג ובקבוצה.
ימי תחילת השנה מזכירים לנו את תהליך בריאת העולם והכל היה אז טוב ומושלם. הקב"ה הביט מסביב והיה מרוצה ממעשה ידיו, ירח, שמש, כוכבים, צומח וחי, הכול עמד על מקומו. חוץ מתופעה אחת עליה הביט האלוקים באכזבה ואמר שהיא לא יצאה מוצלחת וחייבת תיקון מידי: "לא טוב היות האדם לבדו". אדם הראשון נברא לבד והקב"ה הצהיר שזה לא טוב ויצר את האישה.
המילה "חיים" היא בלשון רבים כי החיים הם ברבים. הביחד מחיה את הנפש, כמו שהאוכל ממריץ את הגוף. החיים בקהילה מזרימים הנאה, אופטימיות ושמחה, הם יוצרים אגרוף מלוכד שמתגבר על כל קושי. שום חבר קהילה אינו בודד, הוא חלק ממעגל חברים שנפגשים בבוקר ובערב, מתחילים את היום ומסיימים ביחד וחולמים את אותו החלום. כך בנוגע לחיים המשפחתיים: הורים נותנים לילדים חיים, אבל ילדים נותנים להורים משמעות לחיים. משפחה מקבצת את כל התכונות הטובות: חברות, אהבה, ילדים, הגנה עליהם והטענתם בזהות ומשמעות.
כל המחקרים מראים שאנשים שחיים בקהילות, מאריכים ימים והחיים עצמם משגשגים. לא מזמן ראיתי מחקר האומר שמפגש חברתי פעם בשבוע לשיחה ולספל קפה, מוסיף לתוחלת החיים את אותו מספר שנים שמוסיפה גמילה מעישון קופסת סיגריה ביום!.
הנה סיפור נהדר מהגמרא: חוני המעגל היה חכם חשוב, שחי בסוף ימי הבית השני. כל ימיו הטרידה אותו שאלה: איך מתאר הפסוק את גלות בבל כמו "חלום", כנאמר "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", והרי גלות בבל נמשכה שבעים שנה וכיצד חלום יכול להימשך שבעים שנה?
פעם הלך ברחוב וראה אדם נוטע עץ חרובים. הוא התפלא, חולפות שבעים שנה עד שעץ כזה ייתן פירות ועבור מי הוא טורח? הלה ענה: "כמו שאבותיי נטעו בשביל ילדיהם, אני נוטע עבור ילדיי ונכדיי". חוני חש עייפות ושכב לצד הערוגה לישון. כשהתעורר, גילה לתדהמתו את העץ פורח ואיש צעיר קוטף ממנו. הוא הבין שישן שבעים שנה וההוא שקוטף מהעץ, הוא נכדו של החקלאי.
הלך חוני לביתו הטבעי, לבית המדרש, ושמע את הלומדים אומרים: "הלימוד שלנו כה טוב ומאיר, כמו בימים של חוני המעגל שהיה מסביר הכול בטוב טעם". קפץ חוני לתוך הקבוצה ואמר: "אני הוא חוני המעגל". הביטו בבוז באיש התמהוני. הוא ניסה למצוא חבר שילמד אתו, אבל כשהתעקש שהוא חוני המעגל – התרחקו ממנו. כשראה שנותר ללמוד לבד, הרים עיניו לשמים וביקש למות.
רבא, האמורא הדגול, היה מספר את הסיפור ומסיים: "הנה הוכחה נוספת לפתגם העולם 'או חברותא או מיתותא'". או למצוא נשמה נוספת ללמוד עמה או למות…
חסידים מספרים: הבעל שם טוב היה מאריך בתפילת שמונה עשרה והתלמידים היו ממתינים בסבלנות. פעם כמה מיהרו לצאת והתכוונו לחזור עד שהרבי יסיים. הם יצאו החוצה, אבל להפתעתם, הבעש"ט מיהר לסיים את התפילה. הוא הסביר: כשאני עולה למעלה, אני מטפס על התפילות של כולכם. אני לוקח את היתרונות של התפילה האישית של כל אחד ובכוח הרבים, מטפס לרקיע. אבל כשכמה מכם עזבו ויצאו, איבדתי את הסולם שהרים אותי והייתי מוכרח לרדת בחזרה…
משל עממי: אברהם היה חלק מקהילה תוססת, מגיע לתפילות, משתתף בשיעורים ושם יד כשצריך לעזור. אבל פעם הפסיק להגיע. הרב התעניין מה קרה והחברים אמרו שהכול בסדר, אבל הוא רוצה להיות עם עצמו. הוא לא מרגיש צורך בחיבור לקהילה.
הרב הלך לבקר את אברהם בביתו. זה היה אמצע החורף והאיש ישב עם ספר ביד, ליד תנור האח, שבער באש בזכות גחלים שהונחו בתחתיתו. הרב לקח את המלקחיים והוציא פחם בוער מהלהבות והניח אותו בפינה צדדית בתוך האח. שאר הגחלים זהרו ואילו פיסת הפחם המבודדת הלכה והתבהרה מרגע לרגע, איבדה את הניצוץ האדום והצהוב עד שכבתה. היא נחה שם קרה ומתה. הרב לא אמר מילה, רק הנהן לילה טוב וחזר הביתה.
בשבת שלאחר מכן חזר האיש לבית הכנסת. הוא הבין שגחל שבוער לבדו – גווע בקלות.
בדיחה: גולדשטיין ומרקוביץ היו זוג חברים מבוגרים שנפגשו מדי בוקר בקופת חולים. בזמן ההמתנה היומי לרופא היו משתפים במחלות המתפתחות. יום אחד מרקוביץ נעדר. גולדשטיין פחד לחשוב מה קרה לו ומיהר להתקשר אליו הביתה.
מרקוביץ בכבודו ובעצמו הרים את השיחה. "רגע, אתה חי? אז למה לא באת לקופת חולים?" -"אה מצטער, היום לא הרגשתי טוב…"
ההיסטוריה היהודית זוכרת אירוע טראומטי, בו קיבלנו מסר רב עוצמה אודות חיוניות הביחד: כבר אלפי שנים אנו סוחבים כתם היסטורי שהולך אתנו לכל מקום. אנו רומזים לו שוב ושוב בתפילות יום הכיפורים ובתוך בקשת המחילה האישית, מייחלים גם לסליחה ומחילה על החטא הקולקטיבי: הכוונה היא כמובן לחטא מכירת יוסף, בו עשרה אחים מכרו בניכור אח לאורחת ישמעאלים כמו זוג נעליים.
כך בחתימת הברכות בשמונה עשרה מפצירים: "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון" ומובא בספרים כי "סלחן לישראל" הוא חטא העגל ו"מחלן לשבטי ישורון" הוא מכירת יוסף. הצער מגיע לשיא בתפילת "סדר העבודה" (בקהילות אשכנז), כשמאריכים לתאר את הריגתם המחרידה של עשרה הרוגי מלכות וזאת ככפרה על חטא "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת".
הנוכחות של מכירת יוסף נמצאת בעוד מקום. מובא בספר הזוהר כי המילה "כיפורים" היא "כ-פורים", היינו שיש קשר עמוק בין היום הרציני בשנה ובין היום השמח בשנה, ואחד הדברים שעושים בפורים הוא לתרום "מחצית השקל" ומובא בירושלמי שהוא בא ככפרה על חטא מכירת יוסף. שכן כל אחד מהאחים הרוויח חצי שקל ממכירתו ולכן כל אחד מאתנו תורם לצדקה את הכסף האסור.
מה באמת הקשר הרעיוני בין מכירת יוסף למחצית השקל, מעבר לדמיון המשקלי? הנה רעיון כביר (ראו ליקוטי שיחות כ/189): כל מריבה מבוססת על ההנחה שאני לא צריך אותו. יותר טוב בלעדיו מאשר אתו. בני זוג שמחליטים לקרוע את הקשר נתמכים בחשיבה ש'הוא רק נטל על החיים שלי'. אחים שקורעים את המשפחה אומרים ש'החיים יהיו הרבה יותר טובים לבד'.
זה מה שאמרו אחי יוסף על יד הבור: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מי יהיו חלומותיו". נזרוק את הילד השחצן והנודניק לבור ונשכח את הפרק הזה בחיינו.
אבל המציאות לימדה מסר מהדהד. החיים שלהם הפכו להיות תלויים בו וכל עוד הוא חי היה להם ממה לחיות וכשהוא מת – גם להם לא נותרה אפשרות לחיות!. הילד שקברו בבור, הפך בגלגולי ההשגחה להיות זה שהחזיק את כלכלת העולם. יוסף היה שר האוצר היחידי בעולם שחסך לשנות הרעב וזה שקלט אותם על אדמת מצרים והציל את חייהם ממות בטוח.
הדבר משול לשני אחים שמנתקים את הקשר, אבל אז אחד צריך תרומת כליה והאדם המתאים ביותר הוא האח המסוכסך אתו. כי הוא היחיד שנושא את הגנים שלו.
לפיכך תורמים "מחצית השקל" ולא שקל שלם, כדי להזכיר לעצמנו לדורות: אנו קבוצה ולא יחידים. עם ישראל הוא יחידה אחת שמפוזרת בגופים רבים וכל אחד הוא רק חלק, פרוסה, מחצית, והנפש מייחלת לקהילה ולקבוצה כדי להפוך לשלם.
מה זה אומר בתכל'ס? מה המסר הפשוט של הקהל?
השנה עלינו להיות הרבה יותר ביחד. לעשות את הדברים הטובים באחדות עם מישהו: עם ילד בבית או עם חבר נוסף בבית הכנסת.
זאת ההזדמנות שלך, הרב, מוסר הדרשה, לשתף את הציבור בפרויקט "הקהל" חדש שיזמת, כדי להפוך את השנה לחוויה של ביחד: שיעור תורה חדש, מנין תפילה נוסף, התוועדות חודשית, פרויקט התנדבותי או טיול מאורגן. העיקר שנרים השנה את הקבוצתי מעל האישי.
הנה מכתב כללי מימי הסליחות תשמ: "כדגומא אחת של מעשה בפועל: כשיהודים מועטים חיים במקום מסוים, נוסף על כך שצריך להיות אצל כל אחד מהם לימוד תורה וקיום מצוות בהידור, עליהם להפוך ל'קהל' וליצור יהדות של קהל: להקים מוסדות חינוך של תורה, למנות מנהיג של תורה (רב), לייסד מזון של תורה (שוחט), ומובן מאליו – להקים חיי משפחה של תורה (מקווה טהרה)".
לימדונו רבותינו שכשילדים מתקבצים, האבא מתקבץ איתם. החיבורים הגדולים שיקרו השנה, יעוררו בוודאי את הגעגוע של הקב"ה אלינו ונזכה בימים אלו ממש, לשמחת הגאולה השלמה ולקיבוץ הקהל האמתי בירושלים עיר הקודש, "קהל גדול ישובו הנה" כפשוטו ממש.
*שאבתי את ההשראה לדרשה, מדברים שכתב בעבר ידידי השליח, הרב מענדי גערליצקי, והתודה נתונה לו
| כתיבת הדרשות והשיעורים והפצתם באופן חופשי
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי הרבי ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולעילוי נשמת מרת שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב |