כיצד נהפוך את השנה הזו לגדולה?
בשלוש וחצי בצהריים, ביום כ"ח בסיון תר"צ (יוני 1930), פולין היהודית לבשה חג. למעלה מעשרת אלפים איש בראשות גדולי האדמורי"ם והרבנים התאספו בעיר לובלין כדי לחנוך את מבנה "ישיבת חכמי לובלין". ההרגשה המרוממת בקרב הנאספים הייתה שמשהו חדש מתחיל.
הייתה זו הגשמת חלום של שנים: להקים ישיבת-עילית חסידית שתצמיח את טובי הלמדנים בעם היהודי, בבחינת "אוניברסיטת אוקספורד" של עולם התורה. הרעיון היה לבנות מקום בו יהיה לתלמיד את כל מה שהוא צריך והוא לא ייאלץ לצאת כלל ממבנה הישיבה. לראשונה בתולדות הישיבות (בפולין), הוקמה ישיבה עם פנימייה וחדרי אוכל צמודים עבור כלל תלמידי הישיבה והבחורים היו יכולים ללמוד תורה בהתמדה וברוגע.
המבנה המרשים התנשא לגובה שש קומות, היו בו יותר ממאה חדרים, בית כנסת גדול, מקווה טהרה ומכבסה, ומעל הכול, גולת הכותרת של הישיבה: ספרייה תורנית עשירה עם 22,000 ספרים – לרבות כתבי יד נדירים.
בשיאו של הערב החגיגי, קמו הנכבדים ממקומם ויצאו אל חזית המבנה. הוגה ומקים הישיבה, הרב מאיר שפירא מלובלין, הוזמן להסיר את הלוט מעל חזית הבניין. הלוט הוסר וכתובת גדולה התגלתה מתחתיו. היה זה פסוק מספר תהילים: "לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם".
הנוכחים הביטו זה בזה בפליאה. הם ציפו להצהרה יותר דרמטית. אולי הפסוק המפורסם אותו נקרא בשמחת תורה: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". אולי: "והגית בו יומם ולילה" או "בתורתו יהגה יומם ולילה". אך מה כיוון מייסד הישיבה כשבחר בפסוק "לכו בנים שמעו לי"?
הסביר הרב שפירא: עלתה בי השאלה, מדוע דוד המלך אומר "לכו בנים"? הרי ברור שהיה עליו לומר 'בואו בנים'? התקרבו אלי כדי ללמוד! מדוע הוא מרחיק ממנו את הבנים באומרו "לכו"? דוד המלך מעביר מסר חשוב: ישנם תלמידים רבים שהם יראי ה' בתוך כתלי הישיבה, אך החלום שלי הוא להקים ישיבה שתצמיח יהודים טובים מחוץ לכותלי הישיבה, כאלו שגם בביתם הפרטי ובחייהם האישיים בינם לבין עצמם כשאיש לא רואה את מעשיהם – גם אז יחיו בצורה הגונה.
יום כיפור הוא יום מיוחד במינו, אור אלוקי נעלה מאיר מסביב ומעורר תחושה של התעוררות והתחדשות – אך מה נוכל לקחת מבית הכנסת? מה נזכור מחר מהחוויה שחווינו היום?
למעשה, התורה עצמה מתייחסת אל הבעיה הזו, הבעיה שמוכרת היטב בתור ההתרסקות אל השגרה אחרי רגעי האהבה הגדולים. בפרשת עקב אומרת התורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה", והפסוק מעורר תמיהה לשונית חמורה. כל עורך לשוני, מורה לדקדוק או אפילו סתם אדם עם אוזן רגישה לשפה העברית, יכול לשים לב אל הקושי בפסוק.
הציטוט מתחיל ואומר: "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה" – בה"א הידיעה, וממשיך עם המלים "עד אחרית שנה" – בלי ה"א הידיעה, וזה כמובן פלא. או שהפסוק יאמר 'מראשית השנה עד אחרית השנה" או 'מראשית שנה עד אחרית שנה'?
אלא שיש כאן רמז: כל שנה מתחילה כ"השנה", החוויה של ההתחדשות בתחילת השנה גורמת לכולנו להחליט כי זאת תהיה שנה מופלאה. השנה אני אשוב יותר מוקדם הביתה ואעקוב אחרי המחברות של הילדים, השנה אני אטפל בזוגיות ההולכת ונשחקת שלי, השנה אני אלמד הרבה יותר, אקרא הרבה יותר ואבקר בבית הכנסת הרבה יותר.
אך השנה מסתיימת כסתם עוד שנה, "עד אחרית שנה" בלי ה"א הידיעה. הלחץ של העבודה והעייפות של השגרה גורמת לחודשים לעבור בזה אחר זה והשינוי ממשיך להמתין לשנה הבאה. אז מה עושים? מה הסוד של האנשים הגדולים שמגשימים חלומות? איך נהפוך את השנה הבאה לגדולה באמת, כזאת שנביט בסופה אחורה ונאמר בסיפוק: השנה הגשמתי חלום!
במכתב כללי שכתב הרבי מלובאוויטש בימי הסליחות תשכ"ג, הפנה זרקור אל נקודה מעניינת. המצוות היהודיות בולטות תמיד במגוון המרשים המרכיב אותם. בעוד מספר ימים, בחג הסוכות, נביא "ארבעה מינים", לא מין אחד אלא ארבעה. בימי החנוכה נאיר "שמונה נרות", ביום הפורים נחלק "שתי מנות" ונעניק מתנה "לשני אביונים", וכך בחג הפסח נניח על הקערה "שלוש מצות" ונשתה "ארבע כוסות".
ואולם הלילה הזה כולו שונה. בראש השנה וביום הכיפורים אנו תוקעים רק בשופר אחד. במקום להביא להקת נשיפת שלמה, שופר, חצוצרה וסקסופון, אנו מסתפקים בשופר אחד כדי לעורר את הלבבות.
ללמדך כי בשביל להתחיל שנה טובה, די במעשה אחד טוב. מהפכה גדולה עושים בצעד אחד. אדם חכם הוא זה שיודע להתקדם בהדרגה ולא לשבש את המערכת כולה. חז"ל קראו לזה: "קביעות". מעשה אחד טוב אבל קבוע, יכול לשנות את החיים מהקצה אל הקצה.
מספרים על בני זוג שחיו בצורה נהדרת. כשכל השכנים רבו וצעקו וטרקו דלתות, אצלם בבית הייתה הרמוניה מופלאה. הם תמיד צעדו עם חיוך על הפנים והיטו את הכתף להקשיב אחד לשני. היה נראה כאילו הצרה המאפיינת את כל בני ובנות הדור הזה – פסחה על חייהם.
כשהם זכו לחגוג את "חתונת הזהב" ולציין חמשים שנה לנישואיהם, קמה האישה שכבר הפכה לסבתא ולסבתא זקנה ופנתה לילדיה: "ילדיי היקרים, רוצה אני לגלות לכם את סוד הנישואים הטובים. כמו כולכם, גם אנו שבנו הביתה אחרי החתונה וחווינו את השחיקה. כל אחד שקע בעבודתו וחשנו את המסך מתרומם בינינו. ואז החלטנו לעצור ולשנות. קיבלנו על עצמנו למחוק ערב אחד בשבוע מהלוח ולהקדיש אותו עבור שנינו. מאותו יום, לא חלף שבוע אחד בו הערב הזה לא היה שלנו בלבד. פעם נשארנו בבית ופעם יצאנו מהבית, אך הערב הקבוע הזה שינה את חיינו המשותפים. בו סיפרנו על כל מה שעבר עלינו השבוע והצתנו מחדש את האהבה.
ולמען האמת, יהודי לא צריך להתאמץ מדי. הקב"ה כבר דאג לנו. הוא נתן לנו את השבת, כדי שערב אחד בשבוע נסגור את הטלפון, ננתק את הטלוויזיה, נאסוף את המשפחה אל השולחן ופשוט נחזור ולדבר, כמו פעם, לפני המצאת הטלפון.
וכך בכל תחום בו רוצים לחולל שינוי: הבה נחליט על ערב אחד בשבוע בו נצא לשיעור תורה, תפילה אחת בשבוע בה נצא לבית הכנסת להתפלל במשותף, ביום שישי אחרי הצהריים נשוב הביתה יותר מוקדם ונדליק נר לכבוד שבת קודש וכו' וכו'.
ואל לנו לזלזל בכוחו של מעשה אחד קבוע. זהו נר של אור שיצית באהבה את כל השבוע. הנה סיפור מיוחד במינו, מתוך ספר מיוחד במינו ("הרבי שלי, נשים מספרות על הרבי מלובאוויטש") המספר על הכוח והשליחות שהפקיד הרבי מלובאוויטש בידיהן של נשים. על עטיפת הספר נכתב: "אצל הרבי, הנשים אינן רק נשי החסידים או נשות השלוחים, הן חסידות בפני עצמן ושליחות בפני עצמן וכל התביעות שהופנו אל החסידים – הופנו גם אליהן".
הנה סיפור אחד מתוך הספר: הגברת ברוניה שייפער מניו-יורק היא מרצה למחשבת היהדות. היא מוזמנת לפורומים מגוונים כדי להציג את השקפת היהדות בנושאים שונים. אך לפני היותה מרצה, היא כמובן גם אימא לכמה ילדים וכתוצאה מעבודתה היא נאלצה להיות מעט בבית, מה שעורר בה ספקות ולבטים האם המאמץ שלה כדאי? האם היא באמת מעוררת השראה בקרב מאזיניה?
פעם קיבלה טלפון מהמזכיר של הרבי מלובאוויטש, הרב בנימין קליין: "תיכנסי למזכירות, יש לי משהו להראות לך". הוא הגיש לה מכתב עם בית מזוזה קטן. את המכתב כתב איש נוצרי-קתולי והוא מספר כך: "הייתי נשוי לאישה יהודייה בשם סוזן שהייתה חסרה כל רקע דתי. בשלב מסוים בחיינו חשנו ריקנות פנימית וחיפשנו להשתלב בקהילה דתית בה נקבל סיפוק רוחני. החיפוש הוביל אותנו לקהילה רפורמית שבה חשבתי שיסכימו לקבל גם אותי, אך למרבה הצער הדברים לא הסתדרו והראביי לא הסכים לקבלני. הקשר שלנו הלך והסתבך, רבנו הרבה, בכינו ואני טענתי שאם היהדות לא מקבלת אותי, על סוזן להתנצר ולהצטרף אליי לכנסייה. סוזן הסכימה לעזוב את היהדות שבין כך לא הייתה משמעותית מדי בחייה.
באותם ימים ראתה אשתי מודעה המזמינה את הקהל הרחב להרצאה בנושא "טהרת המשפחה, זוגיות על פי היהדות" מפי מרצה בשם "ברוניה שייפר". אשתי הלכה ובגמר ההרצאה היא ניגשה לגברת שייפער וסיפרה שהיא יהודייה והיא עומדת להתנצר בקרוב. הגברת שייפער הוציאה מתיקה פמוט קריסטל קטן וביקשה להדליק אותו בכל ערב שבת. בשבועות לאחר מכן, סוזן הדליקה את הנר בקביעות ובהתמדה ונושא המרת הדת כבר לא עלה על סדר היום. עצם העובדה שסוזן חוותה את יהדותה פעם בשבוע, מנע ממני מלהעלות את הנושא לדיון נוסף. בהמשך, סוזן קיבלה מהגברת שייפער גם מזוזה לקבוע על הדלת.
לפני שבועות ספורים, סוזן נפטרה. כוונתי הייתה להעניק לה קבורה נוצרית מכובדת, אך ברגע האחרון נדדו עיני על הפמוט שעומד על השולחן ועל המזוזה העומדת בפתח. הבנתי כי עלי לפנות לרב יהודי. פניתי אל הרב המנהל את המרכז הרפואי בו היא נפטרה וקיבלתי את כל הסיוע הדרוש. "כעת", מסיים האיש את המכתב ופונה באופן אישי אל הרבי מלובאוויטש, "רבאיי יקר, הבנתי כי הגברת שייפער נמנית על קהל חסידיך. אני סבור שיהיה לך מה לעשות עם בית המזוזה ולכן אני משגר אותו בחזרה למשרדך"…
ומסיימים בטוב: יום הכיפורים הוא גם יומו של "רבי עקיבא", האיש והאגדה. על פי המסורת, ביום זה נהרג רבי עקיבא על ידי הרומאים. הדבר המעניין ביחס לחייו של רבי עקיבא, שהוא לא נולד כאיש גדול. הגמרא מספרת כי עד גיל ארבעים, רבי עקיבא לא ידע קרוא וכתוב. אילו היו מגישים לו סידור תפילה או ספר תלמוד, הוא לא היה יודע כיצד לאחוז בו.
פעם רבי עקיבא לקח את הצאן לשתות מים וראה סדק קטן שנבקע באבן. הוא שאל את האנשים מי בקע את הסדק והם סיפרו לו כי המים טפטפו על הסדק יום אחרי יום ולאט לאט חדרו בו. אמר לעצמו רבי עקיבא, אם "אבנים שחקו מים", בוודאי מי התורה יוכלו לגבור על לב האבן שלי ולחדור בו.
אחד הרמזים בסיפור הוא, ששינויים עושים לאט אך בקביעות. כאשר המים מתחילים לטפטף על האבן, לא רואים כל שינוי באבן. המים יכולים לחשוב לעצמם "חבל על המים", חבל על המאמץ שלנו, אנחנו איננו משנים דבר, אך האמת היא כי עוד טיפה ועוד טיפה עד שבסופו של דבר, האבן הקשה נסוגה ומפנה מקום אל השינוי.
נתחיל את השנה עם תיקון אחד, שיפור אחד ושדרוג אחד בחיינו – והאור הזה יהפוך ללהבה גדולה שתאיר את חיינו, תאיר את העולם בכלל ותיצור את הכלי לגאולה אמתית בקרוב ממש.