דרשה ללג בעומר
מבוא לקבלה: יסודות תורת הנסתר
נפתח את השיעור עם שאלה לקהל: מי יודע מתי ההילולא של רבי יוחנן בן זכאי? (איש אינו יודע). מי יודע מתי ההילולא של רבי עקיבא? (מעט יודעים: ט' בתשרי, ערב יום הכפורים). אך מי יודע מתי ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי? כמובן, כולם יודעים: י"ח באייר, ל"ג בעומר.
ועוד שאלה: מי יודע היכן קבור רבי יוחנן בן זכאי? (טבריה, כנראה מעט ביקרו שם). מי יודע היכן קבור רבי עקיבא? (טבריה, מעט ביקרו שם). אך מי יודע היכן קבור רבי שמעון בר יוחאי? כמובן, כל יהודי יודע שרשב"י קבור במירון וזה האתר השני הכי מתוייר בישראל, אחרי הכותל המערבי. ומי מדבר על הילולת ל"ג בעומר, שהיא ההילולא המצויינת והנחגגת ביותר בעם היהודי.
- הילולא דרשב"י (המקובל רבי אשר זליג מרגליות): אי אפשר לתאר גודל השמחה וגיל ברעדה שיש במירון ביום ל"ג בעומר, רואים שהוא יום שמחה לעליונים ותחתונים, שמחה מעין העולם הבא.
ואי אפשר שלא לתמוה, איך רשב"י זכה לכך? איך יום הילולא של אדם, גדול ככל שיהיה, הפך להיות 'מועד' המצויין על ידי רובו המוחלט של העם, בצורה שלא מצאנו כמותה אצל אף אחד מגדולי ישראל האחרים במהלך כל ההסטוריה?
ואכן היו שתמהו על כך, כמו למשל ה"חתם סופר", הרב הגדול של פרשבורג, ברטיסלבה:
שו"ת חת"ס יו"ד סימן רלג: ידעתי … שממרחק יבואו ידרשו את ה' ביום ל"ג בעומר בהילולת רשב"י, ואם כי כוונתם לשם שמים … אבל מטעם זה עצמו הייתי מן הפרושים כבן דרותאי [תנא שהתרחק מירושלים אל הדרום, פסחים ע,ב] שלא אצטרך לשבת שם ומשנה מנהגם בפניהם ולא אתחבר עמהם בזה … כמו שאמרו בגמרא (ר"ה יח,ב): 'קמייתא בטיל, אחרינייתא מוספינן'?![1]
אולם למרות דבריו החריפים, עובדה היא של"ג בעומר הפך להיות מועד כללי בעם ישראל[2]. והשאלה נשאלת, מהו סודו של רבי שמעון בר יוחאי?
כמובן, המסתורין סביב הדמות של רשב"י, מתחיל בראש ובראשונה מהספר המפורסם שלו – "הזוהר", שהוא בסיס תורת הקבלה. וכאן הערפול והמסתורין הוא כפול ומכופל ולרוב האנשים יש ידיעה קלושה אודות מהותה האמיתית של תורת הנסתר.
ערב ל"ג בעומר, הוא הזדמנות נהדרת לבחון אחת ולתמיד מהי "קבלה"? מהי קבלה מעשית? מה ההבדל בין הקבלה ובין התלמוד? וגם, האם אפשר להבין אחת ולתמיד מהן ה"ספירות"?
א. ל"ג בעומר הוא המועד ה'צעיר' ביותר בעם ישראל. חגי ישראל ניתנו לנו במתן תורה לפני יותר מ-3000 שנה, אחר כך הוסיפו חכמים את פורים וחנוכה, ושוב אחרי החורבן, התווסף עוד יום אחד שמצויין על ידי עם ישראל: ל"ג בעומר.
האיזכור הראשון של ל"ג בעומר כיום מיוחד, מופיע בספר "המאירי", מראשוני מפרשי התלמוד, שחי בפרובנס שבדרום צרפת לפני כ-700 שנה:
- מאירי יבמות עמוד 234: וקבלה ביד הגאונים ז"ל, שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו.
המאירי מציין כי כבר בתקופת הגאונים, שחיו לפני 1500 עד 1000 שנה, היה מקובל של"ג בעומר הוא יום שמח שאין קובעים בו תענית. וכך מביא גם הרמ"א להלכה, כמנהג יהודי אשכנז:
רמ"א סימן תצג: ובמדינות אלו … מסתפרים ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון.
ביחס לסיבת השמחה בל"ג בעומר, המאירי ציין כנ"ל את הטעם: "פסקה המיתה". כוונתו היא להפסקת מיתת תלמידי רבי עקיבא. הגמרא מספרת (יבמות סב) על מאורע נורא שהתרחש אחרי החורבן. רבי עקיבא עמד באותה תקופה בראש עם ישראל והנהיג קהילת תלמידי חכמים גאונים בת 24,000 תלמידים. לפתע פרצה מגיפה, בתקופה שבין "פסח לעצרת", וכולם מתו בחטף. סיבת המות המדוייקת היתה "אסכרה" (דיפתריה), שזו מחלה מדבקת אלימה במיוחד.
וכאן מחדש המאירי, כי (למרות דברי הגמרא שהם מתו "בין פסח לעצרת", הרי ליתר דיוק) הם פסקו למות ביום ל"ג בעומר. ואם כן, זאת סיבה ראשונה לחגוג את ל"ג בעומר, שבו פסק האסון הנורא שאיים על שלשלת העברת המסורת מדור לדור ע"י גדולי ישראל[3].
מעניין להוסיף את הערת הגר"א, כי המנהג לעשות שמחה ביום שבו "פסקו למות", נטוע בדברי הגמרא המפורסמים על חמשה עשר באב. "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" – ואחד הטעמים בגמרא סוף תענית הוא, שבו פסקו למות מתי מדבר. ומוכח אם כן, שיום כזה הוא "יום טוב".
עד כאן טעם ראשון, אמנם בנוסף לכך, ברור של"ג בעומר הוא יום שמחה הקשור במיוחד עם תלמידו חביבו של רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי. העדות הראשונה לכך מופיעה במכתב של רבי עובדיה מברטנורא, שהיה הרב של ירושלים לפני כ-550 שנה.
רבי עובדיה מברטנורא במכתב משנת רמ"ט (1489): בי"ח אייר, יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות … שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום.
הדברים קיבלו משנה תוקף וחיזוק, בעדותו של רבי חיים ויטאל אודות מנהגו של האר"י:
שער הכוונות דף פז: אני ראיתי למורי ז"ל [האר"י] שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזו היתה הפעם הראשונה [לאחר] שבא ממצרים … גם העיד הרב אברהם הלוי [תלמיד נוסף] כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת 'תשכון' [ולירושלים עירך] – 'נחם ה"א את אבלי ציון' … ואחר שגמר העמידה אמר לי מורי [האר"י] כי ראה בהקיץ את רשב"י עומד על קברו ואמר: אמור אל האיש הזה, למה אמר נחם ביום שמחתנו?! ולכן יהיה בנחמה בקרוב. [וממשיך שאחרי חודש קרה לו אסון במשפחה ל"ע].
וכך מסכם הרבי את עיקר חגיגת היום: לקוטי שיחות ח"ג/1002: כמה טעמים בשמחת ל"ג בעומר וחגיגתו, ואנו אין לנו אלא האמור בכתבי האריז"ל ומובא בדא"ח, שהוא יום הסתלקותו של רשב"י.
[כאן אגב, עשויה לעלות השאלה: מה יש לחגוג יום פטירה? במיוחד שיום ההילולא של משה רבינו הוא יום תענית?
ראשית, הרבי מציין (לקו"ש ח"ז בהערה) כי יום ההילולא של רשב"י הוא שונה, משום שרשב"י ביקש וציווה לחגוג את יום ההילולא שלו. כך ראינו כנ"ל בסיפור עם רבי אברהם הלוי, שרשב"י התבטא שזהו "יום שמחתנו" וכיצד אומרים בו "נחם".
הסבר הדברים הוא, לפי המובא בזוהר (פרשת האזינו) כי בעת הסתלקות רשב"י, הוא הגיע לתכלית ההתאחדות והקדושה שאדם יכול להגיע אליו. הרמ"ק מתאר זאת בשם "הילולא", שפירושו שמחת 'נישואין' והתאחדות עם השכינה. וכך מתואר בזוהר שם כי בעת ההסתלקות, הקיפה אש את הבית והפרידה בין רשב"י לתלמידים, עד שלא היו יכולים לראות ביציאת נשמתו[4].
אמנם מעניין לציין עוד טעם נאה (מצויין בהערה בלקו"ש שם): מובא בשו"ת שם אריה, כי השמחה בקבר רשב"י ביום פטירתו, מזכירה את נס המערה המופלא (ראו שבת לג), שבעקבותיו הוא מת מיתה טבעית בידי שמים בל"ג בעומר ולא על ידי הרומאים שרדפו אותו בכל דרך].
וכמובן, כל זה מחזק את השאלה שעימה פתחנו את השיעור: מה סודו של רשב"י, שכל עם ישראל חש שמחה כה גדולה ב"יום שמחתו"?
ב. כדי להיכנס לעומק הענין, נשים לב לדבר מעניין[5]: עם ישראל נוהג לומר "ל"ג בעומר", בעוד שנוסח הספרדים וחב"ד מדי ערב הוא: "היום כך וכך ימים לעומר", ואם כן היה ראוי לומר "ל"ג לעומר"?
האם זהו סתם שיבוש לשוני או שיש לו משמעות? מתברר כי יש לו משמעות עמוקה, שאין מתאים ממנה כדי להגדיר את סודו של התנא האלוקי:
- לקוטי שיחות ח"ז/337: בספרי אדמור"י פולין מובא, ש'ל"ג בעמר' [בלי וא"ו] בגימטרייא "משה" [345]. ולהעיר מהמובא בספרי קבלה (עמק המלך ס"ב,ד) שרשב"י היה ניצוץ משה ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות.
מעניין להוסיף על זה עוד עובדה מעניינת: ל"ג בעומר חל תמיד באותו יום שבו חל ז' אדר.
וכמובן, ההגדרה הזאת פותחת צוהר להבין את הדבר המדהים שעשה רשב"י: רשב"י פתח את השמים והעניק לנו תורה. כשם שמשה רבינו פתח את השמים בפעם הראשונה וגילה את התורה הנגלית, כך רשב"י פתח שוב את השמים וגילה את תורת הנסתר.
ההבדל בין התורות הוא פשוט: תורת הנגלה מדברת על האדם (והעולם בכלל), התורה מתחילה בסיפור בריאת העולם והאדם, וממשיכה וקובעת מה מותר לו לעשות ומה אסור לו, מה טוב ומה רע עבורו. אולם, התורה הזו הנגלית אינה מדברת כמעט מילה אחת על האלקים. 'מהו' האלקים כביכול? איך הוא ברא את העולם? איך הוא מקיים איתנו קשר וכו'?
העובדת הזאת בולטת בעוצמה בפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אך מיהו האלקים הזה? איך בוראים פתאום שמים וארץ?
אולם האדם צמא בכל ליבו להכיר את האלקים. פעמיים בחייו של משה רבינו, הוא מנצל רגע של 'קירוב' בינו לרבונו של עולם ושואל מיד אותה השאלה: במעמד הנשגב של הסנה הוא זועק: "וכי יאמרו לי מה שמו, מה אומר עליהם"? והמפרשים מבארים (ראו לקו"ש חכ"ו שמות), שמשה ביקש ללמוד את 'שמותיו' של האלקים – רחמים, דין וכו'.
ושוב אחרי חטא העגל, כאשר נוצר רגע נדיר של עת רצון ואלקים אמר לו: "כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם", מיד משה מבקש את הבקשה הגדולה מכולן: "הראני נא את כבודך".
ואכן, מאז ומתמיד היה סוד גלוי בין גדולי ישראל: יש שתי תורות. יש את התורה שמדברים עליה ויש את התורה שלא מדברים עליה. רק מעבירים אותה בלחש, מדור לדור. הדימוי היפה ביותר לכך, מופיע במסכת חגיגה:
חגיגה יד,ב: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור … ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו: לא שניתי לכם 'ולא במרכבה ביחיד'?! [שאין לומדים אפילו עם תלמיד יחיד] אא"כ היה חכם מבין מדעתו?! אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר שלמדתני … מיד ירד רבן יוחנן מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית … שאפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור?!
סוכה כח,א: אמרו על ריב"ז שלא הניח מקרא ומשנה … דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה. דבר קטן – הוויות אביי ורבא [כלל התלמוד].
אם כן, תמיד עברו בין חז"ל שתי תורות: התורה ה'גדולה' והתורה ה'קטנה'. את התורה הקטנה היו לומדים עם כולם, וגם צורת הלימוד היתה שגרתית, בלכתך בדרך, על החמור. אולם את התורה הגדולה, היו לומדים בחרדת קודש. ראשית, לא למד אותה אלא "מי שהוא חכם מבין מדעתו", וגם צורת הלימוד היתה ביראת שמים יתירה. ירדו מן החמור, התעטפו בבגד נוסף והתיישבו על האבן.
השם שניתן לתורה ה'גדולה', הוא תורת ה"קבלה". זאת משום שעברה ב'קבלה', איש מפי איש, התורה הזו עוסקת במהותו של האלקים כביכול, והדרך שבה הוא מתקשר עם העולם שלנו.
הראשון שעסק בתורה הזו, הוא האדם הראשון בעצמו: ספר הזכרונות [האדמו"ר הריי"צ] פרק צג: ספר 'יצירה' המכיל את יסודות הקבלה, הגיע מאדם הראשון אל אברהם אבינו ומאז עבר מדור לדור.
אחר כך עברו הסודות הללו בלחש, מדור לדור, עד שהגיע רשב"י והיה הראשון שעסק בזה בצורה מסודרת ב"אידרא", שפירושה "ישיבה". רשב"י ישב עם כעשרה תלמידים ועסק איתם באופן קבוע בלימוד תורת הנסתר, אחר כך הדברים נכתבו בידי תלמידו רבי אבא בספר ה"זוהר".
יצויין כי גם אחרי תקופת רשב"י, עדיין לא הגיע הזמן לגלות בעולם את סודות פנימיות התורה. לכן הזוהר היה גנוז במשך עוד כ-1300 שנה והתפרסם לציבור לפני כ-700 שנה[6]. הלימוד בזוהר התעצם בעיקר החל מתקופת האריז"ל, ועוד יותר מתקופת התגלות החסידות.
ג. אם נרצה להיות ממוקדים יותר ולהבין באופן ספציפי את עיקרי הנושאים הנידונים בספרי הנסתר, הנה דבריו של הרמ"ק, רבי משה קורדוביירו, שהיה רבו של האריז"ל בצפת:
- הקדמת הרמ"ק לספר יצירה: ספר יצירה ענינו: א. פירוש הספירות. ב. ואותיות שבהם נבראו שמים וארץ וימים וכל אשר בם.
הרמ"ק מניח את הדגש על שתי נקודות: הבנת מושג ה"ספירות" וכן ידיעת חכמת "צירוף האותיות". בלשון אחרת, הנושא הראשון מתואר בשם "קבלה" בכלל, והנושא השני הוא "קבלה מעשית".
על ענין הספירות נדבר בהמשך, אבל קודם על סוגיית ה"האותיות", שהיא ה"קבלה המעשית". ידוע שה' ברא את העולם ב"עשרה מאמרות", כלומר, בעשר מילים (או משפטים), אמנם מוסבר בספרי קבלה ביתר פרטיות כי ה' ברא את העולם עם "צירופי אותיות" וכל צירוף של אותיות, יצר מציאות מסוימת. לכן החלק הזה מוכנה בשם "קבלה מעשית", כי הוא החלק הסופי והמעשי של הבריאה.
כאן מעניין לציין כי לאורך הדורות היו שהכירו את חכמת הצירוף. כך מספר רש"י על משה רבינו, שהרג את המצרי עם "השם המפורש". בברכות (נה,א) מסופר על בצלאל, שבנה את המשכן בעזרת "חכמת הצירוף", ובסוכה (כג) מסופר על דוד המלך, שחפר את היסודות לבית המקדש ולפתע החלו לעלות מי תהום והציפו את העולם. דוד כתב את שם ה' על גבי חרס וזרקו אל התהום והמים ירדו.
אמנם הסיפורים המדהימים ביותר, הם בסנהדרין סה,ב על רבא שברא אדם, וכן מסופר שם על רבי חנינא, שברא עגל בכח ספר יצירה. כך מספרת המסורת גם על המהר"ל מפראג, שברא גולם בכח ידיעת הצירופים[7].
עד כאן בענין הזה, אמנם הדבר הראשון שהזכיר הרמ"ק כנ"ל, הוא ענין ה"ספירות". בשורות הבאות ננסה להבין את נקודת הענין, שהא בעצם "סוגיית היסוד" עליה עומדת כל "תורת האלקות".
ד. אנחנו רגילים לתאר את ההשגחה העליונה המלווה אותנו ואת המעורבות האלקית בכל פרט בחיינו. בתור דוגמא, הנה מדרש (בראשית רבה עט) המובא רבות בכתבי רבותנו נשיאנו:
כאשר רשב"י יצא מהמערה, הוא חשש לחזור הביתה. הוא הביט מסביבו ופתאום ראה צייד שמנסה ללכוד עופות. רשב"י שם לב, שחלק מהעופות נופלים ברשת וחלק מצליחים לחמוק ממנה. הוא עמד והתבונן בכך ואז שמע 'בת קול' יוצאת משמים ומדברת: כשהיא אמרה "דימוס" [רחמים] הציפור חמקה מהרשת, וכשהיא אמרה "ספוקלא" [עונש] הציפור נפלה ברשת. רשב"י הבין, שיש השגחה עליונה על כל פרט בחיים, אפילו על בעלי חיים, והסיק מכך שאין לו מה לחשוש מאף אחד.
מצד אחד, ברור שהסיפור הזה מרשים, אך לאידך, הוא מעלה תהייה פילוסופית עמוקה: יוצא כאן שהקדוש ברוך הוא – האין סוף, המופשט מכל גדר וגבול – הוא מאוד 'מצומצם' כביכול. הוא מתעסק עם דברים נורא קטנים. עם עופות שניצודו או לא ניצודו ועם בני אדם שחוששים לחזור הביתה.
והתהייה בכך כפולה: א. האם התיאורים הללו לא מקטינים אותו? ב. יתירה מכך והוא העיקר: איך הוא יכול לעשות את זה? איך האין סוף, שהוא מעבר לכל גדר, גבול ותפיסה והשגה, יכול להיות מעורב פעיל בעולם כה גשמי ולנהל אותו עד הפרטים הקטנים?
למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו את הסיפור הבא: גננת הילדים של אלברט איינשטיין חלתה ולא באה לגן. ההורים התאספו ביניהם והחליטו שאחד ההורים ימלא את מקומה והם בחרו באיינשטיין. כעת נתאר לעצמנו איך זה נראה: איינשטיין אמור לאסוף את הילדים הקטנים סביבו, לבנות להם מגדל בקוביות, לספר להם פרשת השבוע ולראות שכולם יזכרו לקחת את התיקים הביתה.
האם זה יעבוד? ברור שלא, כי אדם גדול, אינו יכול לעשות דברים קטנים[8].
ואם איינשטיין – שפעם היה ילד ושיחק בקוביות, אינו יכול לשחק בקוביות כשהוא גדול – כיצד ה' האין סופי, שמרומם מכל גדר של גשמיות, יכול 'לשחק בקוביות'?!
התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשט"ו ח"א/255: השיטות בענין הספירות, באות לתרץ ענין מוקשה, שני ענינים שעל פי שכל הם סותרים זה לזה: מצד אחד, כל מה שישנו בעולם בא מהקב"ה, בפרט הענינים דשכר ועונש, וכל שכן ידיעה והשגחה שהם מהקב"ה עצמו. ומצד שני, הרי הוא יתברך אחדות הפשוטה? [וכיצד האין סוף, הופך להיות כה ממשי ועסוק בפרטים קטנים]?
כאן באה הקבלה ועושה מהפכה. האריז"ל טוען כי בכדי ליצור את העולם, ה' צמצם את אורו ופעל בעצמו תהליך ארוך של ירידה והשתלשלות, עד שהוא נעשה קרוב לעולם הזה. כחלק מהתהליך הזה, הוא יצר "עשר ספירות", שהן עשרה כלי עבודה, שאיתם הוא מנהל את העולם ומשפיע בו.
הבשורה של השיטה הזו היא, שאכן ישנן שתי מדרגות באלוקות: עצמותו של ה', מופשטת לחלוטין מכל הגדרה של העולם הגשמי, אך בנוסף לכך, האיר אור אלוקי נמוך, שדרכו הוא מתקשר עם העולם. אם נחזור למשל של איינשטיין, הדבר דומה לכך שאיינשטיין יבין שאין ברירה והוא מוכרח לקחת פיקוד על הגן. הוא יתפוס את עצמו בכח, יגיד לעצמו 'עכשיו אני לא איינשטיין' ויתרכז בעולמם של הילדים.
ואף שזה נראה מפתיע, שהאין סוף יוכל להפוך את עצמו להגדרה של סוף והגבלה, הנה ההגיון הפילוסופי בזה מנוסח כך בספר "עבודת הקודש", אחד מספרי הקבלה היסודיים:
עבודת הקודש, לרבי מאיר אבן גבאי, א,ח: אין סוף הוא שלמות מבלי חסרון. ואם תאמר שיש לו כוח בלי גבול ואין לו כוח בגבול, אתה מחסר שלמותו. כלומר, היות שהקב"ה מופשט מכל גדר, הוא אינו שייך להגדרה של אין סוף יותר מאשר ל'סוף' ולכן הוא יכול ליצור בעצמו גם את ההגבלה הזו.
אחרי שה' מיעט את האור, הוא יצר עשר ספירות, כלי עבודה, שעימם מנהל את ההשפעה לנבראים.
פרדס רימונים לרמ"ק שער ח: טעם היותם נקראות 'ספירות': א. מלשון אבן ספיר [אבן שקופה שאין לה צבע משלה, אלא משקפת את האור המאיר בה]. ב. מלשון מספר, כי המספר מבעלי הגבול. ג. מלשון סיפור, כי הסיפור והדיבור בהם מותר, מה שאין כן באור אין סוף, שאין שייך לדבר בו.
לסיום, נשאלת השאלה, האם ראוי לכל אדם ללמוד את סודות הקבלה?
האריז"ל כתב כי בדורות אלו האחרונים, "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" (אגרת הקדש סכ"ו). אמנם כדי שלא נטעה בהבנת עומק הסודות הקבליים, מוטב ללמוד את הרעיונות הללו כפי שהם מבוארים היטב בספרי חסידות, בצורה שכל אדם יכול להבין אותם כראוי ולהחיות מהם את נפשו.
למעשה, זו חובה ולא רק זכות, כדברי משה רבינו לרשב"י: "בחיבור שלך, שהוא ספר הזוהר, ייצאו מהגלות ברחמים" (זוהר פרשת נשא). ידוע גם הרמז על הפסוק "וכל בני ישראל יוצאים ביד רמה" ומתרגם אונקלוס: "בריש גלי". המילה "בריש" היא ראשי תיבות של שלוש מאורי פנימיות התורה: "רבי שמעון בר יוחאי", "רבי יצחק בן שלמה" (האר"י) ו"רבי ישראל בעל שם", הבעש"ט (לקו"ש ח"ג/873).
[1] פירוש הביטוי 'קמייתא בטיל': הגמרא מספרת שם כי בזמן גזירת חנוכה, אסרו היוונים להזכיר את שם ה'. וכאשר החשמונאים ניצחו, העם היה כל כך מאושר מהנס שקרה והחל להזכיר את שם ה' בכל שטר שהיו כותבים, כמו 'בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון'. אמנם החכמים חששו מכך שהשטרות מתגלגלים על הארץ ומתבזים, ולכן אסרו את ההזכרה הזאת. וכיון שהעם קיבל את דברי חכמים (למרות שכבר התרגל אל ההזכרה והיתה יקרה לו), קבעו חכמים יום מועד מיוחד על כך. ובזה תמהה הגמרא: מועדים ראשונים בטלו, ואתם מוסיפים מועדים חדשים?!
[2] יום טוב המצויינים: "אצל אדמו"ר האמצעי היה לג בעומר מיו"ט המצויינים … היו רואים הרבה מופתים ורובם היו בנוגע לילדים ובמשך השנה כולה ציפו ללג בעומר" (היום יום לג בעומר).
סיפור: הרב פרקש מספר כי אשה אחת סבלה מבעיה חמורה שמנעה ממנה להיכנס להריון. פעם התקשרה אליו בעריוכ"פ ושאלה על הלכות צום לאשה בהריון… הוא נדהם לשמוע על כך וגער בה, שמן הסתם עשתה טיפול רפואי מסוים שאסור על פי ההלכה. היא סיפרה כי נסעה לרבי לל"ג בעומר ובקשה ברכה לזחו"ק וזכתה להיפקד באופן טבעי.
[3] עמדת האשכנזים, שהמשיכו למות אחרי ל"ג בעומר: אנו נוהגים כמו הדעה שהם המשיכו למות אחרי ל"ג בעומר, עד ג' סיון, ולכן נוהגים אבלות עד אז (ראו שוע"ר סימן תצג). ובכל זאת גם לשיטתנו יש שמחה בל"ג בעומר, כמובא במנהגי מהרי"ל (ימים שבין פסח לשבועות) כי למעשה הם מתו במשך ל"ב ימים (משום שמתו רק בימים שאין אומרים בהם תחנון ויש ל"ב ימים כאלו בין פסח לעצרת). ולכן ביום ל"ג בעומר מציינים שמחה (אף שלמעשה מתו גם בו), כדי להזכיר שהם מתו במשך ל"ב ימים ואחר כך פסקו מלמות.
[4] בין מיתת משה שהיא תענית להילולת רשב"י: בטעמי המנהגים עמוד רסז מבאר, שמשה היה בצער ביום פטירתו על שלא נכנס לארץ, ואילו רשב"י היה בשמחה גדולה ד"בחד קטירא אתקטרנא". עוד כתבו, שבפטירת משה נשתכחו 3000 הלכות (תמורה טז), ואילו בפטירת רשב"י התחדשה ה"אדרא זוטא" וגילה סודות נעלים.
[5] המצאתי מדעתי את הקישור הזה, כדי להיכנס לענין בצורה המושכת את הלב.
[6] מי כתב את הזוהר? ספר הזוהר התגלה לפני כ-700 שנה על ידי מקובל ספרדי בשם רבי משה דילאון. עובדה זו גרמה לכמה חוקרים לטעון כי המקובל הזה חיבר בעצמו את הזוהר. אולם דעת גדולי ישראל האמיתיים היא כי מחבר ספר הזוהר על כל חלקיו הוא רשב"י ונכתב בפועל בידי תלמידו, רבי אבא.
[7] העשרה – גדרו ההלכתי של הגולם: הפוסקים דנים לגבי גולם שנברא בידי אדם, אם אפשר לצרפו למנין. החכם צבי (סימן צג) כותב שהוא אינו בבחינת "אדם" ואינו מצטרף למנין. זאת לפי דברי הגמרא בסנהדרין שם, שהאדם שהם בראו, לא ידע לדבר, שכן הדיבור בא מהנפש והחכמים לא יכלו ליצוק בו נפש.
החיד"א (ברכי יוסף סימן נה) מוסיף ומוכיח את הדברים מהמסופר בברכות מז, שרבי אליעזר חיפש עשירי למנין, ומשלא מצא, שחרר את עבדו הכנעני כדי שיוכל להתפלל עמו, וזאת אף שהדבר אסור משום "לעולם בהם תעבודו". טוען החיד"א, שהרי היה יכול לברוא גולם במקום לשחרר עבדו ולעבור איסור? אלא מוכח שאי אפשר לצרפו לתפילה.
[8] בדיחה: איינשטיין יצא עם חבר לטיול. הם לקחו אוהל, פרשו מעליהם והלכו לישון. באמצע הלילה, החבר מעיר אותו ושואל: אלברט, מה אתה רואה מעליך? איינשטיין התבונן והחל לתאר את הגלקסיות בשמים. אמר לו החבר: אלברט, אתה מטומטם. אתה לא מבין שאם הנך רואה את השמים, זה אומר שגנבו לנו את האוהל"?!
הורדת קובץ WORD "דרשה לל"ג בעומר":