דרשה לפורים: אם שותים לא משקרים – איזה דבר טוב יכול לצאת משתיה?

דרשה לפורים

מדוע אנו שותים בפורים :

ארבע מדות באומרי "לחיים": הגרועים, מביאים בקבוק ליקר, הטובים, חלקם אוהבים ודקה לבנה ואחרים את הוויסקי החום, ויש כאלו אניני טעם, הבוחרים את הטוב ביותר: 96% כוהל עם 4% מים.

כזה היה החסיד הישיש רבי מאיר איטקין. גם ממרומי 90 שנותיו, היה מתיישב להתוועדות חסידית של שבת אחרי הצהריים עם בקבוק ספירט 96%. אשתו התחננה אליו להפסיק עם השתיה, ילדיו התאמצו להרחיק ממנו את הבקבוק, אך הוא לא מצא משמעות בחיים ללא הזעקס און ניינציקער.

בגיל 95, הוא חלה. אחרי סידרת בדיקות מקיפה, הרופאים גילו שיש לו "מים בריאות". הוא התקשר הביתה והתלונן: "אמרתי לך שהארבע אחוז מים יהרגו אותי"…

קריאה פשוטה של פסוקי התורה, מעלה חשש כבד מפני שתיה חריפה. התורה מספרת 4 סיפורי שכרות וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נגמרים באיבוד שליטה ומפח נפש. המדרש מוסיף סיפור נהדר על ההשפעה ההרסנית של האלכוהול:

1. מדרש תנחומא נח יג: כאשר בא נח ליטע כרם, בא השטן ושאל, מה אתה נוטע? אמר לו: כרם, פירותיו מתוקים ועושים מהן יין המשמח לבבות. אמר השטן, בוא נשתתף שנינו בכרם זה.

מה עשה השטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אח"כ הביא אריה והרגו שם, אח"כ הביא חזיר והרגו שם, אח"כ הביא קוף והרגו תחת הכרם – והטיף דמם באותו הכרם. כך רמז לו השטן: קודם שישתה אדם מן היין, הוא תם ככבש, שאינה יודעת כלום וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שתה כהוגן, הרי הוא גיבור כארי ואומר: אין כמותי בעולם. כיון ששתה יותר מדאי, נעשה כחזיר, מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. נשתכר, נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא נבלות הפה.

וכאן עולה השאלה: מה ענין השכרות בפורים? איזה דבר טוב יכול לצאת מהדרישה המפורשת:

מגילה ז,ב: אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

ועוד לא מובן, למה דווקא בפורים? למה לא בפסח, שהוא מצוה מן התורה?

מתברר כי מצות השתיה בפורים, מציפה יותר מכל דבר אחר, את המשמעות העמוקה של היום הזה.

 

א. נפתח את השיעור עם סקירה קלה על סיפורי השתיה בתורה. התורה מספרת ארבעה סיפורי שכרות והראשון ביניהם הוא נח: 2. בראשית ט,יח-כג: וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה… וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה … וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם.

נח יצא מהתיבה אחרי המבול ונדהם לראות את העולם סביבו. הבית חרב, השכונה נעלמה ולא נותר איש מלבדו ומלבד משפחתו. נח חש ייאוש נורא והלך להטביע את יגונו בבקבוק יין. אולם התורה מדגישה כי השתיה נגמרה במפח נפש והוא התגלגל באהלו בצורה משפילה.

השיכור השני הוא לוט. אחרי שחרבה סדום, לוט ברח עם בנותיו למערה על יד העיר צוער. הבנות היו בטוחות שלא נותר איש בעולם והן החליטו לעשות מעשה מכוער. לשכר את לוט ולהעמיד ממנו זרע.

בראשית יט,ל-לב: וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ … וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ … לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.

הבאים בתור השיכרות, הם יוסף הצדיק ואחיו: אחרי שהאחים הורידו את בנימין למצרים, יוסף הזמין אותם לארוחת צהריים. הם חשו כנראה איזו התרגשות באוויר, "וישתו וישכרו עמו". ואולם, הפסוקים הבאים מציינים את המחיר היקר שהיה לשתיה שלהם. יוסף ניצל את הבלבול שנפל אליהם והטמין את הגביע באמתחת בנימין וכך השלים את התכנית שלו, להעליל עליהם את גניבת הגביע.

בראשית מג,לא-לד, מד,א: וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ. ויצו את אשר על ביתו לאמור: מלא את אמתחת האנשים אוכל … ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן.

השתיה האחרונה בתורה, התקיימה באווירה שונה לחלוטין. בני אהרן, נדב ואביהוא, חשו התרוממות רוח אדירה עקב ההתגלות האלוקית ביום חנוכת המשכן והלכו ושתו יין. אולם הם צנחו ומתו.

רש"י ויקרא י,ב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' … וַיָּמֻתוּ – רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש.

ואף על פי כן ולמרות הכל, מצות פורים היא דוקא בשתייה, ולא סתם שתיה, אלא עד "שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ואם מישהו חשב שהגמרא נקטה לשון גוזמא, הנה היא ממשיכה עם סיפור:

3. מגילה שם: אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים ביחד. השתכרו וקם רבה ושחט את רבי זירא. למחר, ביקש רחמים עליו והחייהו. לשנה הבאה, אמר לו: בוא ונאכל סעודת פורים יחד. אמר לו: לא בכל שעה מתרחש נס.

כדי להוכיח את דברי רבא, ש"חייב לבסומי עד דלא ידע", הגמרא ממשיכה עם סיפור על רבה ורב זירא שקיימו את החובה הזו כפשוטה, עד שהגיעו לחוסר שליטה מוחלט ורבה שחט את רב זירא![1].

ואי אפשר שלא לתמוה: מה רוצים להשיג עם השתיה המופרזת הזאת? ולמה דווקא בפורים?

[ראוי להעיר: להלכה למעשה, הפוסקים חולקים עד איזו רמת שכרות צריך להגיע בפורים. מרן השולחן ערוך מביא את דברי הגמרא כפשוטם:

שו"ע סימן תרצה: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. (וכן בב"ח שם: נראה כפשוטו, דצריך שישתכר הרבה … קרוב לשכרותו של לוט).

אבל הרמב"ם והרמ"א כותבים באופן אחר: רמ"א שם (רמב"ם מגילה ב,טו): אין צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מרגילותו ויישן, ומתוך שישן אינו יודע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

הט"ז מבאר את דבריהם כך: מצד אחד צריך להגיע ל"עד דלא ידע", אך מצד שני, קרה האסון החמור אצל רבה ורב זירא ואי אפשר לקיים את הדברים כפשוטם. לכן הרמב"ם מציע דרך מחוכמת: ישתה הרבה ויירדם וכך יגיע בתוך שנתו למצב של "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[2].

אולם בין כך ובין כך, ברור שיש חיוב שתיה מיוחד בפורים, שאינו בשום מועד אחר. ולכן נשאלת השאלה, מה רוצים להשיג עם השתיה הזו? ולמה דווקא בפורים?]

 

ב. הערה מעניינת נוספת עולה בדברי המפרשים: מה התכוונו חז"ל באומרם: "עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? למה נקבע דווקא מבחן השכרות הזה, בעוד שהוא מצב שלילי ביותר, שיהודי אינו יודע להבחין בין מעלתו של מרדכי הצדיק לפחיתותו של המן הרשע?

הנה שני תירוצים מתוך רבים שנאמרו בסוגיא:

4. אבודרהם דיני פורים: "ארור המן" הוא בגימטרייא "ברוך מרדכי" – 502, ורצה לומר שישתה עד שלא ידע לכוון חשבון הגימטרייא.

עוד כתבו, שהיה בימיהם פיוט מיוחד לפורים, שעל בית אחד היו עונים "ארור המן" ועל בית האחר עונים "ברוך מרדכי", וצריך לשתות עד שלא יידע לכוון כיצד לענות.

על כל פנים, נשוב אל מרכז השיעור ונשאל: מה עומד מאחורי מצות ה"לבסומי" בפורים?

 

ג. רבי דוד אבודרהם, מפרש הסידור, מביא פירוש פשוט ויפה: ניסי המגילה, התרחשו בזכות יין ולכן אנו מציינים זאת לדורות על ידי שתיה מרובה.

אבודרהם דיני פורים: יש לומר, שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשוורוש היו על ידי משתה. בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין, כמו שנאמר "ויהי ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אמר להביא את ושתי וגו'". גם באה אסתר תחתיה על ידי משתה, כמו שנאמר "ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר". וכן מפלת המן היתה על ידי משתה. לכן חייבו להשתכר בפורים ויהיה נזכר הנס הגדול במשתה היין[3].

אולם רבינו הזקן מדבר על רעיון מעמיק, הנוגע במהותו של יום. אך תחילה, סיפור יהודי ישן:

הצדיק רבי משה לייב מסאסוב, עסק רבות במצות פדיון שבויים. הפריצים באותם ימים, החזיקו אלפי דונמים של יערות ונכסים והיו מעסיקים יהודים ממולחים שניהלו עבורם את העסקים. הקוד של היהודים הללו היה "מושקה", הם היו חוכרים את האדמות מהפריצים ומעלים להם מסים קבועים.

מעת לעת הגיעו שנים קשות ולא היה ליהודים מאין לשלם את המיסים. אז התגלו הפריצים במלוא אכזריותם. הם היו קוברים את "מושקה" ביחד עם משפחתו, בבור האחוזה, עד שיבואו יהודים טובים וישלמו במקומו את החוב.

הצדיק מסאסוב, עסק כאמור רבות במצוה גדולה זו. פעם, במסגרת פגישותיו עם הפריצים, הוא נקלע לבית מרזח נכרי. זה היה ערב רוסי קר והשיכורים התגלגלו על הרצפה. העיניים שלו נפלו על שני שיכורים שישבו צמוד אחד לשני. הוא התקרב אל השולחן ושמע אחד אומר לחבירו: "איוואן, אתה אוהב אותי"? "ברור שאני אוהב אותך".

"איוואן, אתה באמת אוהב אותי"? – "בוודאי שאני באמת אוהב אותך".

"איוואן, אם אתה באמת אוהב אותי, תסתכל לי בעיניים ותגיד מה כואב לי בתוך הלב".

-"איך אדע מה כואב לך בתוך הלב"?

-"זהו, איוואן, אתה לא באמת אוהב אותי כי אז היית יודע מה כואב לי"…

כשסיפר הצדיק את הסיפור הזה לחסידיו, הוא אמר: משיכור גוי למדתי מהי אהבת אמת…

לשתיה חריפה, יש סגולה נפלאה: היא מאפשרת לנו להסיר את החסמים ולדבר אמת. אלקים חנן את האדם במערכת חיונית של שיקול דעת אשר מביאה אותו להישגים גדולים, אבל לתכונה הזאת יש גם חיסרון מהותי: היא משאירה אותו תמיד ענייני, שקול, קר רוח ומרוכז במשימות של השגרה.

וזו בדיוק הסגולה של האלכוהול. מבחינה פיזיולוגית, האלכוהול הוא חומר מדכא ומרדים, וכך הוא מרדים את מרכזי הבקרה במוח ומאפשר לכל הדברים הרדומים והכמוסים לצאת לאור. הוא נותן הזדמנות לדברים פנימיים לצמוח.

הגמרא (סנהדרין לח) מספרת על בני רבי חייא, שישבו בסעודה לפני רבי יהודה הנשיא ולא פתחו את הפה. אמר רבי יהודה לעבדיו, שיביאו יין לנערים כדי שיאמרו משהו. הביאו להם יין מהמרתף ואז (כדרכם של בחורים…) הם פתחו בדברים חריפים בגנותו של רבי… הם הביא פסוקים כדי להוכיח לו, שמשיח לא יבוא "עד שיכלו שתי המשפחות החשובות בישראל – משפחתו של ראש הגולה בבבל והנשיא שבארץ ישראל" (היינו משפחתו של רבי)…

רבי נבהל ושאל למה "הם מטילים קוצים בעיניו"? אך רבי חייא ביקש ממנו לא להקפיד עליהם, כיון ש"יין" בגימטרייא 70 וגם "סוד" בגימטרייא 70 ו"נכנס יין – יצא סוד".

וזו בדיוק המצוה של היום הזה: מעת לעת אנו חייבים לשבור את השגרה ולפרוץ את החסמים שמונעים מאיתנו לדבר אמת. כדי להתקדם בעבודת ה', עלינו להסיר מפעם לפעם את המסכות ולאפשר לדברים הטובים לצאת החוצה[4].

היום שנבחר לכך הוא פורים, כיון שפורים הוא יום הסטורי שבו כל עם ישראל דיבר אמת. רבינו הזקן מעורר את תשומת הלב לעובדה מדהימה: כשאנו קוראים את המגילה שמים לב, שמשהו חסר בה. משהו משמעותי שהוא חלק בלתי נפרד מחיי העם: "בוגדים". אין בוגדים בפורים.

בכל התרחשות הסטורית אחרת, תמיד היו כאלו שנכשלו ופרשו. במצרים, היו אלו הרוב המוחלט של העם, שלא היו ראויים לצאת ממצרים ומתו במכת חושך. בחנוכה, הרוב המוחלט של העם התייוון והפנה עורף לזעקת המכבים. ואילו פורים הוא המועד היחיד בהסטוריה, שבו הכל היה שונה. אין במגילה תופעה של "התפרסות" – היטמעות באומה הפרסית, אלא כל עם ישראל התעורר והתלהב סביב המנהיגות של מרדכי.

וזו תופעה ראויה לציון. כיון שהם לא היו אנשים רוחניים. זו לא היתה התקופה של חזקיהו המלך שבה כולם למדו תורה. אלא להיפך, הם היו מעורבים יותר מאי פעם בחיי הגויים. רק כמה שנים קודם, הם אכלו בסעודתו של אחשוורוש ואפשר להניח שהם היו מעורבים חזק באליטה הפרסית.

ובכל זאת, כאשר פרצה הגזירה של המן, הם התעוררו באופן מופלא עם הניצוץ היהודי. אחד זרק את המסיכה של הסוחר וחבירו זרק את המסיכה של העורך דין, והשלישי זרק את המסיכה של הרופא – וכולם יחד גילו את הניצוץ היהודי.

רבינו הזקן מוסיף ומדגיש, שההתעוררות העצומה לא נמשכה יום אחד, אלא שנה שלימה, על כל התקופות ומצבי הרוח הכלולות בשנה תמימה.

13. תורה אור צז,א: והנה המשכת אור א"ס ב"ה … החלה במתן תורה … אבל בימי המן 'וקבל היהודים' – קבלה גמורה בבת אחת … זכו אז ישראל למדרגת הביטול הגדול על ידי מסירת הנפש על קידוש השם, שהרי אם רצו להמיר דתם, לא היה המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים. אלא שהם מסרו עצמם למות כל השנה כולה ולא עלה להם מחשבת חוץ חס ושלום.

ואכן, הגמרא (שבת פח,א) מעצימה את הרגע הזה ואומרת, שפורים הוא "מתן תורה" האמיתי. כיון שאז יהודים הכריזו מרצונם ומדעתם, שהם רוצים להיות יהודים. עד אז קיימו מצוות כי הקב"ה הכריח אותם במתן תורה, אבל פורים הוא היום שבו היו יכולים למרוד, ובכל זאת קמו כל ישראל, אנשים, נשים וטף, והצהירו שאין להם אלקים זולת אלקי מרדכי[5].

כעת, כשמגיע פורים בכל שנה מחדש, אנו מצווים לחוות מחדש את הקשר הזה לקב"ה. עלינו להסיר את מסכות הטעם ודעת ולאפשר לניצוץ היהודי הפנימי לפרוץ החוצה שוב[6].

חבורה חסידים ישבה והתוועדה. המשקה על השולחן נגמר והם חיפשו מתנדב שיביא עוד משקה. הרבי הריי"צ היה אז ילד צעיר והתנדב ללכת. אחרי חצי שעה הוא חזר בידיים ריקות ואמר: משקה לא הבאתי, אבל סיפור טוב הבאתי.

כל החנויות ברחוב היו סגורות, ופתאום ראיתי שיכור יושב על הספסל עם בקבוק וודקה. ניגשתי אליו והצעתי לקנות ממנו את הבקבוק, אך הוא לא הסכים. העליתי את המחיר עוד ועוד, אך הוא לא הסכים. הוא פנה אליי ואמר: "תשמע ילד, אתה מציע לי עשר רובל, עשרים רובל, אבל כשאני שותה – כל מוסקבה שלי!"…

יהודי בטבעו, התברך בתשוקה אדירה לקדושה, אבל היא חסומה מאחורי דאגות יום-יום. ביום הפורים, מצוה עלינו לפרוץ את הקיבעון ולעורר מחויבות עמוקה לעבודת ה'.

כך אומר הרבי במלים מיוחדות במינן: תורת מנחם חי"ג/326 ואילך: ישנו ענין שנוגע לאדם, שיהיה אצלו לכל הפחות רגע מיוחד, שבו יוכל להפשיט את עצמו מכל הענינים הצדדיים, אפילו ענינים שנדמה לו שנוגעים בעבודה ו[תמורת זאת] לחשוב ולזכור רק אודות הקב"ה בעצמו … בפורים יכולים לפעול ענין זה באופן נעלה … יהודי יכול לפעול על עצמו להיות במעמד ומצב כמו שהיה "בימים ההם", שכל בני ישראל "מנער ועד זקן טף ונשים" שכחו מכל עניניהם וזכרו רק שהם יהודים.

לפי היסוד הנפלא הזה, מוסיף רבינו הזקן נקודה עמוקה, שנשמעת במבט ראשון כמו 'הלצה טובה לפורים'. מובא בספר הזוהר כי היום הקדוש בשנה, "יום הכפורים", הוא "כ-פורים", דומה לפורים.

מה הענין? והרי אין לכאורה ניגוד גדול יותר מהרצינות של "יום כפורים", לעומת ההוללות של פורים? [המשכילים היו אומרים, שמתחפשים פעמיים בשנה: ביום כיפור, הגויים מתחפשים ליהודים, ובפורים, היהודים מתחפשים לגויים … רח"ל].

מבאר רבינו הזקן, שלמען האמת, שני הימים הללו דומים מאוד: פעמיים בשנה, אנחנו יוצאים מהשגרה ומאפשרים לטוב לצאת החוצה. אלא שביום הכיפורים, עושים זאת על ידי הימנעות מ(אכילה ו)שתיה, ואילו בפורים פועלים זאת על ידי ההיפך – שתיה מרובה.

תורה אור צה,ד: והנה פורים ויום הכיפורים הוא בחינה אחת (שיום כיפורים הוא כ-פורים)… שכמו שיום הכיפורים הוא בחינת תשובה עלאה … כך בפורים זכו ישראל לתשובה עלאה על ידי המסירות נפש… והנה גילוי בחינה זו ביום הכיפורים [הוא ע"י ש]אין בו אכילה ושתיה, אבל בפורים … הוא על ידי שתיית היין דווקא שהוא בחינת יין המשכר, דהיינו ביטול הדעת וההשגה[7].

אמנם חשוב לסייג את הדברים באופן ברור: כפי שפתחנו את השיעור, וודקה היא 'חרב פיפיות' (עיין יומא ע"ו), וכשם שהיא מוציאה את הדברים החשובים, היא עלולה להוציא גם את הדברים הלא-חשובים… אכן "נכנס יין יצא סוד", אבל לא כדאי לגלות את כל הסודות…

לכן צריך לנהוג כשיטתו של רבי עקיבא, ש"נכנס בשלום". כלומר, כבר בעת שמתחילים לומר "לחיים", יש לעשות זאת באופן נכון אשר יוציא את הדברים החשובים החוצה.

הכוונה היא, ראשית כל, לסוגיית הכמויות: אדם צריך לאמוד בעצמו כמה הוא מסוגל לשתות כדי להגיע להתרוממות הנפש ולא לחצות את הגבול הזה. ושנית, הדבר החשוב ביותר הוא להקדים וללמוד חסידות ולהבין את מעלת היום, וכך השתיה היא אחרת לגמרי ונעשית מתוך כוונה טהורה.

[1] האם באמת שחט אותו: רבי אברהם בן הרמב"ם מסביר, שהוא לא ממש שחט אותו, אלא זהו לשון גוזמא על פצע חמור שפצע אותו וכל הוצאת דם נחשבת כ'שחיטה'. המהרש"א מסביר, שרבה הכריח את רב זירא לשתות יין דרך הגרון, וכיון שהוא מילא את גרונו בשתיה – הדבר נחשב כמו שחיטה שהיא בגרון. לפי זה, סיום הדברים שרבה 'החיה אותו' – אין הכוונה לתחית המתים ממש, אלא – להשבת רוח והבראה.

לפירושים נוספים על דרך הסוד, ראה בלקו"ש חל"א.

[2] תלמיד חכם משנה ב'פוריא': הגמרא בב"מ כג,ב אומרת, שתלמיד חכם משנה בדיבורו בשלשה דברים ואחד מהם הוא: "פוריא". מפרש המהרש"א שם, שהכוונה היא לפורים, כיון שמראה עצמו לתלמידיו כאילו אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, אך באמת אינו אוחז במצב כזה.

[3] עוד מובא בחתם סופר על התורה פרשת תצוה: החטא של בני ישראל באותם ימים היה ששתו יין נסך בסעודתו של אחשוורוש. ולכן כדי לתקן את חטאם וכתשובת המשקל כנגד השתיה ההיא, אנו שותים יין לשם שמחת הפורים מתוך כוונות טהורות.

[4] משל נאה: נער ונערה נפגשו לצורך נישואים, אך לא הצליחו לפתור כמה ספקות ביניהם. ההורים עירבו שדכן מקצועי והוא ליווה אותם עד יום החופה. אחרי החופה, החתן והכלה צעדו יחד לחדר ייחוד, והשדכן ממשיך ללוות אותם. עצר אותו החתן ואמר: עד עכשיו נזקקנו לשירותיך הטובים, אבל עכשיו, תן ללב לדבר…

והנמשל: השכל הוא כח חשוב, אך לפעמים צריך להניח אותו בצד ולאפשר לנשמה לדבר…

[5] עיינו תורת מנחם תשטז ב עמוד 118, שלכן פורים לא יתבטל לעת"ל, כי זה היה גילוי של לעת"ל.

[6] ווארטים במעלת המשקה: 1. אלכוהול הוא הדבר היחיד שלא קופא במקרר. הוא כאילו אומר לסובבים אותו: לא אכפת לי מהי האווירה מסביב, אני נשאר בשלי… 2. כאשר העגלה לא נוסעת, משמנים את הגלגלים בגריז. וכך כאשר העגלה היהודית לא נוסעת, מוזגים לחיים ומשחררים את הנפש מהכבלים. 3. הרבי הריי"צ מביא שלפני ששוחטים את הבהמה, משקים אותה במים כדי להסיר את הסירכא (המכסה על הריאות).

[7] כך מבוארת בלקוטי שיחות חט"ז 371 גם דעת הרמב"ם והרמ"א שהובאה לעיל, שחיוב השתיה בפורים הוא עד שיירדם. כיון שגם שינה היא דרך להפנים דברים בצורה עמוקה ועל-מודעת.

קובץ להורדה:
פורים עה