דרשה לפרשת בא – מבוסס על ליקוטי שיחות ט/55,59
אחי, מה פירוש המילה "ולטוטפות"?
יהודי סיים את תפילת שמונה עשרה בבית הכנסת והנה ניגש אליו הרב ולוחץ לו את היד בברכת "שלום עליכם". התפלא היהודי על הלחיצה, הוא היה כאן כל הזמן ולא הגיע משום מקום. הסביר לו הרב: "הבטתי בפניך בעת התפילה וראיתי שעם הברכה הראשונה הפלגת במחשבות על המסחר שלך. בברכה הראשונה היית בוורשה וקנית סחורה, בברכה העשירית, היית בקייב למכור את הסחורה ובסוף התפילה, התעוררת ושבת אלינו. לחצתי לך אפוא את היד בברכת שלום עליכם"…
אחד המשפטים שיהודי אומר הכי הרבה פעמים בחייו הוא: "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך". אנו אומרים זאת לאורך החיים בסביבות מאתיים אלף פעם! (לפחות שש פעמים בכל יום, בפרשת "שמע ישראל" ובפרשת "והיה אם שמוע", בשחרית, ערבית וקריאת שמע על המיטה – כפול 365 יום בשנה כפול מאה שנות חיים). וכאן מעניין לעצור ולבחון את עצמנו, האם אנו לוקחים אחריות על מה שמוציאים מהפה:
מה פירוש המילה "(והיו) לטוטפות (בין עיניך)"? מה ה' מצווה אותנו בכך?
פרשת השבוע מסמלת את המעבר הדרמטי מהחוויה אל הזיכרון. בפרשיות הקודמות חווינו באופן פעיל את הניסים הגדולים והעצומים של יציאת מצרים, כעת אנו יוצאים אל המדבר הגדול וכל שנותר הוא להביט אחורה ולהיזכר במה שהיה. התורה מצווה להניח בכל בוקר תפילין על הראש ועל היד ולהניח בתוכן פרשיות קלף המספרות את סיפור הנס של יציאת מצרים וכך נזכור ולא נשכח את הניסים והמוראות ההם.
ובעוד שאפשר להבין את החלק הראשון של הפסוק: "וקשרתם לאות על ידך", איננו מבינים כלל את המשך הציווי: "והיו לטוטפות בין עיניך"? מה אמורים לעשות בעקבות המצווה הזו?
רש"י מביא פירוש מקורי ולא שגרתי בעליל: התורה חורגת ממנהגה לדבר לשון הקודש ונוקטת בשתי מילים משתי שפות זרות המדוברות במדינות רחוקות כלשהן. המילה "טט" בשפת מדינת "כתפי" היא שתיים, והמילה "פת" בשפת מדינת "אפריקי" היא שתיים. החיבור המסתורי של שתי המלים הללו בתוך המילה "טוטפות", רומז כי התפילין של ראש צריכות לכלול שתיים ועוד שתיים – וביחד ארבע.
ובנוגע למהות הארבע הללו, רש"י מציג שינוי מעניין: בפרשתנו הוא כותב, שמדובר בארבעה בתים בתפילין של ראש. שכן התפילין הללו בנויות בצורה כזו, שיש בהן ארבעה תאים נפרדים ומחולקים. (ניתן להבחין בכך במבט על הבית מבחוץ, שהוא סדוק לאורכו לארבעה חלקים). בפרשת ואתחנן, לעומת זאת, בפרשת "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע", רש"י מפרש אחרת: הכוונה היא להנחת ארבע פרשיות קלף בתוך ארבעת התאים: פרשת קדש ווהיה כי יביאך שנאמרו בפרשתנו, וכן פרשת שמע ישראל ופרשת והיה אם שמוע שנאמרו שם בפרשת ואתחנן.
וכאן מעניין להבין: א. מדוע בוחרת התורה לעזוב את לשון הקודש וליצור צרוף סתום משתי מילים בשפות זרות ומרוחקות? ב. מדוע משנה רש"י בדבריו וכאן מפרש שהמילה "טוטפות" רומזת לארבעה תאים ושם מפרש שהיא רומזת לארבע פרשיות?
בבורסת היהלומים ברמת גן, נשכח תיק עם יהלומים יקרים. התיק היה כבד ויוקרתי והיה ברור שנמצאת בתוכו סחורה במאות אלפי דולרים. השומר של הבניין לא הצליח למצוא את המאבד והכריז במערכת הכריזה כי מי שהשאיר תיק עם סחורה בלובי, מוזמן לאוספו אצל השומר.
תוך רגע הופיעו במקום שלושה יהלומנים וכל אחד טען בלהט: "כולה שלי". היה ברור ששניים מהם גנבים – אך כיצד יידע מיהם? עלה רעיון במוחו: על גבי התיק, היה קבוע מנעול עם קוד מספרים. השומר נתן להם את התיק ואמר שמי שיודע את הקוד לפתוח אותו, ייקח את התיק הביתה…
ה' ידע כי במהלך הדורות, תהפוך התורה להיות "ספר הספרים" הפופולארי ביותר על האנושות. כל עמי העולם ולהבדיל כל המגזרים והפלגים בעם ישראל, ירצו חלק בתורה שלו. היוונים יהיו הראשונים שיבקשו לתרגם אותה לשפתם ואחריהם יצטרפו כל עמי העולם. אבל לפופולאריות יש מחיר וכל מגזר ועם יטען כי הוא המוסמך ביותר לפרש את התורה. לכן השאיר ה' במכוון, פסוקים מסוימים בתורה כשהם סתומים ולא ברורים, ובכך הוא מזמין את עמי העולם (או את הקבוצות השונות בעם ישראל) לראות אם הם יודעים לפרש אותם.
במבחן המסורת, יכולים לעמוד רק חז"ל. אלו שקיבלו את פרשנות התורה שבעל פה כפי שעברה מדור לדור, עד משה רבנו בעצמו ושמעו ממנו את המשמעות לכל אות בתורה. (מתוך לדעת להאמין, הרב יחזקאל סופר).
כעת אנו שבים ושואלים, מדוע רש"י מציג פירוש לא נהיר למילה "טוטפות" ופעם מפרש שהכוונה היא לארבעה תאים ופעם לארבע פרשיות?
כשהשאלה היא פשוטה, התשובה חייבת להיות עוד יותר פשוטה. כזו שמספיקה מחשבה של רגע כדי להבין אותה, עד שרש"י אינו צריך להתייחס לכך במפורש, אלא יכול לסמוך על הלומד שיגיע להבנת העניין בכוחות עצמו.
הרבי מליובאוויטש מצביע על עובדה פשוטה: ארבע פרשיות התפילין, ניתנו לנו בשתי תקופות שונות. פרשיות "קדש" ו"והיה כי יביאך", ניתנו לנו השבוע, מיד אחרי יציאת מצרים. הן מדברות על ניסי יציאת מצרים וניתנו מיד לאחריה. ואילו פרשיות "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע", ניתנו רק בספר דברים, בסוף הארבעים שנה במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ.
לכן רש"י אינו יכול לפרש כאן כי המילה "טוטפות" מצווה על הנחת ארבע פרשיות בתפילין. שהרי כעת ניתנו לישראל רק שתי פרשיות ועוד שתיים יינתנו להם לאחר ארבעים שנה. רש"י מפרש אפוא כי הכוונה היא להכנת התשתית עבור ארבע הפרשיות. כאן אנו מצווים להכין ארבעה תאים – ובתוכן הוכנסו בינתיים רק שתי פרשיות של "קדש" ו"והיה כי יביאך", ואילו בסוף הארבעים שנה, ניתנו להם עוד שתי פרשיות ואז הציווי "והיו לטוטפות" קיבל משמעות חדשה: להכניס ארבע פרשיות בתוך ארבע התאים המוכנים לכך מזה ארבעים שנה.
תורת ישראל מורכבת מארבעה רבדים של פרד"ס: פשט, רמז, דרוש וסוד. כל פסוק בתורה, טומן בתוכו היבטים מכל חלקי התורה וכך ובוודאי מצווה חשובה כמו מצוות התפילין. מוסבר בספרי פנימיות התורה כי ארבע הפרשיות של התפילין, רומזות לעבודת שעבוד המוח והלב והצורך לשלב את כל הכוחות והחושים לעבודת ה'. שתי פרשיות הם כנגד חכמה ובינה ושתיים כנגד חסד וגבורה.
הדור הראשון שיצא ממצרים, ראה בעיניו את הניסים והנפלאות וחווה אותם בעוצמה. לכן הספיקו להם שתי פרשיות כנגד חכמה ובינה ואהבת הלב כבר הופיעה מעצמה. ראיית הניסים חוללה בהם שינוי עמוק, עד שהספיק לדעת מהם ולהתלהב בעוצמה של קדושה. הדור הבא, לעומת זאת, זה שנולד אחרי ארבעים שנות המדבר ונכנס לארץ, כבר לא ראה את הניסים. הוא רק "שמע" עליהם מאבותיו. כמו שאומר להם משה: "שמע ישראל", תקשיב, תחשוב, תפנים ותיישם. ולכן הדור הזה נזקק לארבע פרשיות: שתיים כנגד המוח ועוד שתיים כנגד הלב.
אצל בני הדור השני, האהבה לה' כבר אינה באה מאליה. הם היו צריכים לעבוד עליה באופן שיטתי כדי להתעורר ולהתחזק בה. ולכן הצטוו להוסיף עוד שתי פרשיות תפילין, כנגד החובה להביא את הערכים הגדולים מהמוח אל הלב.
ביום שני השבוע, נציין את יום ' בשבט, יום הסתלקותו של כ"ק האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, חמיו של הרבי ואת עלייתו של הרבי עצמו לכס נשיאות חב"ד.
האדמו"ר הקודם, התמודד עם אחת התקופות הנוראות ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, מול דור כזה שלא "ראה" את גדלות ה' ובקושי "שמע" על כך. מול החושך והרוע הקומוניסטי, הרבי נאבק במסירות נפש ממש כדי לזעוק "שמע ישראל" באוזניהם של אלו שבקושי היו מסוגלים לשמוע.
בפרספקטיבה של מאה שנה, מאמציו של הרבי לא היו לשווא. מסירות הנפש שלו הציתה את הגחלת בליבם של יהודים רבים והיום אנו רואים את התוצאות בדמותם של אלפי המקורבים של השלוחים במדינה ההיא ועשרות אלפי בעלי התשובה שעלו ארצה מחבר המדינות.
כך סיפר פעמים רבות, הרב הראשי לישראל ורבה של תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו: "באחד מלילות השבת של שנת תשכ"ה, השתתפתי בסימפוזיון בנושאי דת ומדינה במועדון "המדורה" בתל אביב, מקום שכינס את בכירי מפא"י דאז. מנחה הערב היה חבר הכנסת משה ארם מאחדות העבודה ובין הדוברים היה יצחק גרינבוים, מי שהיה שר הפנים הראשון בממשלות ישראל.
השיחה נסובה אל המצב הקשה של יהודי ברית המועצות, אלו שמסך עבה של ברזל הפריד בינם ובין כל העולם ויצחק גרינבוים הפתיע ואמר: "אם יום יבוא ויתרומם מסך הברזל וברית המועצות תהיה פתוחה לביקור תושבי מדינת ישראל, אם נמצא שם יהודי אחד שמכריז בגאווה 'עברי אני' – זה יקרה בזכותו של אדם היושב בברוקלין".
ואנו נוסיף: "אדם אחד היושב בברוקלין, שהיה חתנו של אדם שמסר את חייו ואת נפשו עבור יהודי ברית המועצות".
להורדת "דרשה לפרשת בא" בקובץ WORD: