דרשה לפרשת בחוקותי
היעד הסופי: לאן הולכים אחרי המוות?
זוג זקנים בני 95 נפטרו בשיבה טובה לבית עולמם. הם הגיעו לבית דין של מעלה והדיינים פתחו את ספרי החיים שלהם, לראות מה הספיקו בחיים. התברר כי הם היו הורים מסורים, שכנים מצוינים ואנשים טובים לכולם, והדיינים החליטו פה אחד להעניק להם מיד כניסה לגן עדן.
הם נכנסו לגן העדן, התרווחו על הספות, נשמו את האוויר הצח והוקסמו מהאווירה השלווה. "נו, מה אתה אומר, יענקל", שאלה הזקנה בהנאה?
"מה אני אומר?! אם לא הקמח-המלא (whole wheat) שלך, כבר הייתי כאן לפני עשר שנים"…
יהודים מאמינים באמונה שלמה כי העולם הבא הוא עולם הטוב המושלם ושם הוא השכר הראוי על כל המעשים בעולם הזה. בעוד שהחיים כאן מלאים קשיים, שקרים, זיוף ורוע, שם, בעולם הבא, הוא המקום שבו הקב"ה משלם סוף סוף לכל אדם כגמולו.
וכאן מגיעה פליאה עצומה, המטרידה את כל חשובי הוגי הדעות היהודיים כבר אלפי שנים: פרשת "בחוקותי" נחשבת ל"תורת הגמול" של התורה. התורה מתארת כאן בצורה מסודרת את הצפוי למי שיעשה את רצון ה' ואת מה שיקרה חלילה להיפך למי שיעבור על רצון ה'. וכאן שמים לב למרבה ההפתעה, שכל ההבטחות הן אודות טוב ורע בעולם הזה, כמו פרנסה, שלום ובטחון בארץ ישראל, אולם התורה אינה מזכירה במילה אחת כי צפוי עולם נוסף, רוחני ונשגב, שבו יגיע התשלום האמיתי על כל המעשים בעולם.
וכל אחד תמה: להיכן נעלם העולם הבא? האם התורה אינה מאמינה בכך, שהנשמה נותרת קיימת אחרי המוות ועוברת אז אל "עולם הגמול"?
הנה השאלה העצומה הזו בלשונם החדה של הוגי הדעות הספרדיים מתקופת גירוש ספרד:
- ספר העקרים ד,לט: הספק אשר לא סרו הראשונים והאחרונים מלספק בו: למה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני בפירוש, כמו שנזכרו היעודים הגשמיים? … והיותר קשה בכל זה הוא: אחר שלא הזכיר הייעודים הרוחניים, שהם עיקר השכר, למה הזכיר הייעודים הגשמיים שאינם עיקר השכר?
- עקדת יצחק פרשתנו: בעלי הדעות המאמינים בשכר ועונש מאת ה' לעושי רצונו ומכעיסיו [נוצרים ומוסלמים] – ישיגו על תורתנו: אחר שהשכר הרוחני הוא העיקר המכוון מהתורה, איך שתקה התורה ממנו וייעדה השכר הגופי הכלה והאבד ושמה אותו לתכלית לאנשים במעשים התור[נ]יים?
אם כן, עלינו לקיים יסודי בכל הנושא הזה: א. אם התורה איננה מדברת על העולם הבא, מאיפה כן יודעים שיש איזה המשך לחיים אחרי המוות? ב. אם יש המשך, למה התורה מעדיפה למקם את הפוקוס על השכר והעונש בעולם הזה?
- ביקורת בונה
פרשת "בחקתי", מכונה בשם "פרשת התוכחה". שכן היא פותחת בסדרת ברכות וקללות למי שיעשה את רצון ה' ולהיפך. התורה מבטיחה שכר מדהים – את כל מה שהאדם יכול לבקש – עבור מי שיילך בחוקות ה', וגם להיפך, עונשים נוראים למי שיפר את רצון ה'.
יש מפרשים הטוענים כי הפרשה בנויה בסדר של חמש ברכות ראשיות מול חמש קללות ראשיות:
3/א. אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו – 1: הצלחת האדמה: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. 2. שלוה בארץ: ונתתי שלום בארץ והשבתי חיה מן הארץ. 3. נצחון על האויבים: ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב. 4. צמיחה דמוגרפית: והפריתי אתכם והרביתי אתכם. 5. השראת השכינה: ונתתי משכני בתוככם … ואולך אתכם קוממיות.
וכנגדן חמש קללות:
1/ב. ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל מצות ה' … 1: מחלות: והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת. 2. רעב: ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה … ולא תתן ארצכם את יבולה. 3. חיות רעות: ואם תלכו עמי קרי … ויספתי עליכם מכה … והשלחתי בכם את חית השדה. 4. חרב אויב: ואם באלה לא תוסרו לי … והכיתי אתכם שבע על חטאתיכם והבאתי עליכם חרב נקמת. 5. חורבן וגלות: ואם בזאת לא תשמעו לי … ונתתי את עריכם חרבה… אלה החקים והמשפטים ביד משה.
כאן מעניין לבדוק מה מבטיחה התורה יותר – ברכות או קללות?
במבט שטחי נראה כי ישנן הרבה יותר קללות, ישנם 29 פסוקי קללות לעומת רק 11 פסוקי ברכות. וכך גם שגור על לשון העם: "פרשת התוכחה" ולא 'פרשת הברכות'. שכן הקללות נתפסות כהרבה יותר דומיננטיות.
אולם, המפרשים מדגישים כי זהו מבט שטחי בלבד, ובאמת הקב"ה מבטיח הרבה יותר ברכות. וזאת מכמה סיבות, ומהן: א. נעיין שוב במקור הקודם ונראה שפרשת הברכות מתחילה באות א – "אם בחקתי", ומסתיימת באות ת – "ואולך אתכם קוממיות". ואילו פרשת הקללות מתחילה באות ו – "ואם לא תשמעו לי" ומסתיימת באות ה – "ביד משה".
הדבר בא ללמד כי מה שעושה את רצון ה' – זוכה בכל הדברים הטובים, מאל"ף עד תי"ו ולא נאמרו כאן אלא הברכות העיקריות. אולם מי שיעשה חלילה את ההיפך – יתחייב רק בקללות שנאמרו כאן ותו לא, כמו שאין כלום בין האותיות וא"ו וה"א.
- תנחומה ראה ד: שלא יאמרו הבריות: כשבא משה לברכנו, מעט ברכנו וכשבא לקללנו, הרבה קללנו. כיצד? הקללותשבתורת כהנים, שלושים פסוקים חסר אחד, ואילו הברכותאחד עשר.
אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן, מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד, בברכות פתח באל"ף – אם בחקתי תלכו, וסיים בתי"ו – ואולך אתכם קוממיות, שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו. ואילו הקללות פתח בוא"ו – ואם לא תשמעו, וסיים בה"א – ביד משה. ובין וא"ו וה"א, אין כלום.
ב. הבחנה נפלאה נוספת בין הברכות והקללות היא, שהברכות כתובות ברצף, בהמשך אחד. ואילו ברשימת הקללות יש הפסקה בין קללה לקללה ובכל פעם מודגש שעולים מדרגה, כמו שכתוב 'ואם לא תשמעו לי ויספתי וגו". היינו שהקללות באות בסדר והדרגה עם הפסקה, ובכל פעם ניתנת לאדם הזדמנות לצאת מהסבך ולחזור בתשובה.
ובאמת, הרעיון הזה חוזר על עצמו במקומות רבים בתורה. למשל, אצל פרעה, הקב"ה מתרה בו מחדש לפני כל מכה ואינו נותן מיד את כל המכות ברצף.
- שמות רבה ט,ט: בשר ודם שמבקש להביא רעה על שונאו מביא עליו פתאום שלא ירגיש בו. ואילו הקב"ה מתרה לפרעה על כל מכה ומכה כדי שישוב בו.
מה המטרה בכך? הרבי מבאר במקום אחר נקודה נפלאה, שהיא גם מלאת משמעות בחינוך ילדים ותלמידים ויחסי אנוש בכלל:
- לקוטי שיחות חכ"ב 71-72: התורה היא הרי תורת חסד ומובן שעונשי התורה אינם לשם עונש חס ושלום, אלא לשם תיקון נפש החוטא … ולכן הסדר הוא שהקב"ה נותן עונש מהקל אל הכבד, כמו בנגעי צרעת למשל, שהצרעת מתחילה מהבית [הרחוק מהאדם], אחר כך מתקרבת אל הלבוש [הקרוב יותר אל האדם] ורק בסוף מגיעה אל האדם עצמו, כדי להזהיר יהודים להימנע מלשון הרע.
היות שהקב"ה פונה אלינו מאהבה ורוצה לחנך אותנו ולא לנקום בנו חס ושלום, הוא מקפיד להתחיל מעונש קל, וכן לעשות הפסקה בין העונשים, וזאת כדי לתת לנו הזדמנות לצאת ממעגל החטא ולהיפטר מן העונש.
אפילו כשהקב"ה כבר נאלץ להעניש אותנו ונכנס לתוך הנהגה של גבורה, הוא אינו 'נסחף' כביכול בתוך הגבורה, אלא מקפיד לעצור כל הזמן ולתת הזדמנות לצאת ממעגל החטא.
כמובן, זהו מסר חשוב לכל אדם, הורה ומחנך כי אין ספק שחייבים להעניש כחלק מהחינוך – אך צריך להקפיד שהעונש יינתן מתוך רצון לתקן את המחונך ולא כדי לגרום לו כאב חס ושלום[1].
פעם היה צריך הרבי הקודם לקבל זריקה מרופא. הוא שם לב שלפני שהרופא נותן את הזריקה, הוא גוזר את הציפורניים שלו, מנקה היטב את הידיים ומחטא אותם עם אלכוהול. למד מזה הרבי הוראה נפלאה בין אדם לחבירו: לפני שבאים לדקור מישהו, יש לגזור היטב את הציפורניים שלך עצמך ולוודא שאתה בא באמת לתקן אותו ולא להכאיב לו.
כעת נשוב אל הברכות והקללות עצמן שקראנו קודם בתורה ונשים לב לאותו דבר מעניין, כאמור בתחילת הדברים: כל הברכות והקללות מדברות על העולם הזה. מי שיעשה טוב, יזכה בחיים גשמיים טובים ומי שיעשה את ההיפך – יסבול מחיים קשים. אך למרבה ההפתעה, לא מוזכרת אפילו מילה אחת על הצפוי לנו בעולם הבא.
כך מצטט רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי" את קביעתו הצינית של מלך כוזר:
- כוזרי מאמר ראשון קד: אמר הכוזרי: אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים מייעודיכם.
כלומר: ייעודי הדת הנוצרית המדברים על הישארות הנפש בעולם הבא, יפים ונשגבים מייעודי התורה, להבדיל, המדברים רק על טובה גשמית בעולם הזה. ואין ספק שהדברים צריכים ביאור.
להעיר עוד, שחוסר הבהירות הזה בנושא העולם הבא, גרם למחלוקת הכי חמורה בתולדות ישראל שהביאה בסופו של דבר לטרגדיה הנוראה של נפילת ירושלים וחורבן בית שני.
אנטיגנוס איש סוכו היה חכם חשוב בתקופת בית שני. הוא ישב עם תלמידיו ורצה לעורר אותם לעבוד את ה' מתוך אהבה ויראה פנימיים ולא מתוך ציפייה לקבל שכר ועונש. הוא אמר להם כך:
8/א. אבות א,ג: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.
אולם ישבו לפניו שני תלמידים בשם "צדוק ובייתוס" והבינו את דבריו כפשוטם. הרבי שלנו מתכוון לומר שאין עולם הבא ובו שכר ועונש. אדם אמור לעבוד את ה' לשם שמים בלבד, משום שאין גמול ממשי למי שנוהג אחרת.
והתובנה הזאת הובילה אותם למסקנה נוספת, חמורה ומסוכנת: כל מה שדיברו חז"ל בנושא הזה, כמו גם בנושאים אחרים, הוא המצאה חס ושלום של חכמים בדורות אחרונים. ולכן עמדו והקימו את כת ה"צדוקים" וכת ה"בייתוסים", שכפרה בכל פרשנות התורה של חז"ל בתורה שבעל פה.
8/ב. אבות דרבי נתן ה,ב: אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית?! אלא – אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים – לא היו אומרים כך. עמדו ופרשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס.
ואם כן, השאלה מתעצמת שבעתיים, למה התורה לא עושה סדר בעניין היסודי הזה ומתייחסת באופן מפורש לקיומו של העולם הבא?
- חיים שאחרי המוות
מאיפה באמת יודעים על קיומו של העולם הבא? אם התורה אינה מזכירה זאת, מהיכן יודעים שהנפש נותרת קיימת אחרי המוות ושוהה בעולם העליון?
המקורות העיקריים לכך, הם בספרי הנביאים והכתובים. המקור הראשון לכך נמצא בספר שמואל, בקשר עם המפגש של דוד המלך עם נבל הכרמלי.
באותם ימים, ברח דוד הצעיר מידי שאול ואסף סביבו קבוצה של 400 נערים שליוותה אותו במדבר. הנערים חיפשו ממה להתפרנס ושמרו על הצאן של נבל העשיר. אחר כך ביקשו ממנו שכר על העבודה, אך נבל הקמצן סירב לשלם להם.
דוד והנערים המתינו לשעת כושר נוחה כדי לנקום בו והיא הגיעה מהר. נבל ערך מסיבה גדולה לכבוד גזיזת הצאן שלו והחבורה של דוד התכוונה לפוצץ לו את המסיבה. הם הגיעו לאחוזה שלו, אך אז יצאה אליהם אשתו של נבל, אביגיל, שהייתה אישה חכמה במיוחד ואמרה לדוד כך:
9/א. שמואל א כה: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע.
9/ב. מצודת דוד: נפש אדוני צרורה בצרור החיים – הרוחניים אחרי היפרדה מן הגוף.
אם כן, יש כאן עדות מפורשת כי בימי הנביאים, היה ידוע על עולם נוסף, אחרי החיים, שהוא עולם הגמול.
אולם עדות משמעותית עוד יותר לקיומה של הנפש אחרי המוות, מוצאים כמה פרקים אחר כך: זה היה בסוף ימי שאול המלך, הוא כשל במלחמה מול פלשתים והיה נואש ומותש. בייאושו, הוא עשה מעשה אסור ופנה לבעלת אוב בעין דור וביקש ממנה להעלות באוב את נשמתו של שמואל הנביא ולשאול מה עליו לעשות כעת?
אותה אישה העלתה את נפשו של שמואל והוא השיב לה כי מחר, שאול ובניו ימותו במלחמה.
- שמואל א כח,טו: ויאמר שמואל אל שאול [אחרי מותו] למה הרגזתני להעלות אותי?
מכאן, שהנפש נותרת קיימת בעולם העליון אחרי הפרדה מן הגוף ואפשר אפילו לתקשר! איתה.
חשוב להוסיף את דברי המפרשים כי האמונה בהישארות הנפש אחרי המוות, מחויבת – לא רק מצד הפסוקים, אלא – גם מצד ההיגיון הישר. וזאת משתי סיבות:
א. האדם מורכב מנפש וגוף, רוח וחומר, ולכן אין סיבה לומר שהמוות הגשמי של הגוף, יעלים את הנפש הרוחנית. כשם שהנשמה באה מלמעלה בתחילת החיים, כך היא חוזרת למעלה בסוף החיים.
- קהלת: וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.
ב. הסברא העיקרית המחייבת שישנו עולם נוסף והוא עולם הגמול האמיתי, הוא העובדה שכאן אין צדק!. בעולם הזה, רואים "צדיק ורע לו" ו"רשע וטוב לו" – להיפך ממש ממה שאמור להיות על פי התורה!.
ולכן עצם הקשר עם התורה, מחייב כי יש עולם אחר ובו הוא הצדק והיושר. אבל בלא האמונה בעולם הבא, אין בסיס ח"ו לכל אמיתיות התורה והמצוות, כיון שההבטחות של התורה אינן עומדות במבחן המציאות בעולם הזה.
כך מספרת הגמרא סיפור מזעזע על רבי יעקב, שראה ילד מכבד את אביו ורגע אחר כך נופל מהעץ ומת. וזאת בניגוד מפורש להבטחת התורה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". לכן רבי יעקב הגיע למסקנה כי שכר המצוות אינו מגיע בעולם הזה, אלא רק למעלה.
- קידושין לט: רבי יעקב אמר: שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. [וזאת משום מעשה שראה בעיניו]: … אמר לו אביו, עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת. היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה? אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב.
בדיחה: זוג יהודים חיו כל חייהם בבקתה בעובי היער ומעולם לא יצאו אל העיר הגדולה. במלאות חמישים שנות נישואין, החליטו לחגוג בעיר הגדולה והזמינו חדר במלון יוקרתי. הם הגיעו לשם נרגשים, אך התאכזבו ממה שראו מול העיניים. מרי רצה לפקיד הקבלה ופתחה בנאום כעוס: "אנחנו מסרבים להסתפק בחדר כל כך קטן. אין בו חלונות או מאוורר ואפילו מיטות!".
"אבל, גבירתי…
"בלי גבירתי", הסתערה מרי, "איפה התמורה של כל הכסף ששילמנו על המלון היקר הזה"…
"גבירתי", הצליח סוף סוף הפקיד לדחוף משט כשהיא לקחה נשימה בין הצעקות: "זה לא החדר שלך. זאת רק המעלית המובילה אליו"…
כך גם מסבירה הגמרא את הסוף הנורא של רבי עקיבא, וזאת בניגוד גמור לשכר הטוב שהיה אמור להגיע לו על פי הבטחות התורה עצמה:
- ברכות סא: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים … עד שיצתה נשמתו באחד … אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: זו תורה וזו שכרה?! … יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע, שאתה מזומן לחיי העוה"ב.
ואם כן, עצם קיומה של התורה מכריח שיש עולם נוסף ובלי זה אין בסיס ח"ו לכל האמונה בצדקת התורה.
וכיון שהדברים כל כך ברורים – הן מצד הפסוקים, הן מצד ההיגיון והן מצד התורה והמצוות עצמן – עולה ומתעצמת השאלה המרכזית: מדוע התורה שבכתב מתעלמת מקיומו של העולם הבא?
- העולם האמיתי
מי שדן בהרחבה בקושיא הזו, הוא ה"כלי יקר". בפתח הפרשה שלנו, הוא מעתיק לא פחות משבעה תירוצים על הקושיה הזו, מאת כל גדולי בעלי המחשבה היהודיים –רס"ג, אב"ע, רמב"ם, רמב"ן ועוד. מתוך השבע, נזכיר שניים:
האבן עזרא טוען טענה פרקטית: התורה מעדיפה לדבר על ייעודים מוחשיים בעולם הזה, כמו פרנסה ובריאות, משום שזה מה שמניע אדם לקיים המצוות ולהיזהר מהעבירות.
הרי תכלית הפרשה הזו היא, להניע את האדם לפעולה ולקיים מצוות בפועל או להימנע מהעבירות. ולכן התורה מעדיפה לדבר על ייעודים מוחשיים שבאמת מובנים אצל האדם ומשפיעים עליו בצורה עמוקה. [על דרך טענתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב: גן עדן נמצא בספרים ועולם הזה מול העיניים…].
14/א. כלי יקר כו,יב: דעת הראב"ע, שהתורה ניתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי הוא עמוק.
הרמב"ם, מציג הסבר יותר מורכב: לדעתו, התורה בכלל אינה רוצה להבטיח שכר מצוות. שכן יהודי אמור לעשות את רצון ה' בקבלת עול ולא על מנת לקבל פרס. ולכן התורה אינה מזכירה את הגן עדן.
אמנם מה שמבטיחה כאן הבטחות גשמיות, אין זה בתור שכר מצוה, אלא רק בתור תנאי עבודה. כלומר, התורה מבטיחה שאם האדם ישמור את מצוות ה', יזכה בחיים טובים כדי שיוכל להמשיך לקיים מצוות מתוך מנוחת הנפש.
למה הדבר דומה? אדם שמתקבל לעבודה, מנהל משא ומתן על שני דברים: תנאי המשכורת, וגם תנאי העבודה כדי שיוכל לעבוד באופן רגוע כמו בן אדם, כמו הוצאות רכב וארוחת צהריים וכיו"ב. וכך יהודי שמקיים מצוות, ה' אמור לתת לו משכורת בעולם הבא, אמנם זה אינו מדובר בתורה במפורש, כיון שיהודי אמור לעבוד את ה' מתוך אהבה ויראה שלא על מנת לקבל פרס.
בנוסף לזה, ה' מתחייב לתת לו את התנאים כדי שיוכל להמשיך לקיים מצוות מתוך מנוחת הנפש, כמו בריאות נכונה ופרנסה טובה – ואלו הן באמת ההבטחות בפרשת בחקתי.
14/ב. המשך הכלי יקר שם: דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה הם מדברים מענין הסרת המונעים בלבד … שאם תשמור מצותי, אסיר ממך כל המונעים כמלחמות וחליים ורעב באופן שתוכל לעבוד את ה' בלי כל מונע. אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן, כדי שיעבוד את בוראו לשמה ולא מחמת השכר ההוא או יראת העונש.
עד כאן הסברים קדומים שהובאו בכלי יקר. אולם לפני כמה חדשים התפרסם בעיתון כפר חב"ד מכתב של הרבי (מאוצרו של הרב מינדל) ושם התבאר העניין בצורה יסודית, המעניקה מבט בהיר על עצם משמעות התורה והמצוות.
נפתח עם סיפור חסידי: זה היה ערב סוכות בעיר ברדיטשוב, הכל כבר מוכן לחג ורק בעיה אחת מעיקה על כולם: העסקנים לא השיגו אתרוג עבור חג הסוכות ומחר בבוקר לא יהיה לרבי לוי יצחק על מה לברך. הם החליטו לצאת אל הכניסה לעיר ולראות אולי יעבור מישהו עם אתרוג.
תפילתם התקבלה ושלוש שעות לפני החג עבר בכביש הראשי, יהודי עשיר שמיהר לביתו עם אתרוג מהודר שקנה לעצמו. הם התחננו אליו להישאר עימם בחג, אך הוא טען שכבר חצי שנה לא היה בביתו ואשתו והילדים מחכים לו לסעודת החג. הם משכו אותו לביתו של רבי לוי יצחק, והוא התחנן אליו והפציר בו להישאר עימו, עד שהבטיח לו הבטחה שלא היה יכול לסרב לה: "עמי במחיצתי"!. כמובן, העשיר לא היה טיפש לוותר על הבטחה כזו ועם כל הגעגוע למשפחתו, הוא נשאר שם ליום טוב.
הגיע הלילה והסתיימה תפילת ערבית, והעשיר ציפה שמישהו יזמין אותו לסוכתו לאכול סעודת חג. אך כולם התעלמו ממנו. הוא ניסה להיכנס לכמה סוכות, אך כולם אמרו שהם מלאים ולא יכולים לארח אותו. הוא איבד את העשתונות והלך כועס לסוכת הצדיק, אך גם רבי לוי יצחק סירב לארח אותו.
הוא החל לצעוק, שהוא נשאר כאן למען התושבים, ומהי כפיות הטובה הזאת? אך הצדיק השיב לו בשלווה כי ארוחת חג לא הייתה כלולה בהסכם ביניהם, ואם הוא רוצה לעשות קידוש בסוכה, יש לו ברירה אחת: לוותר על ההבטחה "עמי במחיצתי".
העשיר נדהם, הוא לא האמין שזה קורה לו, אך היה מוכרח לקבל במהירות החלטה: גן עדן או סוכה? גן עדן או קידוש? הוא שקל ושקל ובסוף אמר כך: אין מצווה בתורה להגיע לגן עדן, אבל יש מצווה גדולה לעשות קידוש בחג ולאכול סעודה בסוכה ולכן זה עדיף. הוא ניגש לרבי לוי יצחק ולחש בכאב שהוא מוותר על גן העדן, ובלבד שיזכה לקיים מצוות סוכה כתיקונה.
חייך הצדיק ואמר: עכשיו תקבל גם קידוש בסוכה וגם גן עדן…
תורת ישראל היא תורת החיים ולא תורת המוות. היהדות טוענת כי העולם האמיתי הוא כאן ולא למעלה. האתגר הגדול העומד בפני היהודי הוא לחיות בעולם הזה, בין גשם וחומר והוא מתעלה על כל ההפרעות והניסיונות ומקיים את מצוות ה'.
כאן בעולם יש ליהודי אפשרות לגרום לקב"ה את הנחת רוח הכי גדול בכך, שהוא מפגין את האין סופיות של הטוב. איך הוא עומד מול כל תאוות העולם ומורד בהם רק בגלל שזהו רצון ה'.
רק היות שהעבודה כאן קשה, והאדם אינו רואה את התועלת הרוחנית במאבק שלו, לכן מבטיחים לו עלייה לגן עדן כדי שיוכל לראות ולהרגיש את מה שפעל בעולם הזה. אך כל זה הוא רק הרגשת העונג של האדם, אך אין לה חשיבות כלל וכלל לעומת העונג האלוקי ממעשה המצווה בעולם הזה.
מספרים על הסתלקותו של הגאון מוילנא: ברגעים האחרונים שלו, הוא החל לבכות. התלמידים התפלאו מה הוא בוכה? וכי הוא חושש מהדין של מעלה?! הרים הגאון את הציצית ואמר: על זה אני בוכה. ציצית לא תהיה לי למעלה.
בכך ביטא הגאון את התפיסה של מהות הקשר בין יהודי לקב"ה: מילוי רצון ה' יכול להיות רק כאן בעולם הזה, ואילו שם הוא רק המקום שבו מקבלים את השכר. כמו השלב של ה'יציאה לפנסיה' אחרי עשרות שנים של עבודה ויצירה ותרומה לאנושות.
כעת אין פלא בכך, שהתורה אינה מדברת על העולם הבא ומעדיפה לדבר על השכר הגשמי בעולם הזה. שכן העולם הבא אינו דבר מהותי בעבודתו של יהודי, תמורת זאת, התורה מבטיחה לו עוד כמה שנים בריאות ומאושרות בעולם הזה – וכך יוכל לקיים עוד כמה וכמה מצוות.
ואכן, כיון שבני האדם עצמם זקוקים גם לעונג רוחני, לכן ספרי התנ"ך ודברי חז"ל בגמרא, משלימים את הפרט הזה. אולם התורה עצמה אינה רואה צורך לדבר על זה.
- מכתב הרבי מליובאוויטש מתורגם מאנגלית (כפר חב"ד 1592): ביחס לנושא של החיים אחרי המות וכו', יש משמעות לכך שהתורה (התנ"ך) מדברת על כך מעט מאוד, מהסיבה הפשוטה שהיהדות במהותה עוסקת בחיים בעולם הזה, שיתנהלו על פי הרצון של אלקים כפי שהוא מפורש בתורה, על ידי קיום המצוות בחיי היום יום.
ראיתי פעם אגרת של הרבי ואיני מוצא אותה כרגע, אבל הרבי כתב שם ביטוי מופלא: האדם רוצה את העולם הבא, אבל הקב"ה נהנה מהעולם הזה.
במקום אחר, הרבי מבאר את הענין בעומק (לפי תניא סוף פ"ד, וראו גם לקו"ש חי"ז/199):
- לקוטי שיחות ח"ה/244: תכלית המכוון של בריאת האדם היא – לא עבור האדם, אלא – כמו שאומרת המשנה 'אני נבראתי לשמש את קוני', והתכלית הזאת מושגת על ידי קיום המצוות בעולם הזה. רק היות שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, מגיע לאדם שפעל הענין, שכר טוב לאין קץ. ולכן בעולם הבא הוא ישיג גילוי מהתענוג שנמשך על ידי מעשה המצוות שלו … אבל מובן שגילוי התענוג לאדם – שכר המצוה, אין לו ערך לעומת עצם התענוג של הקב"ה מהמצווה עצמה בעולם הזה.
כמובן, הדברים נשמעים מפתיעים ואפילו מהפכניים, אך למעשה, הם משנה מפורשת במסכת אבות:
- אבות ד,טז: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.
כלומר: ה"קורת רוח" לאדם ממעשה המצוות שלו, היא גדולה יותר למעלה, כיון ששם הוא רואה את מה שפעל ויצר כאן בעולם. אולם עצם היצירה של מעשה המצווה עם כל המשמעות הרוחנית העצומה שלה – יכולה להיות רק כאן.
בדיחה: רב, כומר וקאדי נהרגו בתאונה. הם הגיעו למעלה ובית הדין פסק כי היות שהיו אנשי דת ישרים, לכן תינתן להם אפשרות לקבוע איך תיראה ההלוויה שלהם.
הכומר אמר שהוא רוצה לשמוע אותם מספידים על האהבה והמסירות שלו לבני הקהילה. הקאדי ביקש לשמוע אותם מספידים על הנאמנות שלו לתורת מוחמד. ואילו הרב אמר: אני רוצה שהם יביטו על המיטה ויאמרו: "תראו הוא זז, הוא מתעורר"…
וכך מובאים הדברים בצורה קיצונית במסכת שבת: 18. שבת ל,א: נאמר בקהלת: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת!. אמר דוד המלך: לא המתים יהללו יה. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת, בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח בו.
עד היכן הדברים מגיעים?
יהודי שנמצא באבל, אומר קדיש על אביו ואמו. ובכלל, נהוג לקיים מצוות בעולם הזה כדי לגרום לנשמות עליה.
כעת בואו נחשוב על זה: הנשמה נמצאת למעלה בעולם המושלם, ואילו הילד נמצא כאן בעולם השפל, ובכל זאת דווקא העולם השפל, יכול לרומם את הנשמה שנמצאת למעלה.
אלא שכאן הוא עולם היצירה. כאן הוא המקום שבו מיישמים את רצון ה' ומביאים אותו לידי מעשה, ואילו שם הוא עולם ה'פנסיה'. המקום שבו נהנים ממה שיצרו כאן. ולכן הנשמה למעלה זקוקה לטובה של הנשמה למטה.
לסיום – סיפור מצוין: יהודי עני היה צריך לחתן את בתו, ובא לאוהב ישראל מאפטא לבקש עצה מה לעשות. הצדיק אמר לו, שיעשה את המסחר הראשון שיבוא לו. יצא העני חזרה הביתה ובדרך עצר בפונדק לשתות משהו. באחד השולחנות ישבה חבורה של סוחרי יהלומים והחליפו סחורה ביניהם והוא התקרב לשם.
הם התעניינו אם הוא רוצה לעשות עסקים והוא אמר שכן. שאלו כמה כסף יש לו, והוא אמר: "זהוב אחד". הם התחילו ללעוג לו, ואז קם סוחר אחד ואמר שיש לו עסק עבור זהוב אחד: הוא מוכן למכור את העולם הבא שלו. החסיד לא התבלבל, שילם את הזהוב וחתם על שטר מכירה.
בינתיים הגיעה אשתו של הסוחר, וכאשר שמעה מה עשה בעלה, היא הכריזה שהיא דורשת מיד גט. היא לא מוכנה לגור אפילו רגע אחד עם גוי כזה שאין לו חלק בעולם הבא. הסוחר הבין שהוא הסתבך עם אשתו וביקש מהעני לבטל את העסק. "בשום אופן לא אבטל, מכירה היא מכירה". "טוב, אתן לך חמשים זהובים עבור העולם הבא". "בשום אופן לא, אלא אם כן תיתן לי אלף זהובים"!
הסוחר התחיל לצעוק שהוא גונב וגוזל אותו, אך היהודי הסביר כי יש לו בת לחתן וזאת הדרך היחידה שלו לעשות זאת בכבוד. לא נותרה לו ברירה והוא שילם את הסכום.
אחר כך ביקשה האשה לנסוע אל האוהב ישראל. היא נכנסה לצדיק ואמרה: אני שמחה שהתגלגלה על ידי זכות לסייע במצות הכנסת כלה, אבל יש לי שאלה: האם העולם הבא של בעלי באמת שווה אלף זהובים? היה כדאי לו לשלם סכום כזה?
"תראי", השיב הצדיק, "במסחר הראשון, כאשר מכר את העולם הבא שלו עבור זהוב, הוא לא היה שווה אפילו את הזהוב הזה. אבל במסחר השני, כשהוא קנה את העולם הבא תמורת אלף זהובים וסייע לכלה עניה להיכנס לחופתה – כעת העולם הבא שלו שווה הרבה יותר מאלף זהובים…
[1] הדבר מזכיר את ההסבר הנפלא של הרבי על הוראת חז"ל: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". שכן הדחיה צריכה להיות ביד שמאל, שהיא אצל רוב בני אדם היד החלשה, ואילו הקירוב צריך להיות ביד ימין – שהיא היד החזקה.
קובץ WORD להורדה של "דרשה לפרשת בחוקותי"