ב-23 במאי 1960, רעדה מדינת ישראל ועמה העולם היהודי כולו. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, עלה על בימת הכנסת והכריז: אדולף אייכמן בידינו. הפושע הנאצי שניהל את משלוחי רכבות המוות אל מחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה, נלכד בידי שירות הביטחון הישראליים ויועמד בקרוב למשפט בישראל.
אם מישהו חשב כי המשפט של אייכמן יהיה קצר וממוקד, כי מה יכול כבר לטעון השטן להגנתו, המציאות טפחה על פניו. אייכמן לא התכוון ללכת מהעולם באותה מהירות בה השמיד את קרבנותיו. העורך דין הגרמני שלו העלה טענה משפטית מפולפלת: אייכמן לא אשם. שכן לא הייתה לו בחירה חופשית. הוא היה בורג קטן במערך ההשמדה והיה מוכרח למלא את הפקודות שנחתו ממשרדו של הפיהרר. מנגד, התביעה הישראלית נדרשה לשמונה חודשי משפט, כדי לדחות את הטענה ולהוכיח כי אייכמן לא רק מילא פקודות, אלא יזם והוביל מרצונו הרע את מערך ההשמדה.
הטענה לא עזרה לפושע הנאצי ימ"ש, אבל (להבדיל) כל המפרשים לאורך הדורות מעלים את אותה השאלה: הפושע הראשון בהיסטוריה, פרעה מלך מצרים, היה יכול בהחלט לטעון זאת. המלך המצרי היה יכול להתגונן בטענה כי נלקחה ממנו הבחירה החופשית. התורה עצמה מעידה שה' הכביד את ליבו של פרעה להרע ולהכאיב לישראל, ואם כן, פרעה היה יכול לטעון כי בן אנוש אינו מסוגל לעמוד בפני מכבש הלחצים האלוקי?
ובכן, מה רוצים מפרעה? מדוע אינו יכול להיפטר בטענת "אנוס על פי הדיבור" הייתי?
זאת לא שאלה שנוגעת רק לעבר, אלא תהייה חשובה ביותר שעולה אצל כל אחד מאיתנו: לפעמים ניצב אדם בפני ניסיונות קשים ביותר, כאלו שאנשים רגילים בימים רגילים, נדרשים לכוחות עילאיים כדי לעמוד בהם. למשל, אדם חי בתוך מסגרת משפחתית פחות שומרת מצוות ממנו והחיים המשותפים סוחפים אותו לכל מיני מחוזות שלא מקובלות עליו. במקרה אחר, אדם עובד בין אנשים שונים ממנו ברמה הדתית, שאינם מקפידים למשל על דיני כשרות או מצוות אחרות והוא חש כי אינו יכול לעמוד בניסיונות הללו.
ובכן, האם הוא יכול לפטור את עצמו בטענת "אנוס אני"? האם ישנם מצבים בחיים, שהתגובה המציאותית היחידה בהם היא ליפול, להיכשל ולחטוא?
התורה משיבה על כך בצורה מפורשת. אם נתבונן היטב ברשימת המכות בתורה, נוכל לשים לב לדבר מעניין: לאורך חמש המכות הראשונות, לא מוזכרת התערבות אלוקית בעניין. אחרי מכת דם, צפרדע, כינים, ערוב ודבר, התורה אינה מזכירה שה' הקשיח את לב פרעה ואדרבה, נאמר תמיד אותו לשון: "לא שמע אליהם פרעה". משמע שהוא לא שמע בגלל עצמו, מחמת רוע ליבו.
הפעם הראשונה בה נאמר: "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם", היא לקראת סוף פרשתנו, במכה השישית, מכת שחין. ואחר כך חוזרת על זה התורה בכל אחת מהמכות הבאות.
הרמב"ם בהלכות תשובה מסיק מכך מסר חשוב: אדם יכול לאבד את הזכות לבחירה חופשית. לאחר שפרעה בחר ביוזמתו שוב ושוב להכאיב ולהרע לבני ישראל, הקב"ה החליט להקשות עליו את הדרך חזרה ולהקשיח את ליבו, אך פרעה יכול להאשים בכך רק את עצמו. הוא הביא זאת על עצמו.
מנגד, אדם שלא הרבה להרשיע, אינו נענש בניסיונות קיצוניים כאלו שלא יכול לעמוד בהם ובכל מצב מקבל כוחות מלמעלה לעמוד בניסיונותיו.
['העולם' מסביר זאת בצורה יפה: הכוונה איננה כפשוטה, שה' נטל ממנו את הבחירה באופן ניסי, אלא הייתה זו תוצאה טבעית מהמעשים של פרעה עצמו. הסירוב העיקש שלו לשחרר את ישראל, גרם במשך הזמן לכך שהוא יאבד את המצפון והרגישות למצבם של ישראל ולדברי ה' – ולא יוכל לשחרר אותם.
כאשר אדם עושה רע בפעם הראשונה, המצפון שלו מתעורר אחרי עשר דקות והוא מתחרט. כאשר הוא חוטא בפעם השנייה, הוא נעשה אדיש יותר ומתחרט אחרי חצי יום. בפעם השלישית, הוא כבר לא מתחרט כלל – אך עדיין כשמישהו חיצוני מעיר לו על מעשיו, הוא מתעורר ומתחרט. אולם בפעם הרביעית והחמישית, הוא כבר נעשה אדיש לגמרי וגם אם יעירו לו שוב ושוב – לא יבין מה רוצים ממנו.
בחמש המכות הראשונות, פרעה היה מסוגל להשתכנע ולהתחרט. אך אחרי חמישה סירובים, הוא איבד את קול המצפון הפנימי, הפך להיות אדיש מוחלט לסבל, עד שכבר לא היה מסוגל להתרגש מצער ישראל ומדברי ה'].
המסר כאן הוא, שאדם שמרבה להרשיע צריך לקחת בחשבון, שבשלב מסוים יהיה לו קשה לחזור. הבחירה החופשית עצמה, תגרום לכך שבשלב מסוים הוא יאבד את הבחירה החופשית ויהפוך להיות מכור לחטא.
תורת החסידות (אגרת התשובה פרק יא) לא מסתפקת בהסבר הזה, אלא מוסיפה עוד נדבך חשוב: למען האמת, אין דבר כזה ניסיון גדול מדי. אין מצב שבו נסגרת בפני האדם הדלת לעשות את הדבר הנכון. אין לקב"ה כל עניין, להעמיד את האדם בפני אתגר שהוא גדול מיכולותיו.
מובא בספרים והרמב"ם פוסק כך להלכה כי נבואה רעה, אינה חייבת להתגשם. גם כאשר ה' גוזר על האדם כישלון אישי קשה או פורענות רעה חלילה, הדברים אינם חייבים לבוא לידי מימוש ויכולים להתבטל על ידי מעשי האדם. לכן הייתה בהחלט לפרעה את היכולת לאזור כוחות ולעמוד אפילו מול הגזירה האלוקית.
הוכחה לכך היא מסיפור מפורסם בתלמוד (חגיגה טו): בהיסטוריה של חכמי ישראל, ישנה טראומה קשה. מקרה שלא מדברים עליו במפורש, רק ברמז. בכל ההיסטוריה של חז"ל, יש רק אדם אחד ש"שנה ופירש". מדובר כמובן באלישע בן אבויה, שנקרא ברמז: "אחר".
פעם יצא אלישע בן אבויה מהבית בשבת אחרי הצהריים. הוא היה רכוב על סוס אביר ופגש את תלמידו האהוב, רבי מאיר. הם צעדו יחדיו, רבי מאיר ברגל ואלישע על הסוס. לפתע מפסיק אלישע את השיחה המעמיקה ואומר לתלמידו: "מאיר, חזור לאחוריך, משום שספרתי אלפיים צעדים והגעת לקצה תחום שבת". מאיר נדהם מפרץ יראת השמים של רבו ואמר בלב אוהב: "אלישע, אף אתה חזור לאחוריך". הגיע הזמן להודות בטעות ולחזור הביתה. השיב לו אחר: הייתי חוזר, אבל שמעתי בת קול אומרת: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". קיבלתי מסר מהשמים כי אני מקרה אבוד. ההמשך היה, שאחר נשאר ברשעתו, והגמרא מספרת כי לאחר מותו (ועוד גלגולים שונים), הוא הגיע לגיהנום וקיבל את עונשו.
וכאן שואל כל אחד, היכן הצדק? אם שמע אחר בת קול האומרת "שובו בנים חוץ מאחר", לא היה יכול לשוב? כיצד אפשר להעניש אותו במצב הזה?
המהרש"א שם לומד מכך יסוד: אין דבר כזה מצב אבוד. אין מצב שבו נגמרים לאדם הכוחות לשוב. כנגד הניסיונות הקשים ביותר, הקב"ה נתן לנו קול אלוקי פנימי שאינו מניח לנו לעולם. אפילו במצבי הירידה הגדולים ביותר, הנשמה האלוקית אינה מניחה ומפצירה בנו לשוב. ולכן ההיתפסות של אחר בדברי הבת קול, לא הייתה יותר מתירוץ טוב כדי להמשיך ולעשות את אותו הדבר.
בתור סטודנט צעיר, ביקר הרב יונתן זקס (רבה של אנגליה לשעבר) בארצות הברית. היו לו שאלות קשות ביסודות המחשבה היהודית והוא רצה לשמוע את עמדתם של רבנים גדולים. לאחר שהציע את שאלותיו בפני חשובי הוגי הדעות הרבניים שם, הוא נכנס אל הרבי. הוא החל להציע את ספקותיו, אך הרבי עצר אותו והפך את הסדר.
הרבי החל לשאול אותו שאלות: "כמה סטודנטים יהודיים לומדים בקיימברידג"? "מה אתה עושה בשביל שהם ידעו מהיהדות שלהם"? ועוד שאלות מהסוג הזה.
הסטודנט הצעיר הופתע ואמר "כי בסיטואציה שבה הוא נמצא כעת, אינו יכול להתפנות למשימות הללו". הרבי קטע אותו שוב ואמר: "אינך נמצא בשום סיטואציה. אתה הכנסת את עצמך לתוך הסיטואציה הזו, וכמו שהכנסת את עצמך, כך תוכל להוציא את עצמך ממנה אם רק תרצה"…
ובעוד שנבואה רעה לא חייבת להתגשם, נבואה טובה חייבת להתגשם. וכבר הובטחנו כי דורנו הוא דור הגאולה ונזכה במהרה לראות ניסים גלויים כמו ביציאת מצרים.
מבוסס על ליקוטי שיחות ו/62 ואילך, שיחת פסח שני תשד"מ