מרבים לדבר כיום על 'סמכות הורית', על הצורך לבנות היררכיה ברורה בבית, בה ההורה קובע את הכללים והילדים מצייתים ופועלים על פיהם. תיאורית הסמכות ההורית גורסת כי ההורה חייב להיות ברור ונחרץ ביחס להחלטות החשובות בעיניו ולעמוד על יישומן.
והנה אנו פוגשים בפרשת השבוע את הדבר ההפוך: יעקב אבינו קם מהמיטה ומשתחווה לפני יוסף. הוא מרים את עצמו מהמיטה בכוחות אחרונים וקד קידה לפני בנו, שהפך להיות בעל הכוח מספר שתיים בעולם.
זה קרה ברגעים האחרונים לחייו. יעקב ביקש מיוסף טובה אישית: "אל נא תקברני במצרים". שא אותי למערת המכפלה וקבור אותי עם אבותיי. יוסף מקבל את הבקשה ומבטיח לעמוד בה, אך יעקב לא מסתפק בכך ומבקש שבועה. יוסף נעתר ונשבע, ואחר כך יעקב עושה מאמץ אחרון ומשתחווה לפני יוסף.
והמפרשים תמהים: היכן חובת "מורא אביו"?! האם מותר לאבא להשתחוות לפני בנו?! האם אבא רשאי לגלות נחיתות כזו כלפי בנו ולהעניק לו תחושה שהוא עולה עליו?!
זאת לא רק שאלה מצד יעקב, אלא שאלה גדולה מצד יוסף: איך הוא מאפשר לאביו להשתחוות לפניו ואינו מוחה? [הרי יוסף ידע למחות: כשאבא הניח קודם את יד ימינו על ראש אפרים, יוסף עשה מעשה נחרץ ו'הזיז' את ידו של אבא – והנה כאן הוא מקבל בהבנה את השתחוויית אביו לפניו].
גם מבחינה הלכתית, זאת הנהגה כלל לא פשוטה: הגמרא (קידושין לג) כבר דנה בשאלה הזו: "בנו והוא רבו – מהו לעמוד מפני אביו"? במקרה שבו הבן מצליח בחיים יותר מהאבא והופך להיות רבו של האבא – האם עליו לעמוד בפני אביו כשהוא נכנס לחדר? האם "כבוד התורה" של הבן קודם למצוות "כבוד אב"?
הרמב"ם מכריע בהלכות ממרים (פ"ו) כי הבן חייב להמשיך ולעמוד לפני אביו. הרא"ש (קידושין שם) מסכים בעיקר הדברים, אך אומר כי "יעמדו שניהם זה לזה" וגם האב יעמוד לפני הבן בשעה שהבן עומד לפניו. הרא"ש ממשיך ומספר על גדול חכמי אשכנז, המהר"ם מרוטנברג, שמיום שעלה לגדולה, לא פגש מעולם את אביו. כדי שלא ייווצר מצב משונה, לפיו אביו צריך לעמוד לפניו.
[בכך, אגב, מבאר הרבי (לקו"ש ה/310) את העובדה התמוהה, שאברהם אבינו השאיר את אביו בחרן והלך לארץ ישראל. דבר שנראה כהיפך מצוות כיבוד הורים. אלא האמת היא הפוכה: אברהם התכוון בכך לכבד את אביו ולמנוע מצב שבו אביו צריך לעמוד לפניו ולכבד אותו בתור האיש שהפך להיות נציג ה' בעולם].
והנה אצל יוסף אנו מוצאים את ההנהגה ההפוכה: אביו משתחווה לפניו ואילו הוא – הבן – אינו משתחווה לפני האב. והפליאה גדולה: איזה מסר מתכוונת התורה להעביר עם ההנהגה הזו?
רש"י מרגיש בתמיהה ומביא משל עממי שנאמר בפי חז"ל: "תעלה בעידניה סגיד ליה". זהו משפט שנאמר בציניות גמורה, כי כאשר השועל עולה לגדולה ואנשים נזקקים לקבל טובה ממנו – משתחווים לפניו.
השפתי חכמים מסביר כי אצל בעלי החיים מקובל, כי חודש אחד בשנה, השועל מולך על החיות, ועל כך אמרו חז"ל כי כאשר השועל הוא מלך ונזקקים לקבל טובה ממנו – לא מחפשים צדק, אלא עושים מה שצריך ומורידים את הראש לפניו.
כמובן, חז"ל אמרו זאת בעוקצנות גמורה, שכן השועל לא ראוי להיות מלך. הוא כאילו מלך. השועל הוא סמל להתחזות, ליצור שנדחף להיות גבוה במקום שלא מתאים לו. השועל אינו אציל כמו האריה, אינו חזק כמו הזאב ואינו אמיץ כמו הנמר. היכולת היחידה שיש לו היא הערמומיות. בשפת ימינו: הוא יודע להתחנף. זה הזן של הפוליטיקאים מהמין הגרוע, שאינם באמת מסוגלים לשלוט, אך יודעים להחניף לציבור ולדבר בשפת חלקות. על כך אמרו חז"ל בזלזול: אין מה לעשות. אלו הם החיים: תעלה בעידניה סגיד ליה. היה חכם ולא צודק והתחנף אל החזק, שהכוח מצוי בידיו.
בעניינינו: נראה שרש"י רצה לומר כי יעקב אבינו התכוון להיות חכם ולא צודק. יוסף היה בעל הכוח במצרים, יעקב היה זקוק לטובה גדולה ממנו ולכן הוא עשה מה שצריך – והחניף לו.
אך כמובן הדברים צריכים ביאור: וכי יוסף הוא חלילה שועל? האם יוסף לא היה ראוי באמת למלוכה?!
ובכלל, האם רש"י לא היה יכול להביא דוגמה מכובדת יותר, כמו אברהם אבינו שהשתחווה לפני בני חת כדי לקבל מהם חלקת קבר או יעקב עצמו שהשתחווה לפני עשו כדי לפייס אותו?
מה רוצה לומר לנו התורה עם ההשתחוויה של האב לפני בנו?
הרבי מלובאוויטש רואה זאת כך: יעקב לא התכוון להחניף ליוסף או לכבד אותו. הכוונה הייתה אחרת לגמרי: להעצים את יוסף. יעקב התכוון לומר לבנו: אני רואה בך מלך! אני רואה בך אדם שמסוגל למלא את הבקשה.
שכן יוסף יוצא עכשיו למלחמה מול כל העולם: פרעה לא ייתן לו לעזוב לארץ ישראל עם מיטת האב, מחשש שהוא יישאר בארץ מולדתו עם כל אחיו. אחרי הכול, איזו סיבה נורמאלית יש ליוסף לשוב אל ערוות מצרים? גם התושבים המצרים לא ייתנו לו לעזוב עם מיטת האב, שכן הם התכוונו לבנות אתר עלייה לרגל סביב קבורת יעקב. הרי חז"ל אמרו שיעקב הביא ברכה למצרים והרעב הנורא פסק כשהוא ירד לשם. ולכן המצרים לא יוותרו לעולם על קבורת איש קדוש כזה אצלם.
כדי לתת ליוסף כוח להתמודד מול הקשיים, יעקב משתחווה לפניו כמו למלך ומעצים את מידת המלכות של יוסף. הוא מזכיר ליוסף עד כמה הוא מאמין בו ובכוחות שקיבל מאלוקים. [זה אחד הסודות השמורים בעולם: אנשים לא מעריכים את עצמם לפי מה שהם חושבים על עצמם, אלא לפי מה שאחרים חושבים עליהם… ולכן יעקב כורע לפני יוסף ומעורר בו את תוקף המלכות].
כעת מובן היטב, משל הקידה אל השועל: ההשתחוויה לפניו נועדה להעצים אותו ולגרום לו לחשוב שהוא מסוגל למלוך. שכן השועל רועד מפחד. בתוך תוכו הוא יודע שהמשימה גדולה עליו במאה מידות. הוא לא מסוגל להתמודד עם אתגרי המלכות. לכן בעלי החיים קדים לפניו, ובכך מזכירים לו כי אלוקים לא נותן לאף אחד משימה שהוא לא יכול לעמוד בה. אם הגעת לכאן – כנראה שזאת השליחות שלך ואתה מסוגל לה.
מה ההוראה המעשית מכך? אולי הדברים קשורים לרעיון מעצים שכתב הרבי במקום אחר: בקונטרס "עניינה של תורת החסידות", דן הרבי בכך שהאמירה הראשונה של יהודי בבוקר, מיד עם פתיחת העיניים, היא: "מודה אני שהחזרת בי נשמתי". היות שהיא התפילה הראשונה בבוקר, ברור שהיא היסוד והתשתית עליו עומדת העבודה של יהודי לאורך כל היום.
לפי פירוש ה"דרש" המובא שם, מטרתה של תפילה זו היא להזכיר לנו בתחילת היום: "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ריבונו של עולם מאמין בנו כי נמצא היום את הכוחות לעבוד אותו. למרות שיום האתמול לא היה מושלם, בכל זאת הוא מחזיר לנו את הנשמה לעוד יום, מתוך אמונה גמורה כי היום נשלם את החובות ונעשה את העבודה.
אז בפעם הבאה שהיצר יבוא ויאמר: "זה גדול עליך", נענה לו: "רבה אמונתך"!. כך בדיוק מספרים על צעיר חבד"י, שעמד בתחנה המרכזית בתל אביב והציע לעוברים ושבים להניח תפילין, עבר קיבוצניק צעיר ואמר לו: "אני לא מאמין באלוקים". ענה לו החבדני"ק: "אבל אלוקים מאמין בך. הוא החזיר לך את הנשמה הבוקר, וזה אומר כי אתה מסוגל להתגבר על הספקנות"…
מבוסס על ליקוטי שיחות לה/211
קובץ להורדה