דרשה לפרשת ויקרא – מבוסס על התוועדות הרבי מליובאוויטש ו' תשרי תשמ"א
חטאתי, פשעתי, מה הלאה?
הפרשה הראשונה בספר ויקרא, על 111 פסוקיה, אמורה להשאיר תחושה קשה אצל כל יהודי שמאזין לה. הפרשה אומרת במשפט אחד כך: לא פשוט לחזור בתשובה. על מנת למחוק חטא ולהתקבל מחדש ברצון לפני ה', יש רק דרך אחת ויחידה: לקנות בהמה, להעלות אותה לירושלים ולהקריבה על גבי המזבח. רק אחר כך הופכים להיות מרוצים לפני ה' כמקודם ותפילותינו נענות ברצון.
והשאלה שאמורה לעלות אצל כל אחד היא, מה קורה היום? האם כולנו בחזקת רשעים שלא כיפרו על חטאיהם? האם כל אחד מחזיק ערימה של פשעים ועוונות שעומדת לו לרועץ ביום הדין?
למשל, אדם ביטל מצוות עשה במזיד ומתחרט על כך, למשל, לא הניח תפילין. על פי מה שקראנו עכשיו בתורה, עליו להביא קרבן עולה כדי להתקבל מחדש לפני ה'. מקרה אחר: אדם התעורר בליל שבת והלך לשירותים ומבלי משים, הדליק את האור. לפתע הוא נזכר בחרדה ששבת היום והוא חילל שבג בשוגג. לפי פרשת ויקרא, עומדת בפניו רק דרך אחת להתכפר: להביא קרבן חטאת אל המזבח. מקרה שלישי וחמור יותר: אדם גזל והכחיש ונשבע לשקר ואחר כך מתחרט ורוצה להתחיל את חייו מחדש, לפי הפרק האחרון בפרשה, עליו להביא קרבן אשם גזילות. והשאלה היא, האם כולנו רשעים בהמתנה, עד שיבוא המשיח ונקריב את הקרבנות?
כדי לשבר את האוזן ולהבין שתיקון חטא, הוא לא מעשה פשוט ומצריך הליך פנימי משמעותי, הנה סיפור מעורר את הנפש: האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא, נהגו לערוך מסעות 'גלות'. הם היו יוצאים למסעות ארוכים מחוץ לבית וכל לילה ישנים במקום מזדמן אחר. הטלטול בדרכים נתפס באותם ימים כמו כפרה ותיקון על הנפש. היה להם אח שלישי, שניהל לפרנסתו פונדק דרכים ופעם הם עצרו לבקרו. באמצע הלילה הם נדהמו לשמוע קול בכי. זה היה האח שלהם. הם ראו אותו יושב בחדרו על הרצפה, אוחז בידיו פנקס קטן וממרר בבכי.
הוא סיפר שבכל פעם שהוא חוטא במחשבה או במעשה לא מתאימים בעבודת האירוח בפונדק, הוא מציין זאת בפנקס. בלילה הוא לא עולה על מיטתו, עד שהוא מבקש בדמעות מחילה על חטאיו והוא אכן חש כי ה' מחל לו על כישלונותיו. המילים האחרונות הפתיעו אותם: איך אתה יכול לדעת אם ה' מחל לך? הוא הצביע על הפנקס ואמר: כאשר נמחקות השורות על הדף, יודע אני כי עונותיי נמחקו…
האם אפוא כולנו רשעים בהמתנה עד ביאת המשיח?
]
[השאלה, אגב, יכולה להישאל גם בנוגע לקרבנות הציבור, שחייבים להביא מדי יום ושבת. למשל, ביום השבת היו מקריבים קרבנות מוסף לכבוד השבת, כפי שאומרים בתפילת מוסף: "וביום השבת שני כבשים וגו'". והשאלה היא, האם אנחנו צוברים כל העת חובות ונצטרך להשלים לעתיד לבוא את כל הקרבנות שחיסרנו והפסדנו?
ראו בארוכה ימות המשיח בהלכה סימן כב (הרב אברהם ברוך גערליצקי), שיש רוצים לדייק מהלשון "את מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב לפניך", שנצטרך להשלים את המוסף הזה].
הגמרא במסכת שבת (יב) מספרת דבר מעניין: אחד מהאנשים הגדולים ביותר בקופת המשנה, היה התנא רבי ישמעאל בן אלישע, חברו של רבי עקיבא. הוא מוכר לכולנו מהקטע בתחילת תפילת שחרית: "רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות, התורה נדרשת". הייתה לו ישיבה חשובה והמימרות הרבות שנאמרו בה, מכונות בתלמוד בשם "תנא דבי רבי ישמעאל".
פעם ישב ולמד תורה בשעה מאוחרת בליל שבת ומתוך הריכוז שלו בעומק הלימוד, לקח את הנר והטה אותו כדי לראות טוב יותר. לפתע תפש את עצמו שהוא חטא עכשיו בחילול שבת גמור. הוא עבר על עוון מבעיר ומכבה כתוצאה מהרחקת הנר מהשמן. התגובה של רבי ישמעאל הייתה כזו: הוא לקח (אחרי שבת) פנקס וכתב עליו: "כשייבנה בית המקדש, אביא חטאת שמנה".
זאת לא הייתה דעת יחיד של רבי ישמעאל, אלא בדור מאוחר יותר, בימי האמוראים והתלמוד, אנו מוצאים הרחבה ופירוט של המנהג להחזיק פנקס שגגות ולכתוב עליו את העוונות. רבי אלעזר (יומא פ,א) יורד לפרטי הכתיבה בפנקס ומורה לא לכתוב סתם 'אכלתי שומן חלב ואני חייב קרבן חטאת', אלא לכתוב את השיעור שאכלת. שמא יבוא בעתיד בית דין אחר ויגדיל את השיעור עליו חייבים קרבן.
השל"ה כותב הלכה למעשה לנהוג כן ולהחזיק בבית פנקס שגגות, אך דברי השל"ה לא הובאו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך ואיש אינו נוהג כן כיום. מעניין להוסיף את דברי הגאון רבי חיים פאלאג'י (שימש לפני כ-150 שנה ה"חכם באשי" (רב ראשי) בטורקיה ואחד מגדולי המחברים לאורך הדורות) שכותב דבר מחודש (שו"ת לב חיים אורח חיים סימן ל): באמת אנו חייבים להביא חטאות על מעשינו כיום, אלא שאיננו צריכים לנהל פנקסנות, משום שהמשיח יריח אותנו באף ויורה לכל אחד באצבע כמה חטאות עליו להשלים. כך אומר הנביא ישעיהו: "ויצא חוטר מגזע ישי … והריחו ביראת ה'". המשיח לא יצטרך להקשיב ולשאול יותר מדי, אלא יריח עם האף וידע מה כל אחד עשה בחייו.
אמנם, כאמור, זהו דבר מחודש ולא ראינו אצל הפוסקים, שעוונותינו היום מחייבים קרבן חטאת ואשם. והשאלה היא, כאמור, כיצד יהודי מכפר על עוונותיו כיום?
כאשר הניחו את אבן הפינה לבית הכנסת של הצמח צדק, הרבי שאל, האם החסידים רוצים לשמוע דברי חסידות או סיפור? החסידים זיהו הזדמנות ייחודית וביקשו סיפור. הרבי סיפר כי היה פעם יהודי עני, שחכר בית מרזח מגביר גדול בשם רבי יעקב והיה אמור להעביר לו מדי שנה דמי שכירות. אולם אותו שוכר היה עני ולא שילם את הכסף. הגביר איבד את הסבלנות ואיים לפנות אותו מהמקום.
העני נסע אל רבו של הגביר, הצדיק מרוז'ין וסיפר לו את כוונות הזדון של החסיד שלו. הרבי הזדעזע מהסיפור ודרש מהגביר לוותר על החוב. הגביר אכן עשה זאת, אך דרש הבטחה כי מכאן ואילך הוא יקבל את התשלום. שוב חלף הזמן ושוב העני לא שילם, ושוב ביקש הצדיק את רחמי הגביר ושוב הוא מחל על החוב. אך כאשר העני לא שילם בפעם השלישית, פקעה סבלנות הגביר והוא גירש אותו מהבית ומהעסק.
כאשר העשיר מת והגיע לבית דין של מעלה, טען הקטגור כי האיש גירש משפחה ענייה אל הרחוב ויש למצות עימו את הדין. הגביר ניסה להגן על עצמו בטענה כי פעמיים הוא מחל על החוב ומה עוד היה יכול לעשות? אך דבריו לא נשמעו לפני הדיינים. הגביר לא נרתע ואמר בתוקף של בעל ממון כי "המלאכים בבית דין של מעלה, אינם מבינים מה זה כסף. אני תובע כי אלו שיפסקו בדין שלי, יהיו נשמות שהיו בעולם הזה"!. קראו את הנשמות של הב"ח והבית יוסף, אך גם הם פסקו נגדו.
אך הגביר עדיין לא ויתר. הוא טען כי "הב"ח והבית יוסף עזבו מזמן את העולם החומרי ושכחו מה זה כסף. אני תובע כי נשמות שנמצאות כעת בעולם הזה, יפסקו את דיני". כעת פנה הצמח צדק אל החסידים ואמר: "אני חושב שהגביר, רבי יעקב, צודק בדבריו ובאמת הוא עמד בפני ניסיון קשה ביותר. מה העמדה שלכם"? החסידים הבינו את הרמז והכריזו שלוש פעמים בקול גדול: "הוא צודק, הוא צודק, הוא צודק".
הנביא הושע אומר זאת בכמה מילים: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' … ונשלמה פרים שפתנו". בזמן הגלות, שאיננו מסוגלים להקריב קרבנות, הקב"ה נתן לנו כלי חדש להתקרב אליו: דרך הפה. כאשר יהודי אומר בפיו את פרשת הקרבנות ומכוון בליבו לבקש מחילה עמוקה על חטאיו, ה' מחשיב את הדיבור הזה כאילו הקריב קרבן. הדיבור הוא קולמוס הנפש, דרכו מתקשר האדם עם אלוקיו.
החשיבות של הדיבור, היא אינה רק כלפי מעלה, אלא היא בעלת חשיבות כלפי האדם עצמו. דיבור ממלא את האדם. הוא מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון. נשים לב שעיקר מצוות התשובה מהתורה היא אמירת ווידוי בפיו, משום שהדיבור מציף את אירוע החטא ומכריח אותנו להתעמת איתו. כל עוד נותרים הדברים בלב או במחשבה, הם שוכבים שם מעומעמים ולא ממש קיימים. הדיבור על החטא, מחיה את האירוע ומכריח אותנו לשוב עליו בלב שלם. גם בעולם הרגשות, כאשר אדם מדבר על משהו שמכעיס אותו, הוא מתרגז פי כמה והופך להיות מוצף כולו עם הכעס. גם בכיוון השני: כאשר אדם מדבר דברים של אהבה, הוא מתמלא באותה תחושה והיא סוחפת אותו.
לכן דרך התשובה היום היא: "ונשלמה פרים שפתנו", ואמרו חכמים: "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה". כיום, בקשת התשובה בתפילה, הלימוד והיגיעה בתורה, עומדים במקום ההקרבה והם מעוררים את רחמי ה' לכפר לנו על חטאינו.
אנו עומדים בעיצומו של חודש ניסן ומובא בספרי קבלה (שער הכוונות דרושי פסח) דבר מעניין: המילה "פסח" היא קיצור שתי מילים: "פה-סח", שכן חג הפסח מכוון לתיקון כוח הדיבור.
בכלל, מובא שכל חג מהחגים היהודיים, מכוון לתיקון איבר מסוים בגוף. בראש השנה, מצווה לשמוע באוזן תקיעת שופר. (ביום כיפור צמים ושבים בתשובה ואולי הוא קשור עם הלב). בסוכות יושבים בסוכה עם כלל הגוף, בחנוכה מצווה לראות את הנרות בעיניים, ואילו בפסח, אפשר לשים לב שכל מצוות החג קשורות עם כוח הדיבור.
ראשית, כל מצוות היום קשורות באכילה: פסח, מצה, מרור ויין. שנית, מצות ההגדה קשורה עם הדיבור היוצא מהפה ולכן זהו החג היחיד בשנה בו "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר הרי זה משובח".
ערב פסח, אם כן, הוא זמן מעורר תשומת לב מיוחדת לחשיבות כוח הלשון והצורך להשתמש בו ל"לשון טובה בין אדם וחברו" ולתורה ולתפילה, וכל זה יחיש וימהר את הגאולה האמיתית ונזכה לעשות שם מן הפסחים ומן הזבחים במהרה בימינו.
להורדת "דרשה לפרשת ויקרא" בקובץ WORD: