יש מקצוע חדש בעולם. אנשים עוברים קורסים מורכבים כדי להצליח בו: "אומנות האירוח". כל הסודות איך לארח אדם בצורה שתגרום לו להרגיש הכי בבית בעולם. הקורס עוסק בשאלות חשובות, כמו סדר הישיבה הנכון סביב השולחן? כיצד ממקמים את האוכל בצלחות? מה פרוטוקול המתנות? והשאלה החשובה מכולן: מה עושים את המפית?
להבדיל, גם הרמב"ם עסק באומנות האירוח וכותב דבר מעניין: הדבר הכי חשוב באירוח, הוא להקפיד ללוות את האורח ביציאתו החוצה. לא מספיק להפריח לו קריאת: "יאללה ביי, שבת שלום", אלא חשוב לקום מהמקום וללוות אותו החוצה. כך לשונו (הלכות אבל פי"ד): "שכר הלוויה מרובה מן הכול … וליוויים יותר מהכנסתן". הרמב"ם אף חותם: "מי שאינו מלווה את האורח, הרי הוא כאילו שופך דמים".
הרמב"ם לומד זאת מהנהגתו של מכניס האורחים הגדול בהיסטוריה. התורה מספרת על אברהם אבינו, שהוא לא הסתפק באירוח שלוש המלאכים בהרחבה ובפאר, אלא קם ללוות אותם החוצה.
וזה כמובן תמוה מאוד: הדבר האחרון ששמים לב אליו באירוח של אברהם אבינו, הוא הליווי השולי ביציאת האורחים החוצה. הרי לא היה פרט שאברהם לא חשב עליו: ראשית, עצם זה שהוא ראה את שלוש האורחים. נחשוב על זה: הוא זכה לביקור פרטי של האלוקים. ה' בא לבקר אותו אחרי הברית, אבל אברהם מבחין מרחוק בשלושה אנשים – ערבים לפי המראה שלהם – והוא מפטיר לאלוקים: "מצטער, באו אורחים" ורץ אליהם.
אחר כך הוא שוחט שלושה פרים, כדי לתת לכל אחד את הלשון, שהיא החלק הכי חשוב בפרה. הוא לא נוהג כמו מנהלי קייטרינג באולמות, שסומכים על כך שאחד ירצה פרגית והשני יסתפק בשניצל, אלא נותן לכולם את החלק הטוב ביותר. אברהם גם מקדים לתת להם ארוחה חלבית לפני הבשרית, ואת הכול עושה במהירות ובזריזות כדי לא לעכב את שלוש הערבים שנפלו עליו כחום היום.
ובכל זאת, הרמב"ם בוחר לעשות עניין דווקא מהפרט השולי והזניח לכאורה, שאברהם טרח ללוות את האורחים ביציאתם החוצה.
(לפי התפיסה הזו, אגב, פירוש המילה המפורסמת "אש"ל", הוא "אכילה, שתייה, לוויה" ולא כמו הפירוש המקובל: "אכילה, שתייה, לינה").
מה חשיבות ליווי האורח החוצה? (מעבר לכך שעושים בטוח שהוא לא חוזר חזרה…). מה רוצה הרמב"ם ללמד בכך על מהות הכנסת אורחים?
התפיסה המקובלת בהסבר הדברים היא, שמדובר על ליווי לצורכי ביטחון. בעבר, הדרכים היו מסוכנות והיה מפחיד לצאת החוצה בלילה. בוודאי כאשר מדובר על אורח שאינו מכיר היטב את היציאה מהעיר, ולכן ישנה מצווה ללוות אותו החוצה ולוודא שהדרך בטוחה.
מהסיבה הזו, הייתה מוטלת אחריות על "זקני העיר", לתקן את הדרכים ביציאה מהעיר ולדאוג לליווי מסודר של האורחים החוצה (ראו סוטה מה,ב), שכן אי ליווי האורח, עלול לגרום לשפיכות דמים.
הבעיה עם הפרשנות הזו היא, שאין לה קשר עם עצם הכנסת האורחים. זאת תוספת על האירוח בבית. ואילו מדברי הרמב"ם נראה כי עיקרו של האירוח עצמו, הוא ליווי האורח החוצה. מה כאן העניין?
הרבי מלובאוויטש מוצא כאן רעיון חשוב: הליווי הוא אקט זעיר שמעביר מסר ענק. הוא אומר לאורח: "נהניתי ממך. קשה לי לסיים את המפגש ואני מושך אותו עוד רגע".
וזה זוקף את גבו של האורח. לכל אורך הסעודה, הוא ישב מכווץ בכיסאו. הוא לא ידע אם שמחים שהוא הגיע לכאן או ממתינים שילך. כל הסיטואציה של להתארח, מביכה ומעמידה אותו במצב של קבלה והזדקקות לאחרים. והנה המארח קם ממקומו, מלווה אותו החוצה ואומר: "היה לנו כיף, תבוא עוד פעם". פתאום הבשר והדגים מקבלים טעם אחר.
כעת אנו מקבלים פרשנות מאירה על סיום דברי הרמב"ם: "מי שאינו מלווה את האורח, כאילו שופך דמים". אין הכוונה שדמו של האורח יישפך חלילה בידי שודדים גויים. אלא לדם שנשפך כאן ועכשיו בידיו של המארח!. אם המארח זורק מרחוק קריאת "שלום, ביי", האורח חש כאילו חיכו שהוא ילך – ודמו נשפך. אך כאשר המארח קם עם חיוך ומלווה אותו עד חדר המדרגות, מתייצב לחץ הדם של האורח והוא מתמלא אושר על החברות שזכה לה.
בכך, מניח הרמב"ם דגש על נקודה חשובה מאין כמותה: אנו רגילים לדבר על ה"מה" וה"כמה" ופחות על ה"איך". אדם נדיב, נמדד בגודל הצ'ק שהוא תורם לצדקה ולא בדרך שבה הוא מעביר את הצ'ק לנזקק. וכאן בא הרמב"ם לחדד כי לפעמים ה"איך", עולה בהרבה על ה"מה". יכול אדם להכין את הארוחה הכי יקרה עבור האורח, אך אם ייפרד ממנו בדרך לא מספיק אוהבת – הוא ישפוך את דמו.
הדבר נכון בכל צורה של חסד, אך חשוב שבעתיים לגבי הכנסת אורחים. אורח שבא להתארח, לא מבקש אוכל. הוא יכול למצוא מזון גם בחוץ. הוא מחפש חברה, בית, תחושת שייכות וכאן תפקידו של ה"איך", עולה על הכול.
אחד התורמים הגדולים למוסדות חב"ד, היה ר' שמואל ראהר מארצות הברית. הוא לא רק נתן, הוא ידע איך לתת. בחביבות ובמאור פנים, עד שלא היה ברור מי הנותן ומי המקבל… בחנוכת בית חב"ד בבאזל, בנין שהוא עצמו תרם, הוא סיפר על המורה שלו לנתינה:
במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר היה ילד בן עשר, ההורים שלו נאלצו לברוח מהעיר והשאירו אותו אצל ידיד בבאזל. אותו אדם אסף את ילדיו אל השולחן ואמר: "קיבלנו היום ילד חדש למשפחה, שמואל יהיה אחד הילדים שלנו. וכיון שהוא הילד הגדול, המקום שלו בשולחן יהיה על ידי, כמו הבכור"…
התפיסה הזו, מעניקה הסבר על שאלה נוספת שמטרידה את מפרשי הרמב"ם: הרמב"ם פותח את הנושא באמירה: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר וירא והנה שלושה אנשים".
כאן עולה התמיהה, מדוע בחר הרמב"ם בפסוק 'פרווה' כזה ולא בפסוקים הרבה יותר בוטים, המספרים כיצד אברהם נוטש את קבלת פני השכינה והולך למקומות אחרים לגמרי. במקום לדבר עם ה', הוא הולך לשחוט פרים ולאפות עוגות.
אלא, התכונה המדהימה שאפיינה את אברהם אבינו היא, היכולת לראות את האורחים שלו מרחוק, עוד לפני שהתחיל האירוח בפועל. הרבה לפני שהניח את האוכל בצלחות, הוא שם לב לתחושות שלהם וחשב כיצד לעשות להם הכי נוח בעולם.
לפני שהתחתנתי, קיימתי כמה מפגשים אצל "מדריך חתנים". (במקום להיפגש אתו כיועץ זוגי אחרי הנישואים, מקדימים להיפגש לפני החתונה…).
הוא לימד כלל חשוב: "הדברים הקטנים – הם הדברים הגדולים". מה שחשוב באמת בחיים, זה לא לקנות מתנות יקרות או ליזום חופשה ארוכה בחו"ל. החכמה היא, להקפיד על "בוקר טוב" ו"לילה טוב" ולהגיש עזרה קטנה כשצריך. זה יחס המבטא כבוד והערכה ואת ההרגשה כי הזולת הוא הכי יקר בעולם.
מבוסס על ליקוטי שיחות כה/75 ואילך
קובץ להורדה: