משה שוכב על ערש דווי ואשתו סוניה יושבת לצדו. הוא פותח את העיניים ואומר: "סוניה, את זוכרת כשהיינו בני 25 ויצאנו לטיול על הטרקטור והתהפכתי ושברתי את הרגל ורק את היית לצדי?". -"כן".
"ואת זוכרת בגיל ארבעים שניסיתי להקים עסק עצמאי והתרסקתי ורק את נשארת לצדי?". –"כן". "ובגיל 65 שפרשתי לפנסיה והשקעתי את החסכונות במניות ואיבדתי הכל ואת נותרת אתי?". –"כן".
"אז אני חושב, סוניה, שאת מביאה לי מזל רע…"
אחת הברכות השגורות בפי יהודים היא: "שתזכה לשנה הבאה". ובניסוח האידישאי: "זאל לעבן איבער א'יאהר". כך נוהגים לברך את חתן יום ההולדת בגן הילדים: "כן תזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה". וכך מודים לחזן בבית הכנסת על תפילה מעוררת לב או למי שהזיל מכספו לקנות עלייה מכובדת כפתיחת הארון לכל נדרי או 'ברכת הפרנסה' בחוגי הספרדים.
זה ללא ספק אחד האיחולים הנהדרים, שמבקש להתגבר על הנעלם הגדול ביותר – הצפונות של העתיד, ומייחל כי המזל הטוב שמאיר עכשיו, לא ייפסק ולא ייגמר וימשיך וילווה גם בשנה הבאה.
המקור לאיחול הוא בתחילת פרשת השבוע, כי תבוא. הפרשה פותחת במצוות ה"ביכורים": חקלאי בארץ ישראל שנוטע עץ משבעת המינים שהתברכה בהם הארץ, כמו תאנה, זית ורימון, והברכה שורה במטעו והוא זוכה להצמיח יבול נאה – מעלה את הפירות הראשונים לירושלים. זה אקט של הודאה למי שבזכותו קרה הכול: הקב"ה, שהרים אותנו מעל הקשיים והביאנו לארץ זבת חלב ודבש.
פרשת הביכורים מסתיימת בפסוק: "היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם". רש"י מפרש דברים מפתיעים: "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום, תשנה לשנה הבאה". כלומר: בעוד שהפירוש הפשוט של הפסוק הוא רק ציווי ופקודה לשמור את מצוות הביכורים, רש"י מפתיע שזאת הבטחה מלמעלה כשכר על המצווה. בת קול תצא מהשמים ותכריז: כן תזכה בשנה הבאה לראות ברכה בשדה ולהביא ביכורים כהודאה.
ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה: איפה מצא רש"י בפשוטו של מקרא הבטחה נעלית כזו? ושנית: למה ביכורים? כיצד זכתה המצווה להיות היחידה בכל התרי"ג, בה "בת קול" עילאית יוצאת מהשמים ומכריזה את הגדולה בברכות: שגם בשנה הבאה תחיה ותזכה לעשות עוד מאותה המצווה? במיוחד ש"בת קול" זאת לא סתם ברכה, אלא אמירה מהדהדת שתוקפה חזק פי כמה מברכה רגילה?
הרבי מליובאווויטש כותב נקודה פשוטה וחדה שחודרת ישר ללב (ליקוטי שיחות יט/230).
זאת לא ברכה שבאה מלמעלה, אלא ברכה שנוצרת למטה. זה לא הקב"ה שמתעורר במצווה הזו יותר מבכל המצוות, אלא האדם הוא זה שעשה משהו בלתי רגיל ולכן גורר שכר בלתי רגיל.
מצוות הביכורים מדגישה עקרון חשוב במערכת היחסים בין האלוקים והאדם: "מדה כנגד מדה". הקב"ה נתן לנו את הארץ ואנו משיבים לו בפירות שהשתבחה בהם הארץ. הקב"ה בחר בנו מכל העמים ואף אנו בוחרים בו מכל האלילים ומודים לו על הטוב.
רש"י ממשיך ומניח בפשטות כי גם פעולת המצווה עצמה צריכה לגרור שכר מדה כנגד מדה. הוי אומר שהנהגת האדם להתעלות על מידותיו ולהכיר טובה לקב"ה – חייבת לגרור שכר זהה מלמעלה. וכאן נשים לב לדבר מדהים: האדם הוא זה שהקדים והודה בצורה בלתי רגילה.
הפסוקים הקודמים אמרו: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלוקיך … וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך". מדובר באדם כזה שמודה, ועוד יודע איך להודות. הוא לא ממלמל תודה מתחת לאף כדי לצאת ידי חובה, אלא חוגג ברעש גדול את ההודאה שלו. הוא "מגיד" ו"ועונה" בקול את הכרת הטוב שלו על החסדים האלוקיים.
ולכן "בת קול" מהדהדת ומברכת אותו לשנה הבאה לעשות עוד מאותו הדבר. שכן אם אתה אמרת תודה – אתה תזכה לומר שוב בשנה הבאה תודה. ואם אמרת תודה בקול גדול – תצא אחריך בת קול גדולה שתענה אמן.
רש"י רומז לכך במילה אחת: "הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". מה כוונת הלשון החריגה "תשנה" ולא פשוט "תביא" או "תעלה" ביכורים? אלא "תשנה", כלומר תזכה לעוד מאותו הדבר. שכן הקב"ה עוקב אחרי האדם כמו צל ואם הוא יודע לומר תודה – הוא גורר חזרה נוספת של האירוע וברכה שיהיו לו שוב את הסיבות לומר תודה בשנה הבאה.
סיפור מתוק: בשנים הראשונות להקמת כפר חב"ד, גר שם חסיד מבוגר בשם הרב אברהם יצחק גלזמן. אבי אהב לשוחח עמו ולשמוע זיכרונות מימי לימודיו בתומכי תמימים בליובאוויטש. פעם שח לאבי: הוא כיהן כרב בעיירה ויעטקא ברוסיה והיה שם אדם שהאריך מאוד ימים. הוא הגיע לגיל מופלג של 108. וגם אביו זכה להגיע לגיל דומה (בימים בהם תוחלת החיים נעה סביב 40-50).
הרב גלזמן חקר אותו לסוד אריכות ימיו והוא סיפר: אביו היה בלן במקווה בו רחץ האדמו"ר הזקן והמנהג היה שהבלן מזליף מים ברוחצים, ובכל פעם שאביו 'עשה טוב', רבנו בירכו: "אה, תזכה לאריכות ימים". חלפו השנים ואביו הזדקן ולא מת. הוא הבין שזאת הכרת הטוב של רבנו, אבל לפי כמות הפעמים שהוא שמע את הברכה 'תזכה לאריכות ימים', הוא היה אמור לחיות את שנות מתושלח… הוא ביקש מהקב"ה שיחלק את הברכה בינו ובין ילדיו וכך הוא חי לאריכות ימים וגם בנו…
בעצם למדנו עיקרון גדול: אנחנו יוצרים את החיים שנחיה בהם. הדרך בה אנו מתנהגים מעצבת את הסביבה בה נגור ואת הדרך בה ינהגו אתנו. ובקיצור: במקום לחפש את האדם הנכון – מוטב להיות האדם הנכון. אם אנו טיפוסים שיודעים לשים לב אל הטוב ולחגוג אותו, אנו יוצרים סביבה אופטימית שיודעת אף היא להעריך את הטוב. אבל כשאנו חס ושלום קוטרים וזוללי אנרגיה, אל נתפלא אם נהפוך להיות מוקפים בסביבה רעילה שאינה יודעת לשים לב לכל הברכה ששורה עליה.
הרבי כתב כך עשרות ומאות פעמים: אותם פנים שמראה האדם למטה – מראים לו מלמעלה. ולכן אם יש יהודי שמתלונן על היחס מלמעלה, עליו לבחון את עצמו קודם כל: האם הוא טיפוס שמכיר טובה? האם הוא זוכר את כל החסדים שראה עד היום? האם הוא מבקש עוד – רק לאחר שהודה מכל הלב על מה שזכה לו עד היום?
אתם מכירים את זה: נשמה עולה למעלה וזוכה לעשות סיבוב בשמים. היא נכנסת לחדר הראשון ורואה מלאכים יושבים על יד מחשבים ומקלידים במרץ. היא שואלת מה עושים כאן? ונענית שכאן החדר שמקבל את הבקשות של בני האדם מהאלוקים ומעביר אותם ישירות לרבש"ע.
הנשמה המשיכה במסעה וראתה עוד חדר. הפעם מלאכים ישבו על יד מחשבים ולא עשו כלום. "כאן החדר שמקבל את מכתבי התודה מלמטה אחרי שבוצעו הבקשות של בני האדם…"
בדרך דומה, ראיתי פעם פנינה נפלאה שמכניסה אותנו ישר אל החגים שבפתח: בעוד ימים ספורים ניכנס אל ימי הסגולה של עשרת ימי תשובה ונוסיף בתפילות שמונה עשרה, כמה בקשות לכתיבה וחתימה טובה. בתחילת התפילה נבקש: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים" ואחר כך בסוף שמונה עשרה: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", ו"ובספר חיים ברכה ושלום, פרנסה טובה וכו'".
כאן עולה תמיהה חזקה: איך התרחש הזינוק בין הבקשה הראשונה לאחרונות? איך זה שבתחילת התפילה היינו צנועים וביקשנו את המינימום והנה בסוף התפילה מבקשים מקסימום? הבקשה הראשונה הייתה בסך הכול "זכרנו לחיים". כל צורת חיים שהיא ובלבד לחיות. בעושר, בעוני, בבריאות, חס ושלום פחות, אבל העיקר להיות כאן וליהנות מהנכדים ולקיים עוד מצווה. והנה מתקרבים לסיום התפילה ופתאום מקבלים ביטחון עצמי: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". לא סתם חיים, אלא חיים טובים ומענגים. ובבקשה הבאה משתפכים לאורך ולרוחב: "ובספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה, ישועה ונחמה, וגזרות טובות, נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל". אבל רגע, מאיפה הביטחון העצמי להגיש חשבון כזה?
הטור עונה בפשטות: "ישראל יודעים לרצות את בוראם". כלומר, אנו פענחנו את אמנות הריצוי ויודעים איך להגיש נכון את הבקשות שלנו. בתחילה צריכים לדחוף רגל ואם לא זרקו אותנו, אפשר להידחף יותר… הטור מדמה זאת להלך עני שעובר בעיר ורוצה לקבל ארוחת ערב ממשפחה נדיבה. עושה העני דבר כזה: הוא מקיש בדלת ומבקש כוס מים. האישה הרחומה נותנת לו כמובן כוס מים. ואז הוא דוחף רגל פנימה ומבקש מעט בצל לחזק את רוחו המעולפת. כשהוא מקבל פרוסת בצל, שואל אם יוכל לקבל פרוסת לחם כדי למתק את הבצל… וככה סוחט ארוחה שלמה…
ובכל זאת השאלה נשאלת: הרי עומדים לפני מלך מלכי המלכים ולא לפני פקיד זוטר בעירייה שאפשר לפתות אותו, ומהיכן האומץ להתרחב בסוף התפילה ולא להפסיק לבקש?
התשובה נפלאה: מה שקרה בין תחילת התפילה לסופה הוא שאנחנו השתנינו. אנחנו החלפנו את סגנון התפילה שלנו. בעוד שרוב תפילת שמונה עשרה היא תפילת בקשות לקבל עוד, הברכות האחרונות הן הודאה על מה שכבר קיבלנו. בעוד שבברכות הראשונות מבקשים מה שחסר, חכמה, תשובה, רפואה ופרנסה, בסוף התפילה הופכים את הסגנון ועוברים להודות על מה שכבר קיבלנו: "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה"א … על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים". אנו מכירים בכך שהחיים מלאי פלאות ויש כל כך הרבה על מה להודות.
ואם אדם מודה על מה שכבר יש לו – הוא זכאי לבקש בהרחבה גדולה. לכן בברכת "מודים אנחנו לך" ובברכה שאחריה, מעשירים ומרחיבים את הבקשה ל"חיים טובים" ו"בספר חיים ברכה ושלום וכו'".
מנגד, בהתאם לאותו יסוד, שמעתי פעם רעיון כואב וקשה: אמנם לא מצאתי מקור קדום לכך, אבל הגישה מתאימה עם רוח הדברים: התנ"ך מספר סיפור על שתי נשים עקרות, שעוברות קושי נורא ונענות משמים, ואולם מיד אחר כך מתפצל המשך הסיפור שלהן לשני קטבים מנוגדים.
רחל אמנו וחנה מצפות לילדים, שתיהן נאלצות לראות את הבעל מכניס אישה אחרת תחתיהן ונפקד ממנה, שתיהן סומכות על הבעל שיתפלל עבורן עד שהן מבינות שעליהן לקום ולהתפלל בעצמן, ושתיהן נושאות בסופו של דבר תפילה עמוקה לקב"ה ונושעות.
אבל כאן מסתיים הדמיון וההמשך הוא כואב: חנה זוכה לנס ראשון והנס הזה פותח עוד סדרת ניסים. היא יולדת ילד ועוד ילד, ולכמה דעות ילדה שבעה ילדים, כפי שנקרא בהפטרת חנה בראש השנה: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה". מנגד, אצל רחל, הנס הראשון הוא גם האחרון. רחל זוכה לרגעי שמחה קצרים ביותר וכשיוסף בן 7 היא יולדת את בנימין ומתה בלדתה. היא לא זוכה לגדל את יוסף ולא רואה כלל את בנימין. למה?
הסוד טמון בתגובה שלהן לחסד האלוקי: חנה מגיבה ללידת בנה הראשון בשירת חנה המופלאה, ואילו רחל מגיבה בבקשה: "יוסף ה' לי בן אחר". היא אינה אומרת תודה על הילד הזה ורק מבקשת את הילד הבא. כמובן, רחל עשתה זאת מסיבה טובה. התחינה שלה נבעה מעומק נפשה שהייתה בכל עצמותה "אימא", עד שזעקה "הבה לי בנים ואין אין מתה אנוכי". אבל לצדקנית כמותה זה נחשב חטא שלא הודתה תחילה על העבר, לפני שעברה לבקש על העתיד.
אנו רוצים אפוא להיות בני אדם ובסופה של שנה מאתגרת, להודות לקב"ה על כל הטוב: על שאנו בריאים ושלמים, על שהמשפחה בריאה ושלמה, על הקהילה המלוכדת ששבה לעצמה אחרי מגפת הקורונה שתעתעה בנו. על שהיו לא מעט רגעי נחת ושמחה בשנה הזו. ואחרי ההודאה על העבר, אנו מבקשים מעומק הלב: כשם שהגענו לארץ ישראל וזכינו לטעת בה עץ ושדה, כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים בשמחת הגאולה השלמה נאו ממש ועוד בשנה זו.
נסיים בסיפור מרגש שפורסם בעבר ברשת: ד"ר האווארד קלי היה אחד הרופאים המשפיעים בתולדות ארצות הברית. הוא נחשב אחד מ"ארבע הגדולים", ארבע הרופאים המייסדים שהקימו את בית הרפואה על שם ג'ונס הופקינס בבולטימור, שעומד בראש המרכזים הרפואיים באמריקה.
קלי גדל בבית עני בעיר צ'סטר בפנסילבניה. אמו עשתה הכול שילך לבית הספר מטופח ונקי, אבל לא היה להם מה לאכול. היו ימים שהוא לא הכניס כלום לפה כי נגמר הלחם והמקרר היה ריק.
פעם כתלמיד כיתה ד, הוא יצא ללימודים עם בטן מתהפכת מרעב, בלילה לא היה מה לאכול וכך גם בבוקר. אמו נתנה לו קוביית סוכר והסוכר רק הגביר את רעבונו. הוא חש מתמוטט. בהפסקה נמשך לחפש אוכל אפילו באשפתות. הוא הסתובב מסוחרר ולפתע עלה רעיון במוחו. הוא ידפוק על אחת הדלתות ברחוב ויבקש פרוסת לחם. איש לא מכיר אותו והוא לא יתבייש. הוא טיפס בחדר מדרגות ועצר ליד דלת שהיה כתוב עליה: 'משפחת ג'קסון'.
בפתח ניצבה ילדה בת גילו עם שתי צמות ושמלה לבנה. הוא אמר בבלבול: 'אני צמא ולא מצאתי ברז, אולי תסכימי לתת לי כוס מים'. הילדה אמרה בחיוך: 'אצלנו שותים חלב ולא מים'. היא שבה עם כוס חלב וצלוחית עם 4 עוגיות. 'אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב' אמרה. קלי חטף את העוגיות ורץ במורד המדרגות, תוך שהיא קוראת אחריו: 'קוראים לי רוזלין ג'קסון ואתה מוזמן תמיד'.
"שנים חלפו, הוא למד גניקולוגיה והקים מרכז פרטי בו טיפל באלפי אנשים. הסדר במרכז הרפואי היה שהמטופל מתקבל על ידי צוות רופאים שעורך את הבדיקות וכשהתמונה מלאה מוגש התיק לעיונו. בוקר אחד מוגש אליו תיק ועל הכריכה מופיע השם 'רוזלין ג'קסון'. משהו היכה במוחו ופתאום הוא נזכר. הוא נכנס למחלקה וראה אישה שוכבת מחוברת למכשירים. למרות שעברו חמישים שנה, לא היה ספק שזו היא. קלי הודיע לצוות הרפואי שהגברת תנותח על ידו ותעמוד תחת אחריותו.
בסיומו של האשפוז הכינה המזכירה הרפואית את התיק לתשלום והסכום הסתכם ב-52,300 דולר. התיק הוגש אליו לעיון וחתימה כמקובל, אך הוא מחק את הסכום וכתב תחתיו: 'הכסף שולם לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות".