לא אומרים תודה: למה יהודים דואגים מצרות של אחרים?
אישה פולנייה קנתה לבן החתן שלה שתי עניבות: אחת אדומה ואחת כחולה. בשבת אחרי החתונה הוא רצה לשמח את אמו והופיע בביתה חנוט עם העניבה האדומה. היא הביטה ואמרה: "אז לא אהבת את הכחולה". הוא ניסה לתקן ובשבת הבאה הופיע עם העניבה הכחולה. היא אמרה: "אז אני מבינה שבסוף לא אהבת את האדומה". בשבת אחריה הוא החליט ללבוש את שתי העניבות גם יחד: הן האדומה והן הכחולה. היא אמרה: "ידעתי שאשתך תשגע אותך"…
יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לומר מילה טובה. מה שלא נעשה עבורם – נוציא, נכניס, נוריד ונעלה – לא יהיה מספיק טוב ולא נזכה לשמוע את צמד המילים הנפלאות "תודה רבה". להיפך, הם כבר ימצאו משהו להתלונן עליו. הם יקנו מערכת כורסאות לסלון בשלושים אלף שקלים, אבל יקטרו על כך שהעור הוא בגוון אחד כהה ממה שחלמו עליו. למען האמת, כבר האדם הראשון בהיסטוריה הפגין תכונה כזו. במקום לשמוח עם האישה שקיבל, שותפתו לחיים ואם ילדיו, הוא חטא בחטא עץ הדעת ואמר בכפיות טובה: 'האישה אשר נתת עמדי' היא אשמה בכל הצרות שלי, היא פיתתה אותי לאכול.
ובדיוק כנגד התכונה המגונה הזו – שיכולה להרוס את החיים ולהפוך אותם לסבל מתמשך – פרשת השבוע מצווה אותנו במצוות ה"ביכורים". חקלאי בארץ ישראל שזכה לראות פרי בעמלו ולגדל פירות משבעת המינים, היה כורך אותם בסרט אדום, מניחם בסל יפה ומעלה בשירים ובריקודים לירושלים. כך היה מתרגל לראות את הטוב בחייו ולהשתחרר מהתכונה המגונה בראיית חצי הכוס הריקה.
[אגב, הרבי מלובאוויטש התבטא פעם, שישנם חסידים שהם בבחינת "צרות חסידים". שומעים מהם רק כשהם מתמודדים עם צרות וזקוקים לברכה וישועה. אך כשמתרחשת שמחה בחייהם, הם לא טורחים לכתוב לרבי ולשמח אותו עם הבשורות הטובות. הרבי הוסיף ואמר כי אם היו משתדלים יותר לספר על ההצלחות של החיים, היו זוכים להתמודד פחות עם החלק האחר…
מצוות הביכורים באה לטפח אפוא את התכונה ההפוכה ולגדל 'בשורות טובות חסידים', יהודים כאלו שמעצימים את הרגעים היפים של חייהם ומודים עליהם לקב"ה בכל פה].
אלא שכאן עולה שאלה עצומה אשר מטרידה את חשובי המפרשים כבר אלפי שנים. פרשת השבוע פותחת במילים: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה"א נותן לך נחלה לרשתה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'". רש"י מצטט את המילים "וירשתה וישבת בה" ומביא הלכה מפתיעה (גמרא קידושין לז): "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה".
התורה מדגישה כי מצוות הביכורים חלה לראשונה, רק לאחר שסיימו לכבוש את כל חלקי הארץ וסיימו את חלוקת המגרשים והנחלות בין כל בני י"ב השבטים. מה שאומר כי מצוות הביכורים חלה לראשונה רק לאחר 14 שנים מעת הכניסה לארץ, שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה.
ובכך יוצא דבר מוזר ביותר: בני השבטים שקיבלו ראשונים חלק בארץ, אכלו מפירות הארץ שנה אחרי שנה ולא אמרו תודה. הם לקטו פירות משבעת המינים בכל שנה מחדש, נהנו מהם בכל פה ולא עלו לירושלים לומר תודה לאלוקים. והשאלה המתבקשת היא: למה התורה מעכבת את חלות מצוות הכרת הטוב במשך 14 שנים ארוכות?
הרי הכרת הטוב היא חובה אישית ולא ציבורית. כל אדם מודה על החלק האישי שזכה לו בעצמו, ומדוע בני יהודה ואפרים, למשל, שקיבלו ראשונים חלק בארץ, אמורים להמתין עם הכרת הטוב האישית שלהם עד שבני שבטים אחרים יסיימו את כיבוש הגליל או הנגב?
[אגב, זאת שאלה מרתקת יותר לאור וארט נפלא שראיתי פעם בהגדת הרב לאו בשם השפת אמת: לפני כל מצווה אנו מקפידים לברך ברכת המצוות, אך לפני קיום מצוות כיבוד הורים, לא מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו לכבד את ההורים'. מדוע באמת איננו מברכים לפני שמגישים לאבא כוס תה?
אמר השפת אמת כי חז"ל נמנעו בכוונה מלתקן ברכה כזו. כאשר מברכים ברכה, נלווה לכך צליל של חיוב. אנו עושים את המעשה הזה בגלל הציווי, אך הקב"ה רצה שנכבד את ההורים כתגובה טבעית ספונטאנית של הכרת הטוב, של אנושיות בסיסית ולא בגישה ש(נעבאך) כך צווינו. וכיון שכך מתעצמת השאלה, מדוע המצווה הספונטאנית של הביכורים עוכבה במשך 14 שנה?]
הרבי מלובאוויטש (ליקוטי שיחות ט/155) מוצא כאן רעיון גדול, שהוא כה אופייני לחשיבה של הרבי בעצמו ומסמל את המהפכה התפיסתית שהביאה החסידות לעולם, החל מעת לידת הבעש"ט ורבנו הזקן בח"י באלול.
הרב גדליה משה גולדמן, היה אדמו"ר חסידי בעיירה זוויעהל באוקראינה. הוא נרדף על ידי השלטונות הסובייטיים באשמת קיום פעילות דתית והוגלה למחנה עבודה בסיביר. החיים שם היו קשים ומפרכים, אבל הוא היה אדם חזק והצליח לשרוד.
יום אחד הוא מקבל זימון דחוף למשרד המחנה. יחד עמו זומן יהודי נוסף, מבוגר וחולה. המפקד קיבל אותם בפנים מאירות ואמר: "זה יום המזל שלכם. ההנהלה קיימה דיון נוסף והוחלט לשחרר אתכם לחופשי". הוא הגיש לרב מזוויעהל כמה טפסים, הורה לו לחתום עליהם וכך יהפוך להיות משוחרר. אך הרב ביקש לחשוב רגע. זה היה יום השבת ואסור לו ליטול את העט ולחתום. הוא החל להתלבט, מצד אחד זה פיקוח נפש והוא יכול להשתחרר לחופשי, אך מצד שני זה לא ממש פיקוח נפש. הוא אינו נמצא במחנה השמדה, הוא בריא וחזק ומצליח לשרוד בשלום. הוא דחה את העט ואמר למפקד כי הוא לא יכול לחתום על המסמך. המפקד החל לצעוק: אתה לא מבין מה אתה עושה. אתה תישאר כאן לנצח, אך הוא סירב לחתום.
אחר כך פנה המפקד אל היהודי המבוגר והגיש לו את הטפסים לחתום. אותו יהודי שנוכח בגדלות הנפש של הרב, סירב גם הוא לחתום, אך הרב ביקש את הטפסים של היהודי השני ואמר שהוא יחתום עבורו. שכן אותו יהודי הוא מבוגר וחולה, ועבורו זה פיקוח נפש לצאת מכאן שעה אחת קודם.
המפקד השתתק. הוא מעולם לא ראה אחווה כזו. הוא אמר "לכו שניכם הביתה, אני יחתום עבורכם".
אצל יהודים יש תכונה משונה שקשה להסביר אותה במונחים פיזיים: אנחנו עם אחד. הדאגה שלך היא הדאגה שלי. עם ישראל אינו מכיר את המילים "זאת הבעיה שלו, לא שלי", יהודי אמון על "ערבות הדדית" והדאגות והשמחות של אדם אחד הם עצב ואושר של הקהילה כולה.
לכן, אומר הרבי מלובאוויטש, מצוות הביכורים התעכבה במשך 14 שנים. משום שיהודי בירושלים אינו יכול לשמוח עם ההצלחה הפרטית שלו כל עוד רועמים התותחים בנגב. אם יש אדם אחד בארץ שעוד נלחם על ביתו, זאת מצוקה כללית של כל יושבי הארץ ועדיין אי אפשר לברך את ה' בלב שלם על כל הטוב אשר גמלנו.
ואם הדברים נשמעים מופרכים לאור חיי הקנאה והדוחק בהם כולנו חיים היום, עד שלפעמים מקבלים תחושה נוראה של 'אדם לאדם זאב', באים מעת לעת ימי מלחמה ודאגה ופתאום באה לידי גילוי ה"ערבות ההדדית" הנפלאה שאין כמותה בעולם.
לפני שנה וחצי הוכרז בירושלים על "מבצע זבל". משפחה חרדית פנתה בקריאת מצוקה לציבור. כלה צעירה איבדה חודש לפני החתונה, טבעת נישואין בשווי 7000 פאונד, 36,000 שקל. הם עשו חשבון מהיר והעריכו כי הטבעת נזרקה בטעות לשקית הזבל, אך רגע לפני שהם הגיעו לפח כדי להחזיר את השקית הביתה, הופיעה המשאית ואספה אותה. בעל המשאית היה מוכן לפרוק את כל השקיות מהמכולה, ואותה משפחה ירושלמית פנתה בתחנונים לציבור לסייע לה למצוא את היהלום בין שקיות הזבל. תאמינו או לא, אך תוכלו למצוא ברשת תמונות של עשרות מתנדבים שהצטרפו לחיפושים. הטבעת לא נמצאה שם, אך אחרי יומיים מצא אותה אדם זרוקה ברחוב, על יד אחד הפחים בשכונה והשיב אותה לבעלת האבדה המאושרת…
מהיכן באמת מגיעה אחווה כזו? כיצד אפשר להסביר תופעה דומה מול עולם אינדיווידואליסטי ואנוכי בו כל אדם דואג רק לעצמו? במשך דורות היה קשה מאוד למצוא מילים, עד שבאה תורת החסידות והסבירה את הרעיון היטב.
אנחנו מורכבים משתי שכבות: גוף ונשמה. הגוף הוא גשמי ואנוכי, אך הנשמה היא רוחנית ומשותפת. הנשמה מרגישה את הקשר לאלוקים שיצר אותנו ולכן היא חשה חיבור עצמי אל כל עם ישראל.
חסידים מביאים לכך משל חד: לעיתים יש בנו תשוקה להגיע לאחדות מוחלטת עם אדם אחר. בני זוג שואפים להיות נשמה אחת, הורים וילדים כמהים להרגיש כמו עצם אחד וכו'. אך למעשה זה בלתי אפשרי: כל ניסיון לחבר לחלוטין בין שני עצמים לא יצלח.
הנברא היחיד בעולם שיכול להגיע לאחדות גמורה היא האש. אם נחבר שתי להבות אחת לשנייה – הן יהפכו להיות מדורה אחת גדולה. כל הבדל ומרחק ביניהם ייעלם כלא-היה. הסיבה לכך היא, שהאש היא הנברא הרוחני ביותר בעולם, היא משל כלשהו על הנשמה הפועמת בנו, ככתוב "נר ה' נשמת אדם" ולכן היא משוחררת מכל הרגשה של אגו עצמי.
אם אנו רוצים אפוא לזכות עוד בעולם הזה לטעם מעט חיים של רוח, אם אנו מעוניינים להשתחרר מתחושת האגו הנוראה ששוטפת את העולם כולו – ישנה דרך ישרה וקלה: להצטרף אל מעגל לומדי תורת החסידות ולהיוולד מחדש ביום ח"י באלול, יום ההולדת של החסידות.
ואם מישהו צריך סיבה נוספת להפוך את החסידות למרכז חייו, הנה דבריו של המשיח לבעש"ט: "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" בקרוב ממש.