דרשה לפרשת קדושים מבוסס על לקו"ש כב/138, לב/149
ריב במשפחה: הסיפור המוזר של תלמידי רבי עקיבא
ילד חזר הביתה עם תעודת סוף שנה והציונים בה היו גרועים במיוחד. תנ"ך 5, מתמטיקה 6, אנגלית 7. האבא ההמום עבר משורה לשורה והתחנן למצוא נקודת אור. בשורה התחתונה הופיע המקצוע "זמרה" ולידו הציון 10. המורה הוסיף הערה כי הילד שר בהתלהבות רבה.
כאן איבד האבא את סבלנותו והעיף לילד סטירה. "עם כזו תעודה, יש לך מצב רוח לשיר"?!
זה עתה סיימנו את חג הפסח עם רצון לשיר ולזמר. אנו נמצאים בתוך התקופה המרוממת של ספירת העומר, בה מכינים את נפשותינו לחתונה הגדולה עם הקב"ה וכל יום נעשים קרובים יותר לקבלת התורה. והנה דווקא התקופה היפה הזו, הפכה לזמן של אבל ועצב. לא מתחתנים, לא מסתפרים ולא שומעים כלי נגינה. אנו אבלים על המגיפה הנוראה שכילתה את 24 אלף תלמידי רבי עקיבא.
והשאלה היא, איך זה קרה? למה דווקא עכשיו? ומדוע כל כך חשוב לזכור זאת עד היום?
הבה נתחיל עם התיאור המרומם שמעניק הרמב"ן לתקופת הימים הללו. הרמב"ן רואה בימים שבין פסח לעצרת, ימים של 'חול המועד', בין חג הפסח מהצד האחד לחג השבועות מהצד השני:
- רמב"ן ויקרא כג,לו: צווה בחג המצות שבעה ימים בקדושה … ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני [חג השבועות, שלאחר שבעת ימי הפסח ושבע השבועות] כשמיני של חג [שמיני עצרת], והימים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום מתן תורה … ולכן יקראו רבותינו לחג השבועות – עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג.
אולם בעוד שימי חול המועד הם חגיגה גדולה, ימי 'חול המועד' הללו הפכו לימי אבל ועצב. אנו כואבים את המגיפה הנוראה שפגעה קשות בתלמידי רבי עקיבא וכמעט כילתה את עולם התורה וכפסע קט היה שתשתכח תורה מישראל. הנה הסיפור:
יבמות סב,ב: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה … תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת … כולם מתו מיתה רעה, מאי היא? … אסכרה [חיידק ה'דיפתריה' הקטלני הגורם לחנק בגרון. כיום מחסנים את התינוקות מפניו].
כאן אנו קוראים את הסיפור ולא מבינים כלום. א. כיצד יתכן ש-24 אלף תלמידים לא נהגו כבוד זה בזה? האם לא נמצא שם אפילו צדיק אחד שהגיע לו לחיות?! האם רבי עקיבא היה הרב של סדום?!
ב. מצד שני, מדוע הגיע להם עונש מות? וכי מתן כבוד הדדי הוא מצווה שיש עליה כרת?!
ג. גם לא מובן, מה גרם לאסון לקרות בצורה כה מהירה וחטופה בין פסח לעצרת? הרי חוסר כבוד הוא לא דבר שמתפרץ ברגע אחד? אפשר לתאר כי במשך שנים ארוכות הייתה אווירה קשה בישיבה, ומה היה הקש ששבר וגרם לכך שהישיבה הענקית הזו תימחק במהירות בין פסח לעצרת[1]?
ליקוטי שיחות חל"ב/149: מובן כי הנהגתם של התלמידים לא השתנתה בבת אחת למצב של 'לא נהגו כבוד זה בזה', כי אם ירדו מדרגה לדרגה כו'. ותמוה ביותר: מדוע נענשו כולם בפרק אחד (בין פסח לעצרת)? על כורחך צריך לומר כי בפרק זמן זה אירע דבר מיוחד שבגללו מתו כולם בפרק אחד.
מעבר לכל השאלות הללו – עולה השאלה הגדולה מכולן: כיצד מכל הישיבות במהלך ההיסטוריה, קרה האסון דווקא לתלמידי רבי עקיבא? האם התלמידים לא שמעו מרבם את "הכלל הגדול" שהוא עצמו הציב? האם הכלל הזה לא עמד ברוח וביסוד כל דברי התורה של רבם?!
ספרא קדושים יט,יח: אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה.
התמיהה גדולה הרבה יותר, כי רבי עקיבא לא היה רק 'נאה דורש', אלא הכלל הגדול שהציב היה ביטוי מדויק של האיש שאמר אותו. ידוע הסיפור על התהליך האישי שעבר רבי עקיבא, כיצד היה רועה צאן נבער, עד שהכיר את רחל 'בת הגביר', והיא עודדה אותו ללכת ללמוד תורה.
כאן מוסיפה הגמרא פרט ביוגראפי מרתק: מה גרם לרחל לדבוק ברבי עקיבא? מה הניע את האישה העשירה למרוד בירושה הגדולה של אביה ולקשור את חייה ברועה צאן בור ונבער? אומרת הגמרא כי רחל הוקסמה מהמידות הנעלות של הצעיר שעמד לפניה.
כתובות סב,ב: רבי עקיבא היה רועה צאן אצל כלבא שבוע. ראתה בתו שהוא צנוע ומועיל [בעל מידות נעלות] אמרה לו: אם אתקדש לך תלך ללמוד?! אמר לה: כן. התקדשה לו בשקט. שמע זאת אביה, הוציא אותה מביתו והדיר אותה מכל נכסיו[2].
ואם כן, איך יתכן שבבית מדרשו של האדם הטוב ביותר, צמחו בעלי המידות הגרועים ביותר?
אנו רוצים לדבר על פן עדין של מחלוקת. כזה הגורם לעימותים קשים, אך משום מה הוא חומק מתחת לרדאר. אם נבין את הדברים היטב, נוכל למצוא את שביל הזהב לניהול מכובד של חילוקי דעות וליכולת גישור ושיתוף מעל וויכוחים ופערים תפיסתיים.
א. הפרשה אותה נקרא בשבת הקרובה בארץ ישראל, פרשת "קדושים", מתחילה במילה אחת שונה, שכמעט אינה מופיעה שוב בתורה.
- תחילת פרשת קדושים: וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל כל עדת בני ישראל.
בעוד שצורת הפנייה הרגילה למשה היא בסגנון של "דבר אל בני ישראל", כאן נאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל". רש"י מוצא כאן הוראה משמעותית:
רש"י: מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל [באסיפת כל ישראל], מפני שרוב גופי תלויים בה.
פרשת קדושים נאמרה לישראל בדרך שונה ומיוחדת מהרגיל. דרך הלימוד הרגילה של משה הייתה, שהיה מעביר את דברי ה' בארבע קבוצות. כך מבאר רש"י במקום אחר (שמות לד,לב) כי כאשר קיבל משה מצווה חדשה, היה מעביר אותה תחילה לאהרן אחיו, אחר כך היה מצרף את בני אהרן וחוזר על כך פעם שנייה. אחר כך היה מצרף את שבעים הזקנים ומוסר להם פעם שלישית ובהמשך היה מצרף את כל העם ומוסר את המצווה בפעם הרביעית.
המטרה בכך הייתה לוודא את קליטת הדברים בעידן שלפני מכשירי ההקלטה. אם נוצר וויכוח בהבנה, היו שואלים את אלו ששמעו באחת הקבוצות הראשונות וכבר נחקקו הדברים במוחם.
כל זה בכל התורה, למעט פרשת קדושים. היא נאמרה לכתחילה בצורה של 'הקהל', לכל ישראל יחד. וזאת כדי לשדר את חשיבות "גופי התורה" המבוארים בפרשה. רש"י אינו מפרט מהם אותם "גופי התורה", אך הדברים מבוארים בהרחבה בהמשך המדרש המצוטט ברש"י (ויקרא רבה כד,ה):
"עשרת הדברות כלולים בתוכה: 'אנכי ה' אלקיך', וכאן כתוב: 'אני ה' אלוקיכם'. 'לא יהיה לך אלוקים אחרים', וכאן כתוב 'ואלוקי מסכה לא תעשו לכם' … 'זכור את יום השבת' וכאן כתוב 'את שבתותי תשמורו' … 'לא תחמוד בית רעך' וכאן כתוב: ואהבת לרעך כמוך'. כלומר, פרשת קדושים מפרטת את הציוויים החמורים בתורה – בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחברו.
בנושא של בין אדם לחברו, באים בפרשה הזו הציוויים החשובים של 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תלך רכיל בעמך', 'לא תקום', והתורה עולה ומטפסת עד שמגיעה אל הציווי הגדול מכולם:
ויקרא יט,יח: ואהבת לרעך כמוך
וכדי שנבין עד כמה מדובר בציווי מרכזי בתורה, רש"י מצטט את דברי רבי עקיבא:
רש"י: ואהבת לרעך כמוך – אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה.
כאן אנו שבים אל דברי רבי עקיבא הללו ורוצים לעיין בהם (לפחות בקצרה): מפרשי רש"י מנסים להבין, מה בדיוק מלמדים דברי רבי עקיבא? האם רש"י הוא ספר מוסר, שבא להלהיב את הלומד ולומר לו 'דע לך שמדובר בכלל גדול ולכן ראוי לקיים אותו'?!
מבאר הרבי נקודה נפלאה (לקו"ש יז/218-19): רש"י בא ליישב את השאלה שעולה באופן טבעי אצל הלומד: איך אפשר לאהוב את הזולת "כמוך"? כיצד נביא את עצמנו לאהוב יהודי אחר כמו שאוהבים את עצמנו והרי כדבריו הידועים של הרמב"ן במקום, לא יתכן לאהוב את הזולת כמו את עצמי?
רש"י משיב על כך בשתי נקודות: א. "זה כלל גדול בתורה". כלומר, הדרך לאהוב את הזולת היא באמצעות קיום הפרטים של הכלל. דרך כל אותן מצוות חברתיות המבוארות בפרשה ובשאר פסוקי התורה. כמו "לא תקום ולא תטור", "לא תלך רכיל" וכו' – ואלו באמת צעדים אפשריים לקיום.
ב. שנית, רש"י מעניק למצווה משמעות וטעם, ולכן הוא מוסיף את שמו של החכם שאמר את הכלל: רבי עקיבא, ואותו רבי עקיבא אמר בפרקי אבות: "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום". כלומר, כל יהודי הוא בן של הקב"ה – ובכך הוא בעצם "אחיך". ואכן המודעות על כך שמדובר באח שלך שהוא בשר מבשרך או חלק מנשמתך, מקילה את האפשרות לאהוב אותו ולחוש אכפתיות למצבו[3].
מספרים על רב העיירה, שהגיע לבית הכנסת בשמחת תורה וראה את הסנדלר רוקד בכל עוז עם התורה. הרב – שכנראה לא היה חסיד – לא היה יכול לסבול את התחושה של הסנדלר כאילו התורה שייכת לו, ושאל אותו בציניות האם למד כל כך הרבה תורה, שהוא שמח בגמרה של תורה?! – "רבי", ענה הסנדלר בהתלהבות, "חתונה אצל אח שלי היא גם שמחה גדולה"…
וכאן שבה ומתעצמת השאלה שבה פתחנו: איך בערוגה של האדם הדגול הזה, צמחו 24 אלף תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה? ולא נמצא ביניהם אפילו צדיק אחד!
יתירה מכך: הגמרא מדגישה במקום אחר, כי זאת לא הייתה דרשה חד פעמית של רבי עקיבא. אלא כל משפט שיצא מפיו היה ברוח הכלל הגדול הזה. הדברים מגיעים עד כדי כך, שפעם אחת ויחידה דרש רבי עקיבא ב'גנותם של ישראל' ומיד הגמרא מציינת כי רבי עקיבא חרג כאן ממנהגו:
סנהדרין קי,ב: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא … דברי רבי עקיבא … אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן: שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה (שרגיל לזכות את ישראל, רש"י).
וגם צריך להבין את השאלה ה'טכנית': למה קרה האסון בצורה כה מהירה וחטופה בין פסח לעצרת?
ב. ביחס לשאלה השנייה – מדוע אלפי תלמידים מתו בצורה חטופה בכמה שבועות – מובאים במפרשים תירוצים מעניינים. באגרת רב שרירא גאון מובא כי התלמידים מתו בקרבות מרד בר כוכבא כנגד הרומאים אחרי החורבן השני. כנראה הכוונה היא לכך, שהיות שרבי עקיבא הוביל את התמיכה בבר כוכבא, תלמידיו המסורים היו הראשונים להצטרף לשורות המרד ומצאו בו את מותם.
- אגרת רב שרירא גאון: והיה השמד [במלחמה] על התלמידים של רבי עקיבא.
אולם יצוין שהרבי מתייחס לאפשרות זו (אג"ק ט/סד) ומדגיש שהיא הובאה בספרי המשכילים ו"זהו היפך הש"ס ממש". שהרי בגמרא שהובאה לעיל נאמר שהם מתו מ"אסכרה" ולא בקרבות המלחמה.
המהרש"א ממשיך בדרך הגמרא, שהם מתו באסכרה, ומבאר כי התלמידים דיברו לשון הרע זה על זה, ולכן מתו באסכרה שהיא חנק בגרון. בזה מבאר מה שמתו דווקא בין פסח לעצרת, כיון שהם חודשי האביב וקרובים בדרך כלל לרפואה, וכך היה ניכר שהם מתו בסיבה עליונה ולא ממחלת חורף.
חדא"ג מהרש"א יבמות שם: מתו במיתת אסכרה, דאפשר דכל אחד דיבר לשון הרע והיה מספר בגנות חבירו וסימן למיתת אסכרה היא לשון הרע [שהוא בגרון], ואמר שמתו בין פסח לעצרת, להורות שמתו בהשגחה [עליונה] כי הוא זמן ממוצע שקרוב לבריאות ורפואה.
אולם הרבי מבאר את העניין בדרך מקורית מאוד, על פי סיפור דומה שהובא בתלמוד ירושלמי:
ירושלמי סנהדרין א,ב: מעשה בעשרים וארבע קרונות של בית רבי, שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסה בהן עין הרע ומתו כולם בפרק אחד.
נשים לב: גם כאן מוזכר המספר עשרים וארבע, וגם כאן מסופר על מיתה חטופה בפרק אחד. ואכן במקרה הזה מצוינת גם הסיבה לכך: "עין הרע". היינו שהעובדה שהתלמידים הגיעו למספר המרשים של 24 (קרונות או אלפים) גרמה לכך שאנשים ידברו עליהם ולכן שרתה בהם עין הרע והם נפגעו.
ואף שהגמרא הבבלית אמרה שהם מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה ולא בגלל עין הרע, הנה כך בדיוק עובדת הפגיעה של העין הרע. מבואר בספרים[4] שכאשר אנשים מדברים על מישהו ומטילים בו עין הרע, הדבר גורם לכך שיפתו את הספרים שלו למעלה ויבדקו אם הוא אכן ראוי לכל ההצלחה שזכה לה. וכאשר בודקים היטב, תמיד יש מה למצוא…
וזה מה שקרה לתלמידי רבי עקיבא: הוטלה בהם עין הרע בתור קנאה על המספר האדיר שהגיעו אליו, וכתוצאה מכך פתחו את הספרים שלהם למעלה ושמו לב להנהגה השלילית שלהם שהם לא נוהגים כבוד זה בזה – והדבר הביא למותם.
לפי זה מובן גם, מדוע קרה האסון דווקא בין פסח לעצרת. כיון שמובא בספרי קבלה, שאלו ימים בהם שורה "מידת הדין" ולכן הייתה קפידה כפולה על מעשיהם והם מתו.
לקו"ש חל"ב/151: בירושלמי הובא אותו לשון, ש'כולם מתו בפרק אחד', ומכך נלמד בענייננו שסיבת מיתת תלמידי רבי עקיבא בפרק אחד הייתה מפני שהגיע מספרים לכ"ד אלף שהוא מספר גדול ביותר, כבסיפור הנ"ל בירושלמי שהיו כ"ד קרונות, וזה גרם שתכנס בהם עין הרע. ואין זה סתירה לבבלי שמתו מפני שלא נהגו כבוד, דזה וזה גרם. היות שנכנסה בהם עין הרע, לכן נענשו על חטא קל שלא נהגו כבוד. ולהוסיף מהמובא בכתבי האר"י כי הימים בין פסח לעצרת הם ימי דין (הע' 25 שם).
אחרי שהבנו מדוע זה קרה דווקא אז ובצורה חטופה כל כך, ראוי לעבור אל גוף העניין ולנסות להבין את הנקודה העיקרית: איך מכל התלמידים בהיסטוריה, זה קרה דווקא לתלמידי רבי עקיבא?
בכמה וכמה משיחותיו של הרבי, חוזר על עצמו רעיון דומה והוא מלא רלוונטיות לחיינו.
ג. נפתח עם משל נאה המובא (בהקשר אחר) בספרי מוסר: קבוצת דייגים יצאה אל הים לדוג דגים והלך להם טוב. הם הוציאו מהמים דג שמן ומשובח. הדייגים שמחו מאוד על השלל ואילו הדג האומלל שכב ברשת רועד ומפרפר על הגורל הצפוי לו. לפתע הוא שמע את הדייגים אומרים: 'ניקח אותו אל הפריץ, הוא אוהב דגים'. הדג שמע ש'הפריץ אוהב דגים' והחל להירגע. 'אם הפריץ אוהב דגים, הוא כנראה ישמור עלי היטב'.
אשתו של הפריץ פתחה להם את הדלת ואמרה בהתפעלות: 'איזה דג שמן, בעלי כל כך ישמח, הוא הרי אוהב דגים'. הדג יישר עוד קצת את שדרתו ואמר לעצמו ברוגע: 'הגעתי אל המקום הנכון. כאן אוהבים דגים'. הובילו את הדג אל המטבח, השכיבו אותו על משטח החיתוך והוציאו את הסכין הגדול לפשוט את בטנו לרוחב, ואז רגע לפני שיצאה נשמתו, קרא הדג בכאב: 'שקרנים, אתם לא אוהבים דגים, אתם אוהבים את עצמכם'…
הבה נשים לב ללשון הגמרא: הגמרא לא אומרת שהתלמידים לא אהבו אחד את השני, אלא שלא נהגו כבוד זה בזה. וכאן בדיוק טמון העניין: למען האמת, תלמידי רבי עקיבא מאוד אהבו אחד את השני – ודווקא בגלל זה הם לא נהגו כבוד אחד בשני.
בעברית קוראים לזה 'אהבה חונקת'. היות שהם למדו אצל רבי עקיבא להיות אכפתיים זה לזה, הם לא היו מוכנים לראות את הזולת טועה. ולכן כאשר התגלעו חילוקי דעות בין התלמידים ופרץ ויכוח על הדרך הנכונה ללכת בה, הדבר הפך מיד למלחמת עולם. כי היות שאני אוהב אותך וחש אחריות לגביך, אני לא יכול לקבל אפשרות שאתה טועה ואני אעשה הכול להעמיד אותך על טעותך.
למשל, תלמיד אחד של רבי עקיבא סבר שצריך ללמוד תורה כל היום ואסור לבזבז רגע על עניין אחר. ואילו תלמיד אחר סבר שצריך דווקא לשלב תורה עם דרך ארץ ולהביא את התורה אל העולם. וכיון שהם חונכו לדאוג אחד לשני, פרץ עימות ביניהם עד כדי חוסר כבוד.
ואולי יש להוסיף דוגמא נוספת: הוזכר קודם שימי רבי עקיבא היו מהסוערים והגועשים בתולדות ישראל. רבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כ"משיח" והאחרון הסתבך במרד נורא כנגד הרומאים. כעת אפשר לתאר כי השאלות הדרמטיות שעמדו על הפרק, הציתו וויכוחים אדירים בין התלמידים. היו כאלו 'משיחיסטים', שהבינו שצריך לפרסם את עמדת רבם אודות המשיחיות של בר כוכבא והיו כאלו 'אנטי משיחיסטים' שטענו שהדבר מבזה את רבי עקיבא. והיות שהיה אכפת להם אחד מהשני, הם נסחפו למלחמה ביניהם עד כדי חוסר כבוד.
יתירה מכך – וזו נקודה חשובה: רבי עקיבא חינך אותם להליכה עד הסוף. הקו שאפיין את רבי עקיבא היה הליכה עזה עם האמת ללא פשרות. כך מספרת הגמרא על המוות המחריד שלו: הרומאים חתכו את גופו במסרקות של ברזל והוא עמד וקרא קריאת שמע. צעקו התלמידים: "רבי, עד כאן"?! אמר להם: 'כל ימי הייתי אומר בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך ומצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שהגיעה לי ההזדמנות למסור הנפש על קדושת ה' לא אעשה זאת'?!
רבי עקיבא לא היה אדם 'אקדמאי', שלמד תורה באופן רגוע ושכלתני, אלא אדם של תשוקות עזות שהלך עם האמת שלו בסערה עד כלות הנפש. וכעת, כאשר מחברים את שתי התכונות עליהן גדלו תלמידי רבי עקיבא – אכפתיות לזולת ביחד עם קנאות עזה על העמדות שלך – הדבר הביא לכך שהם לא היו מסוגלים לסבול דעה שונה.
וכאן בדיוק הם טעו. תלמידי רבי עקיבא שכחו את העיקרון הגדול מכולם – שהוא הבסיס של הגישה התלמודית: אין אמת אחת. אין גישה שהיא האמת המוחלטת. כל עמדה מייצגת גישה שיש לה מקום ויש לה מקור ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"- ולכן היא ראויה לכל הפחות ל"כבוד".
נכון, הלכה למעשה, אי אפשר לקבל את שתי הדעות וצריך לבחור רק באחת מהן, אבל בעיקרו של דבר, יש אמת יחסית בשתי הדעות. גם דעה שלא מתאימה להלכה, היא נכונה בעולם אחר ובמצב אחר. כמו דעת בית שמאי, שאינה מתאימה למצב העולם היום אבל תהיה נכונה לימות המשיח. ולכן היא ראויה לכל הפחות לכבוד ולהבנה.
[זה עומק ההבדל בין 'אהבה' ל'כבוד': אהבה ביסודה היא תכונה אנוכית ואגואסיטית. כאשר צעירים אומרים בהתלהבות 'אני אוהב אותך', הם חושבים שאכפת להם מהזולת, אבל האמת היא שהם לא אוהבים את הזולת אלא את הנוחות העצמית שלהם אצל הזולת. את הסיפוק העצמי שהם משיגים אצל הזולת. כך מובא במאמר 'כי נער ישראל' תרס"ו, שכל אהבה "חוזרת אצל האוהב" והראיה שאדם אוהב רק אנשים קרובים אליו, וככל שהם קרובים אליו, הוא אוהב אותם יותר.
כבוד, לעומת זאת, הוא תכונה זולתנית, אלטרואיסטית. אני מכבד את הזולת באשר הוא ונותן לו את הכבוד המגיע לו בגלל מה שהוא אדם].
- לקו"ש חכ"ב/139: לכל אחד מהתלמידים היה את הדרך בה הבין את תורת רבו ועל פיה עבד את ה'. אצל האחד היה העיקר אהבת ה' ואצל השני יראת ה'. ומכיוון שהיו תלמידי רבי עקיבא שעבדו בעניין של 'ואהבת לרעך כמוך', השתדלו להשפיע על חבריהם שגם הם יעבדו ה' בדרך זו. וכאשר החברים לא קיבלו את דעתם – הרי שלא נהגו כבוד זה בזה.
עוד זאת: רבי עקיבא חי כל ימיו בתשוקה בעניין המסירות נפש, כפי שאמר לתלמידיו: 'כל ימי הייתי מצטער … מתי יבוא לידי ואקיימנו'. ותלמידי רבי עקיבא קיבלו ממנו את אותה התשוקה וכל עניין בעבודת ה' היה אצלם במסירות נפש שחדר את כל מציאותם ולא היה אצלם מקום לעניין אחר.
לפי זה, הרבי מבאר בהמשך שם נקודה מעניינת: מובא בפוסקים שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות ביום ל"ג בעומר, שמאוחר יותר הפך להיות היום של רשב"י. כיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, מעניין להבין מדוע דווקא הזכות של רשב"י הייתה זו שעצרה את המגיפה?
אלא רשב"י סימל את התיקון להנהגה שלהם. רשב"י היה זה שהפנים היטב את הצורך במתן כבוד לדעה שונה גם אם אתה לא חושב כמותה. כך מספרת עליו הגמרא כי כשיצא מהמערה בפעם הראשונה, הוא ורבי אלעזר שרפו את מי שעבד בעבודת השדה והזניח "חיי עולם" של לימוד תורה. אולם כשיצאו מהמערה בפעם השנייה, את מי שרבי אליעזר שרף, רשב"י החיה!.
מהי משמעות הדברים הלכה למעשה? איך מעניקים כבוד לדעה שונה?
נזכיר שני היבטים לכך, אחד לגבי דעות שונות ושני לגבי צרכים שונים:
א. לגבי דעות שונות: מובא בגמרא (עירובין יג) כי ההלכה נקבעה כדעת בית הלל, "מפני שנוחין הן ועלובין הן ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".
בית הלל עשו שני דברים: א. הם הקשיבו עד הסוף לדברי בית שמאי. הם לא מיהרו לשלול את דבריהם, אלא נתנו להם את הכבוד הראוי והקשיבו להם בסבלנות. יתירה מכך: הם היו מתחילים וחוזרים את דברי בית שמאי ורק אחר כך מציגים את העמדה שלהם בצורה של 'אנו רואים את הנושא בדרך אחרת'… (הדבר דומה לעצה שנותנים לסוכני מכירות, לחזור על דברי הלקוח ולומר 'אתה אומר בעצם כך וכך' ורק אחר כך להציג את העמדה השונה שלך).
עוד מובא בגמרא (יבמות יד,ב) כי בית הלל ובית שמאי לא נמנעו מלישא נשים זה מזה. הוי אומר שהם ניהלו דיון ענייני ומכבד ולא עשו דה-לגיטימציה לדעה של הזולת.
ב. לגבי צרכים שונים: הרמב"ם כותב (אישות טו, יט-כ): 'צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו'. הרמב"ם מבדיל בין כבוד לאהבה, ומקדים את הצורך במתן כבוד לאישה – עוד יותר מהצורך לאהוב אותה.
מה הנקודה כאן? אלא כבוד הוא היכולת לתת לזולת את המרחב שהוא זקוק לו. לא לחנוק אותו עם מה שחשוב לי, אלא לאפשר לו לממש את הצרכים החשובים בעיניו. דוגמא לכך הם דברי המאירי בסוטה כא,ב: רוצה אשה בקב ותיפלות מתשעה קבין ופרישות – כלומר: רוצה היא במזונות מועטים ושיהא בעלה מיטפל עמה, משיהיו לה מזונות מרובים ושפע גדול ויהיה בעלה פורש ממנה.
נסיים בסיפור[5] הממחיש היטב את היכולת לתת "כבוד" לצרכים השונים של הזולת: בערב המהפכה הגדולה באיראן שבה עלה חומייני לשלטון, הרבי שלח כמה בחורים כדי להוציא משם ילדים וילדות יהודים. במבצע מורכב וחשאי, הוצאו משם מאות ילדים והוטסו לארצות הברית, שם שוכנו במוסד מיוחד שהוקם עבורם. כמה ימים לפני פסח, קיבלה הנהלת המוסד מסר מיוחד מהרבי: לא לשכוח להכין אורז לליל הסדר! כדי שתהיה לילדים הרגשה של בית.
נשים לב: אורז זה קטניות ואצל האשכנזים מחמירים מאוד לא לאכול קטניות בפסח, אבל הרבי הרגיש את הצורך של אותם ילדים לראות אורז על השולחן ולהיזכר בבית…
[1] אשכנזים וספרדים בתקופת האבלות: ראו שוע"ר סימן תצג על המחלוקת מתי בדיוק מתו התלמידים. דעה אחת אומרת כי הם החלו למות ביום התחלת הספירה ופסקו למות ביום ל"ג בעומר, ואילו דעה אחרת סוברת שהם מתו במשך 33 ימים בין פסח לעצרת שאין אומרים בהם תחנון (כלומר, בימי חול של חודש אייר וסיוון, חוץ מר"ח ושבתות) ולכן האבלות צריכה להיות במשך 33 ימים בין ר"ח אייר ל-ג' סיוון. למעשה, הספרדים נוהגים כמו הדעה הראשונה ואילו האשכנזים מחמירים כשתי השיטות ונוהגים אבלות מפסח עד ג' סיוון.
[2] תוס' מקשה שם, איך רבי עקיבא אמר (פסחים מט) בראשית דרכו שאם ימצא תלמיד חכם ינשך אותו כחמור והרי היה "צנוע ומועיל"? תוס' עונה כי רבי עקיבא שנא תלמידי חכמים בגלל האהבה שלו לכל אדם. הוא חשב לתומו כי תלמידי חכמים הם גאוותנים ונוהגים בחוסר כבוד באנשים פשוטים ולכן – מתוך האהבה שהייתה בו – הקפיד עליהם. אולם כשנעשה תלמיד חכם, הכיר מקרוב תלמידי חכמים והבין שהם שונים ממה שחשב.
[3] בין "כלל גדול" ל"זה כל התורה": ר"ע אמר כי אהבת ישראל היא 'כלל גדול', ואילו הלל הזקן אמר לפניו כי 'זה כל התורה ואידך פירושה הוא'. ראו בשיחה שם (ומסוכם היטב בספר 'מעייני רש"י'), כי ר"ע בא להגביל ולומר שאהבת ישראל החברתית היא כלל של המצוות החברתיות ולא של כל התורה כולל המצוות שבין אדם למקום. עוד מבואר שם בעומק יותר, כי ר"ע בא להדגיש, שאף שאוהבים כל יהודי כפי שהוא, עדיין 'זה כלל גדול בתורה' ולכן חובה לקרבו לתורה ומצוותיה.
[4] מצאתי בספר איל המילואים מהרב יצחק קארו, דודו של הבית יוסף: "ענין עין הרע הוא, למשל, שראובן רואה בשמעון עושר עצום או רואה אותו שהוא גיבור גדול ובריא או טוב תואר, ואומר ראובן 'מפני מה יש לזה ממון הרבה'? או מפני מה הוא טוב תואר? הדבר גורם כי יבקרו את פנקס שמעון למעלה לעיין המעשים הכתובים שם וימצאו כתובים בו חטאיו הרבים ואז מענישים את שמעון"
[5] מסופר בשער המצוות להאר"י פרשת קדושים: האריז"ל הלך עם ר"ח וויטאל ברחוב בצפת ופתאום חצה אותם אדם והלך דווקא לפניהם. אותו אדם היה ת"ח מכובד בצפת והחליט ללכת דווקא לפני האריז"ל כדי להפגין את העובדה שהוא יותר חשוב מהאר"י… בהמשך הדרך היה אמור האר"י לפנות לרחוב אחר, אבל הוא המשיך ללכת אחרי אותו אדם, כדי לתת לו עוד את התענוג ללכת לפניו… האר"י הסביר לתלמידו: "אותו תלמיד חכם מתכבד בכך שהוא הולך דווקא לפניי. וכיון שזה ה'כבוד תלמיד חכם שלו', אני חייב לעשות זאת"…
קובץ WORD להורדה :