דרשה לפרשת שמיני
יהודי אחד, רצה לתרום ספר תורה לבית הכנסת. הוא קבע עם הגבאים על יום מתאים, הזמין את אנשי הקהילה לביתו ותכנן אירוע מכובד. באמצע כתיבת האותיות האחרונות, כשהבית היה מלא אנשים והמכונית עם המוזיקה החגיגית כבר ניגנה בחוץ – קרה פתאום אסון נורא. אחת האורחות חשה לא בטוב, ובתוך כמה רגעים נפחה את נשמתה.
כמובן, האירוע התבטל במקום. הקהל התפזר המום וספר התורה נשאר על השולחן. אותו תורם לקח את האירוע בצורה קשה, ופירש אותו כסימן רע לכך שאלקים לא רוצה את המתנה שלו. אחרי הכל, האשה לא היתה חייבת למות בדיוק בשעה הגדולה הזו, שהוא המתין לה כל כך הרבה זמן.
הוא כתב את המחשבות הקשות שלו לרבי, והרבי ענה כך (לקו"ש חל"ה/345): האמת היא הפוכה בדיוק. אותה אשה היתה אמורה למות בין כך, אבל ההתקף היה יכול לקרות כשהיא לבדה בביתה ואין אדם עומד על ידה. לכן הקב"ה עשה עימה חסד, שההתקף יקרה בין יהודים, כשאנשים אוחזים את ידה ומנחמים אותה בדקות האחרונות לחייה. אולי, הוסיף הרבי, כל הכוונה שלך להכניס ספר תורה, היתה רק בכדי להנעים לאותה אשה את דקותיה האחרונות…
יש ביטוי תלמודי ידוע: "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". הכאב הרבה יותר גדול, כאשר הוא קורה בשעה שבה הכי פחות מחכים לו. וכנראה שזה המשפט המתאים ביותר לתאר את הסיפור המסתורי של נדב ואביהוא. בדיוק בשעה הכי חגיגית של עם ישראל, כאשר ציפייה של חדשים הגיעה לסיומה והאש האלוקית ירדה על המזבח – קרתה טרגדיה נוראה. שני הבנים של אהרן הכהן נפלו מתים על רצפת המשכן.
מה בדיוק קרה שם? ומה הלקח המשמעותי לחיינו?
א. עבודת ההכנה של המשכן, נמשכה חדשיים. האמנים התחילו לעבוד אחרי יום הכיפורים וסיימו בכ"ה כסלו. משה רצה לערוך מיד את חנוכת הבית, אבל ה' הורה לו להמתין ל'תאריך יפה'. היום שנקבע לכך היה ראש חודש ניסן (שבחודש הזה נולד יצחק אבינו, בליל הסדר).
שבוע ימים לפני היום המיועד, משה החל לתרגל עם הכהנים את סדר ההפעלה של הבית. בכל יום היו מקימים את המשכן ומקריבים כמה קרבנות על המזבח, וסוף סוף הגיע היום הגדול. התורה מתארת את הציפיה וההתרגשות ששרו על כולם. אהרן העלה את הקרבנות הראשונים על המזבח, אך האש האלוקית עדיין לא ירדה. הוא קרא למשה פנימה ויחד הם עמדו והתפללו, ואז קרה הנס:
- ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם. רש"י: למה נכנס משה עם אהרן? כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: כך עשית לי, שנכנסתי והתביישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים.
ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם.
ככל שההתרגשות היתה משותפת לכל העם, החתן המרכזי של היום היה אהרן הכהן. הרגע המרגש הזה, של ירידת האש מן השמים היה עבור אהרן סוג של פריקת משקולת מן הצוואר. צריך לזכור שאהרן נשא בליבו את הטראומה של המעורבות בחטא העגל, והוא חשש בליבו שאלקים לא ימחל לו ולא ייקח את הקרבנות שלו.
כך מספרת התורה בתחילת הפרשה, שכאשר משה ואהרן נכנסו יחד למשכן להתחיל את העבודה, אהרן חשש לגשת אל המזבח. "ויאמר משה אל אהרן: קרב אל המזבח ועשה את חטאתך", ומבאר המדרש תנחומא: "שנראה לו המזבח כקרני השור, בשביל חטא העגל". אהרן ראה בדמיונו את העגל ניצב מולו ולא היה מסוגל לגשת אל המזבח. ולכן, העובדה שהאש ירדה מלמעלה בסופו של דבר, סימלה יותר מכל את ההתנקות שלו.
ואז, ברגע הכל כך אישי הזה, מתרחשת טרגדיה נוראה. התורה לא מפסיקה אפילו בפסוק אחד בין המאורעות, ומספרת עליהן ברצף ישיר:
- וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.
בפשטות, נדב ואביהוא התכוונו להקטיר את הקטרת על המזבח הפנימי בתוך הבית. ולכן הביאו גחל בוער והבעירו את אש המזבח. אולם, המעשה הזה היה טעות, כיון שהאש של אותו יום בערה על המזבח בפעם הראשונה, ולכן היתה צריכה לבוא מלמעלה כדי לבטא באופן ברור את הנס, ולא מאש של הדיוט. וכיון שכך, הם נענשו ומתו.
בכל זאת, המפרשים אינם מסתפקים בפשטות דברי התורה[1], ומביאים כמה הסברים נוספים: רש"י: 1. ותצא אש – רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן[2] [כמו שנאמר בפסוק: "ויקריבו אש זרה אשר לא ציוה אותם"]. 2. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחרי מיתתן הזהיר הנותרים שלא ייכנסו שתויי יין למקדש [ומכאן שזה היה החטא שלהם]. משל למלך שהיה לו בן בית [מצאו עומד על פתח חנויות והתיז את ראשו, ומינה בן בית אחר תחתיו. ואין אנו יודעים למה הרג את הראשון, אלא ממה שציווה את השני 'לא תיכנס בפתח חנויות' – אנו יודעים שמשום כך הרג את הראשון][3].
בהקשר לטעם הראשון של רש"י – שסיבת המוות היתה משום שקיבלו החלטות מעצמם בלי לשאול את משה – העיקרון הזה חוזר על עצמו כמה פעמים בגמרא, ש"המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". במסכת ברכות (לא) מסופר סיפור מעניין בהקשר הזה: כאשר חנה הביאה את שמואל הנביא למשכן בפעם הראשונה, היא הראתה אותו לעלי, הכהן הגדול, ואמרה את הפסוק המפורסם: "אל הנער הזה התפללתי". מדוע ראתה צורך לומר זאת?
מספרת הגמרא שהתחוללה שם דרמה: חנה ושמואל הביאו איתם קרבן למשכן, ועלי הורה לחפש כהן שיקריב את הפר. שמואל הצעיר התערב בשיחה ואמר ש"השחיטה כשרה בזר" ואין צורך לחפש דווקא כהן שישחוט את הפר. עלי הגיב שהוא צודק, אבל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה!. באה חנה ובכתה בפני עלי: "אל הנער הזה התפללתי" ואם הוא ימות – לא אמצא עוד טוב כמותו…
מעבר לשני ההסברים הללו של רש"י, המפרשים מציינים בעיות נוספות בהתנהגות של נדב ואביהוא, ומהן: המובא בספר במדבר "ובנים לא היו להם". היינו שהם לא נשאו נשים ולא ילדו ילדים, והדבר נחשב להם לחטא[4].
בסיכומו של דבר, הרושם המתקבל על הדמויות של נדב ואביהוא הוא די שלילי. הם מצטיירים כזוג אנשים 'פזיזים', שמקבלים החלטות מהירות בלי להתייעץ עם משה רבינו, נכנסים שיכורים למשכן, ולא מוכנים לקבל אחריות של אישה ומשפחה.
האם ההסברים הללו מניחים את הדעת? האם הם מיישבים היטב את פשט המקראות?
לא בדיוק. יש בעיה אחת: רגע אחרי שקורה האסון, כשאהרן עומד המום ואינו יודע מה לומר, משה ניגש אליו ואומר: "בקרובי אקדש" ורש"י מפרש: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". כלומר, העובדה שהם מתו מחטאים קטנים כאלו, מעידה על הגדולה העצומה שלהם והעובדה שה' מצפה מהאנשים הקרובים אליו לשלימות עילאית, ולכן מקפיד עימם כחוט השערה (ראה יבמות קכא,ב).
מכאן שנדב ואביהוא לא היו בדיוק זוג 'פרחחים', אבל מצד שני, אם היו כל כך גדולים, למה הם עשו מעשים כאלה בעייתיים?
אכן, המפרשים שמחפשים את המבט המרומם של פנימיות התורה, לומדים אחרת לגמרי את כל הפרשה. לפעמים צריך להציג עוד עובדה אחת, עוד פיסת מידע, ששופכת אור אחר על הארוע[5].
ב. לרבי עקיבא היתה בת אהובה, וכשהגיע זמנה להתחתן, הוא חיפש לה את הבחור הכי מוצלח בישיבה. הוא שם עיניו על ה'מתמיד' של בית המדרש, בן עזאי, שלא הפסיק ללמוד לרגע. הם ערכו מסיבת אירוסין מכובדת[6] כיאה לביתו של גדול הדור, וההתרגשות היתה גדולה. אבל אחרי כמה ימים, החתן הטרי ניגש לכלה, השפיל את העינים וביקש לבטל את ההסכם ביניהם. 'חשקה נפשי בתורה ואינני מסוגל להתחייב למסגרת של חיי משפחה'.
הכלה ההמומה הסכימה לבקשתו, והגמרא מסכמת את הסיפור באמירה: "רחל בתר רחל אזלה". כלומר: המזל של הבת, הולך אחרי המזל של האמא, שגם היא נפרדה מבעלה, רבי עקיבא, לשנים ארוכות…
יש אנשים שפשוט לא מתאימים לעולם הזה. הם לא מתחתנים – לא כי הם רוצים חיים קלים, אלא – כי הם צמאים לברוח מכאן!. הם מתפללים במשך שעות ארוכות, לומדים עד אמצע הלילה ובסופי שבוע אומרים "לחיים" עד כלות הנפש. הנשמה שלהם מדי גבוהה בשביל העיסוק השפל בחיי החומר והם צמאים להשתחרר ולדבוק באלוקות.
ואכן, בן עזאי הצליח בסופו של דבר להגשים את ה'חלום' שלו: ידוע הסיפור על ארבע התנאים שנכנסו ללמוד את פרד"ס התורה, ובן עזאי "הציץ ומת". כלומר, הנשמה שלו נסחפה בלהט הקדושה ופרחה מן הגוף.
האמת היא, שגם אנחנו יכולים לחוש משהו מן התופעה הזו. כמו בתפילת נעילה במוצאי יום כיפור, כאשר הנפש מתחננת להנציח את הרגע ולהישאר מנותקת מחיי החומר. בכל מוצאי שבת, אנו מריחים בבשמים, משום העצב של הנפש מהנפילה החוזרת אל חיי החולין. ואילו הצדיקים חשים כך גם בסתם יום של חול, ובעוצמה רבה עד כדי סכנת "כלות הנפש".
וזה בדיוק היה הסיפור של נדב ואביהוא: הם היו זוג נערים עם נשמה לוהטת, ש"צמאה נפשם לאלקים לאל חי". ביום הקמת המשכן, כאשר השכינה ירדה על המזבח בפעם הראשונה, הם לא ידעו את נפשם מרוב אושר ופרצו ב'אקסטזה' רוחנית.
כעת נוכל להבין אחרת לגמרי את כל ה'חטאים' המתוארים קודם: הם שאפו בכל ליבם לדבוק באלוקות, ולכן הבעירו את אש הקטורת ושאפו את ריחה המשכר. הם לא הסתפקו בזה אלא הוסיפו ושתו יין, כיון שזו הדרך לחוות חוויה רוחנית דקה. ומאותה סיבה בדיוק, לא נשאו נשים ולא הקימו משפחה, כיון שהם צמאו לעשות את הדבר ההפוך בדיוק – להתנתק מהפתילה ולדבוק באלוקות.
אור החיים: בקרבתם לפני ה' וימותו – פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו. והוא סוד מיתת הנשיקה, שבה מתים הצדיקים. ורמז בזה הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מלקרוב לדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות, עד כלות נפשותם מהם.
הרבי מלובאוויטש: החטא של בני אהרן היה 'רצוא בלי שוב' … נקודה זו מתבטאת בכל הפירושים האמורים: "לא היו להם בנים ולא נשאו נשים", כי העבודה שלהם היתה בתנועה הפוכה, לצאת מן הגוף ולדבוק באלוקות ולא להוריד נשמות למטה בגופים. מהסיבה הזו הם שתו יין, כמבואר בשל"ה שמצאנו אצל הקדושים אשר בארץ, ששתו לפעמים יותר מדאי בסעודות גדולות כי נכנס יין יצא סוד, ועל ידי משתה היין יצאו סודות התורה.
ולכן הקטירו קטורת בלי לקבל ציווי על כך, כי כאשר התקשרותו של האדם באלוקות היא באופן נעלה ביותר, אז לפעמים אין צורך בציווי, אלא קיום רצונו יתברך בא בדרך ממילא (לקו"ש ג/988, לא/180, לב/102).
אולם לפי זה, מה היה החטא של בני אהרן? למה יצאה אש מלמעלה ואכלה אותם?
הנה סיפור מקסים[7]: פרופסור וולוול גרין היה כוכב בשמי המדע בארצות הברית. הוא התמחה בחקר מחלות וחיידקים (אפידמיולוגיה), ונטל חלק במחקרים של נאס"א אודות השפעת החיים בחלל על האדם. בשנות השישים הוא הכיר את שליח חב"ד במיניסוטה, הרב משה פלר ועשה צעדים ראשונים ביהדות.
יום אחד הוא מקבל טלפון מהרב פלר. "אני יודע שאתה אמור לטוס בקרוב לחו"ל ויש לי בקשה קטנה. אני מעוניין שתזמין מנה כשירה לטיסה". גרין התפלא על הבקשה. הוא לא שמר כשרות והמטבח אצלו בבית היה טרף, אך הרב פלר המשיך והסביר את עצמו: "אתה אדם מכובד, וחשוב לי שיכתבו בעיתונים שהנך מתעניין ביהדות". גרין לא התחבר לענין, אבל הסכים לעשות זאת בתור טובה לרב.
ההמראה הסתיימה והדיילות החלו לחלק את האוכל, וגרין המתין למנה הכשירה שלו. חלף זמן והיא לא הגיעה. הוא היה רעב ופנה לדיילת בקול: "שמי פרופסור גרין ואני ממתין למנה הכשירה שלי". הדיילת דיברה עם מי שצריך, אך שבה והתנצלה שחלה טעות בהזמנה ואין מנה כשירה על הטיסה.
מסביבו, הריחו העופות עם הרטבים והוא חש זעם. הוא כעס על חברת התעופה, על עצמו, על הרב ששיטה בו וגם על אלקים, שהיה אמור לדאוג לאלה שרוצים לעזור לו… אחרי כמה שעות, המטוס נחת לחניית ביניים קצרה בשיקגו. גרין הזועם ניגש אל הטלפון, התקשר לרב פלר ושאג: "תשמע כבוד הרב, מול העיניים עומד דוכן למכירת נקניקיות. אני הולך לאכול עכשיו שלוש מהן וזה יהיה לכבודך".
הרב שתק רגע, ואז אמר כך: "וולוול, אתה זוכר את הדיון בהתוועדות בשבת? התווכחנו מה הרגע שעושה אדם ליהודי: אחד אמר שיהודי הוא מי שחושב על אלקים שלוש דקות לפני התפלה. השני אמר שיהודי הוא מי שאומר פלפול מרתק בתלמוד, והשלישי אמר שיהודי הוא מי שאומר לחיים בסעודת פורים עד כלות הנפש.
וולוול, שלושתם טעו. אני רוצה לומר לך מהו באמת יהודי: יהודי הוא מי שבוער מרעב ורואה מול העיניים נקניקייה נוטפת שומן – והוא לא אוכל אותה. יהודי הוא מי שעולה על הטיסה רעב – כי כך ציווה אלקים".
זה היה יותר מדי בשביל הפרופסור המכובד. "תשמע כבוד הרב, עד עכשיו חשבתי שאתה משוגע, עכשיו אני בטוח בכך"… הוא נעמד בדוכן והתכוון לבקש שישימו גם חרדל ובצל על הנקניקייה – אבל המלים לא יצאו לו מהפה. הוא הלך הצידה, ונרדם על הספסל עד הטיסה הבאה.
מה הדבר שמייחד את העולם שלנו על פני העולמות העליונים? תורה – יש גם למעלה. תפילה – גם יש למעלה. אפילו "לחיים" כנראה יש למעלה ויותר איכותי משלנו… הדבר היחיד שאין בעולם האצילות ויש בעולם שלנו הוא – נקניקייה…
וזה האתגר של החיים: לא לברוח מהגוף, אלא לחנך אותו. לשנות את הגוף, עד שיהנה בעצמו מחוויה קדושה. אז כמובן, צריכים ללמוד ולהתפלל ולומר לחיים, אבל זה הכל ה"רצוא", והתכלית היא, לקחת את כל ההתעוררות הזו ול"שוב" איתה אל החיים
הרבי הזכיר כמה פעמים[8] את דברי האריז"ל כי הנשמות של נדב ואביהוא היו צריכות 'תיקון' וירדו לעולם שוב בנשמות של פנחס, שמואל הנביא ורבי אליעזר בן עזריה. בין שלושתם, מעניינת במיוחד הדמות של ראב"ע. הוא התמנה בגיל 18 לנשיא ישראל, ויחד עם זה היה עשיר שלא היה כמותו. הגמרא מספרת שהוא היה מפריש 12 אלף עגלים בכל שנה למעשר בהמה, הוי אומר שנולדו אצלו בחווה 120,000 עגלים חדשים כל שנה.
וזה בדיוק היה התיקון לנדב ואביהוא: אדם קדוש וטהור, שמעמיד את כל הקדושה שלו במבחן של החיים.
[1] שאלה מתבקשת: למה מחפשים פירושים נוספים מעבר למה שכתוב בתורה: התורה מציינת במפורש שהם מתו בהקריבם "אשר זרה אשר לא ציווה אותם", ולמה המפרשים מחפשים פירושים נוספים? יתירה מכך: כיצד רש"י כותב "לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן" – והרי התורה כותבת במפורש משהו אחר?
הט"ז כותב: "רבים תמהים מה לנו לפשפש אחרי עבירה שלהם והוא מפורש בפסוק בשביל 'אש זרה'? נראה לעניות דעתי שכל התנאים שמדברים בזה, היה קשה להם ייתור בפסוק. שנאמר ותצא אש מלפני המזבח ותאכל אותם וימותו לפני ה' – והרי אם האש אכלה אותם, בודאי מתו ולמה לומר עוד 'וימותו'? אלא צריך לומר שמלבד העבירה המפורשת בפסוק, היתה בהם עבירה אחרת שהיתה ידועה רק לה' לבדו, ולכן אמר 'מיתה' שנית. ובזה חולקים התנאים מה היה אותו חטא.
אמנם הרבי מקשה (חי"ב/49), שרש"י לא העתיק את המילה "וימותו" בפתח פירושו? אלא הביאור אחר לשיטת רש"י: התורה מתארת את מיתתם במלים "ותצא אש מלפני המזבח ותאכל אותם", אמנם המלים הללו הופיעו קודם בהקשרים נפלאים, המתארים את גודל הנחת רוח בעשיית הקרבנות וירידת האש האלוקית מלמעלה (כמו במקור 1: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה"), וכיצד המילים הללו יכולות להופיע בהקשר הפוך של זעם על בני אהרן?
לכן רש"י הסיק שעצם המעשה של העלאת האש על המזבח, היה דבר נכון שהתקבל בנחת רוח למעלה, וכל הבעיה שלהם היתה עם הרקע שנלווה לו, כמו העובדה שעשו זאת בלי רשות ממשה או מתוך שיכרות.
[2] מעניין לציין שעל רבי אליעזר נאמר "שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו". וראה סוכה כז,ב ששאלו אותו כל מיני שאלות בעניני סוכה, והתחמק ולא השיב לענין, כדי שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבו.
[3] העשרה נפלאה – "משל לבן בית": נשים לב, שרש"י מצטט רק את המלים "משל לבן בית" ולא מעתיק את כל המשל מהמדרש. הרבי מבאר באופן נפלא (שם), שרש"י בא לתרץ את השאלה המתבקשת, איך אפשר להעניש אותם על כך שנכנסו שתויי יין, והרי הם נצטוו רק אח"כ לא לעשות זאת? לכן רש"י מדגיש "משל לבן בית", וכיון שהם היו "בני בית", היו צריכים להבין מעצמם שזה לא מתאים.
[4] החיד"א כותב ש"אש זרה" הוא ראשי תיבות: אש זרה, שתויי יין, זרע [שלא נישאו ובנים לא היו להם], רחיצה [שנכנסו למשכן בלי לרחוץ ידים ורגליים], הורו הלכה בפני משה.
[5] משל יפה: כמה ילדים נסעו ברכבת והתפרעו. הם צעקו אחד על השני, הרביצו זה לזה והפריעו את מנוחת יושבי הרכבת. הפלא היה, שהאבא ישב על ידם ולא עשה דבר. הנוסעים קיטרו בינם לבין עצמם על הניתוק של האבא ואחד הנוסעים לא היה יכול להתאפק ונזף באבא על חוסר הישע שלו.
האבא הביט בו ואמר: הייתי מאוד רוצה להרגיע את הילדים, אבל אנחנו חוזרים עכשיו מההלוויה של אימא שלהם ואינני יודע מה בדיוק לומר להם… האיש ניגב דמעה מהלחי, הוציא חפיסת שוקולד מהתיק ונתן לכל אחד מהילדים.
לפעמים, פרט אחד משנה את התמונה כולה.
[6] ראה כתובות סג,א בתוס' ד"ה ברתיה, אם הם נישאו או רק אירוסין.
[7] http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2350705.
[8] התוועדויות מה ח"ג/1959. ראה גם לקו"ש חל"ח/24, שר"א בן דורדייא לא היה יכול להיכנס לג"ע, כי היו חסרים לו כל המעשים טובים בעוה"ז ולכן היה גלגול והשלמה של כל המעש"ט דיוחנן כהן גדול.