השבוע קיבלנו מחמאה. בעיתונות התפרסם סקר חברתי (אתר NRG 19/2) לפיו "הישראלים אוהבים לריב, והרבה". אנו לא בוררים מדי את הפרטנרים לריב איתם, אלא צועקים בשמחה על כל מי שבא איתנו במגע. זה יכול להיות נציג שירות לקוחות מזדמן, בעל מלאכה המבצע עבורנו תיקון כלשהו, אך אנו מעניקים תשומת לב מיוחדת לריבים עם בני המשפחה: ארבעים וחמישה אחוז מהריבים הם עם בן/בת הזוג, ומה שעצוב עוד יותר, שיעור דומה של ישראלים, מצוי בנתק עם בן משפחה קרוב מדרגה ראשונה.
למה לא בעצם? מה אנו מפסידים כשאנו רבים, ובמיוחד עם בן משפחה קרוב?
הבה נעבור אל האירוע הייחודי והחגיגי של השבת הזו, "שבת שקלים". למען האמת, מדובר באירוע די מוזר. יתכן שהופיעו היום יותר אנשים ונשים בבית הכנסת בגלל המאורע, הוצאנו במיוחד עוד ספר תורה מארון הקודש, כל הדברנים והפטפטנים בבית הכנסת השתתקו לשני רגעים וכולם הקשיבו בהתרגשות גדולה לקריאה המיוחדת, ומה נאמר בקריאה? עם ישראל תרם חצי שקל למשכן.
יפה מאוד. אך האם זה לא מעט מדי? האם שלחו קבלה בדואר רשום על תרומת חצי שקל? נניח שמישהו היה תורם ב"מי שבירך" בבית הכנסת "מחצית השקל", האם היה מקבל שוב עלייה בטווח הנראה לעיין?
השאלה גדולה הרבה יותר, בעיקר מהבחינה ההלכתית. יש כלל גדול במצוות: נתינה של מצווה צריכה להיות שלימה ומהודרת. "זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות". כשאדם קונה תפילין, הם צריכים להיות שלמים. ארבעת המינים צריכים להיות מהודרים וכך החנוכייה של חנוכה והמצות של פסח. והנה אומרים ליהודי, להביא דווקא חצי שקל. רק חצי מהמטבע המקומי יתקבל בברכה ואם חס וחלילה ישלח שקל שלם לבית המקדש – התרומה תוחזר לשולח.
כמובן, זאת תמיהה עצומה. די לזכור שבית המקדש השני חרב בגלל תרומה חסרה. כאשר בר קמצא הסתכסך עם החכמים בירושלים, הוא סדק את השפה של הקרבן ששלח קיסר רומא – והחכמים לא היו מוכנים להקריב את הקרבן של המלך. הם מסרו את נפשם תוך שהם פוגעים בכבודו של קיסר רומא המהולל – מה שהוביל לחורבן ירושלים והגלות הארוכה שנמשכת עד היום – הכול כדי לא להעלות נדבה פגומה לבית המקדש. והנה כאן מצווים להביא דווקא חצי מטבע.
השאלה מעניינת עוד יותר, לאור הפסיקה ההלכתית הקובעת כי חייבים להביא דווקא מטבע של מחצית השקל ולא מטבעות קטנים אחרים המצטרפים אל ערך המטבע הזה. כך שברור שיש כוונה עמוקה מאחורי הנתינה של מחצית, חצי ולא שלם.
הגמרא במסכת מגילה (יג,ב) מסבירה את הטעם שקוראים פרשת שקלים דווקא עכשיו, שבת מברכים אדר, ומסבירה כי הנתינה נועדה לדחות את הנתינה של המן במגילת אסתר. כאשר המן פעל לשכנע את המלך להשמיד ולהרוג את כל עם ישראל, הוא התחייב לשלם תמורתם "עשרת אלפים כיכר כסף" ובכך להחזיר למלך את האובדן הכלכלי הצפוי, כתוצאה ממותם המוקדם של מאות אלפי/מיליוני משלמי מיסים.
תוספות מסביר (מגילה טז,ב) כי נתינת "עשרת אלפים כיכר כסף", הייתה לפי חשבון של חצי שקל לראש יהודי. לדברי התוספות, עשרת אלפים כיכר הם בדיוק שווי ערך לשש מאות אלף מחציות שקלים, כמניין יוצאי מצרים[1].
כמובן, מעניין מאוד להיכנס לראש של המן ולהבין את כוונתו: מדוע הוא חשב שיהודי שווה חצי שקל? כיצד הרכיב המן את "מדד התשומות היהודי"?
הצאר ניקולאי התכוון להנפיק גזירת גירוש ולסלק את היהודים משטחי רוסיה. סר משה מונטיפיורי קבע איתו פגישת שתדלנות בהולה והבטיח סכום כסף גדול לקופת הממלכה אם תבוטל גזירת הגירוש. הם החלו לדון ביניהם על ערכו של כל יהודי, כדי לקבוע את סכום הכופר ומשה מונטיפיורי אמר כך: "אדוני הקיסר, אם נחשב אותם כמו שהם שווים בעיניך, הם שווים פרוטות מעטות. אך אם נחשב אותם כמו שהם שווים בעיני, אין לי מספיק כסף לתת לך"…
בתלמוד ירושלמי שקלים, מובאת נקודה כואבת המפלחת את הלב. המספר "מחצית השקל", מוכר לנו ממקום נוסף בתורה. אחי יוסף מכרו את האח שלהם לעבד, תמורת "עשרים כסף", שהם "חמישה שקלים בשקל הקודש" וכיון שהיו עשרה אחים, כל אחד הרוויח מההתעללות ביוסף, מחצית השקל.
המן מכוון אפוא גבוה. הוא לא מדבר רק אל המלך למטה, אלא בעיקר אל המלך למעלה. הוא אומר לקב"ה, בשביל מה לך להחזיק את העם הזה? מדובר בבני העם המקוטב והמשוסע בעולם. כלשונו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותך". אשכנזים, ספרדים, חסידים, מתנגדים, דתיים, מסורתיים, חילוניים, קיבוצניקים, ילדי המעברות וחטופי תימן. למה להתאמץ ולהחזיק אותם בחיים? וכדי להעביר את המסר בצורה מוחשית, המן מזכיר את חטא מכירת יוסף, בו עשרה אחים התאכזרו לאח צעיר ומכרו אותו כעבד נקלה תמורת חצי שקל.
מטוס אל על נפל בשבי הקניבלים באיים הקריביים בארצות הברית. הצ'יף האינדיאני הורה לאנשים להסיק מיד את האש ולאכול את כולם עוד היום. הם התפלאו על ההוראה, משום שתמיד היו מפטמים את השבויים חודש שלם ורק אחר כך אוכלים אותם? הסביר להם הצ'יף: "את הישראלים צריכים לאכול מהר, אחרת הם אוכלים אחד את השני"…
כיון שכן, כדי לדחות את טענת המן ולהראות כי אנו משפחה אחת, כל אחד מאיתנו מעניק חצי מטבע וביחד עם ישראל כולו מרכיב את השלם.
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן רעיון עמוק, שהוא סוד ויסוד האחדות בעם ישראל וגורם הדוחה את המחלוקת מעיקרה.
מריבה בין אנשים, נשענת על תפיסה של "אני לא צריך אותו". בני זוג שמחליטים חלילה לנתק את הקשר ביניהם ולפרק את המשפחה, נתמכים בחשיבה של "אני יכול להסתדר נהדר בלעדיה". אחים אשר מנתקים את הקשר ביניהם, אומרים לעצמם: "החיים שלי יהיו הרבה יותר רגועים בלעדיו". זה בדיוק מה שאמרו אחי יוסף על יד הבור: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מי יהיו חלומותיו". יותר לא נשמע ממנו ולא נסבול ממנו.
אבל המציאות הפתיעה כידוע והיא לימדה אותם מסר מהדהד. הם לחלוטין לא הצליחו להסתדר בלעדיו. חלפו עשרים שנה והילד שהם קברו בבור – הפך להיות זה שהציל להם את החיים. הם בהחלט שמעו שוב מיוסף והנוכחות שלו במצרים, החזיקה אותם ואת משפחתם בחיים בשנות הרעב הקשות. בדוגמה של ימינו, הדבר משול לשני אחים אשר רבים ומנתקים ביניהם את הקשר, אך אחרי כמה שנים, אחד מהם צריך תרומת כליה ואז מתברר כי האדם המתאים ביותר הוא אחיו המסוכסך איתו.
הרעיון הוא, שכל אחד מאיתנו הוא רק "חצי". כל אחד מביא לעולם יכולת איכותית אחת וכולנו יחד מרכיבים את השלם. המחשבה לפיה אפשר להתנתק מאדם כלשהו וכל שכן מבן משפחה קרוב, משולה למחשבה לפיה המוח יכול להתנתק מהאצבע ברגל. המוח בהחלט רשאי להתנתק מהרגל, אבל הוא יישאר נכה. הוא יאבד את התרומה הייחודית האיכותית שמעניקה האצבע לחייו ויישאר חסר יכולת כזו.
כיום, אנו יודעים כי עצבים הקשורים לפעילות הלב, נמצאים באיברים אחרים לגמרי, בכף הרגל למשל. כך שהלב לבד הוא רק "מחצית" וזקוק להשלמה של הרגל כדי לעשות את עבודתו במאה אחוז. סוד האחדות נשען אם כן על ההבנה שאף אדם בעולם הוא לא מיותר. כל אחד מייצג איכות מיוחדת במשפחה ובבריאה כולה וההתנתקות ממנו היא איבוד של אותה היכולת.
כעת נבין דבר גדול: רגע לפני שמשה רבנו נפרד מעם ישראל, הוא מכנס את כולם למעמד כריתת ברית נצחית עם ה' ופותח במילים עוצמתיות: "אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם שבטיכם, טפכם נשיכם, מחוטב עציך עד שואב מימיך". משה מונה עשר דרגות ומעמדות בעם ישראל. מה המטרה בכך? האם הוא אינו משפיל את חוטבי העצים לעומת "ראשיכם שבטיכם"?
בעל התניא מסביר בלקוטי תורה שם, כי בכך מסביר משה את סוד האחדות בעם ישראל. עם ישראל משול לגוף האדם, כל אחד מעניק יכולת ייחודית משלו ורק האחדות של כולם, מביאה אותנו לשיא. וכידוע המשל שמובא במדרש, לגבי האבא שהורה לבניו לשבור חבילה של קנים, לעומת קנה אחד שהוא שביר ורעוע.
וכשם שהאחדות בין בני ישראל בערב פורים, הפכה את הקערה והביא לגאולה מגזירת המן, כך הובטחנו כי אהבת ישראל תביא את הגאולה העתידה והאמיתית במהרה בימינו.