דרשה לפרשת תזריע מצורע
מלים הורגות, מלים מחיות: העוצמה המיסטית של המלים
באחד[1] מסופי השבוע של שנת 1988, פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" כתבה על רצח שהתרחש בדרום בשנת 1956 (כשלשים שנה לפני כן). הכתבה סיפרה על צעיר ממורמר בן 16, שגדל במעברה בתנאים קשים וחש אבוד בארץ. באחד הימים הוא ביקש טרמפ מתושב ישראלי ותיק, ואותו אדם סירב לקחת אותו עד יעדו הסופי. מתוך זעם הוא הוציא רובה וירה בו למוות. לאורך הכתבה, הוזכר שמו של אותו אדם בצירוף תמונה שלו ועוד פרטים שאיפשרו לזהות אותו.
האיש, שנפגע קשות מהפרסום, תבע את העיתון למשפט בטענה כי במשך השנים שחלפו, הוא שיקם את עצמו, הקים משפחה ופתח חנות, ופרסום הכתבה בעת הזאת הזיק באופן משמעותי לשמו הטוב.
כאן התפתח דיון משפטי על גבולות פרסום לשון הרע. העיתון טען כי הוא רשאי לפרסם את המאמר, משום "זכות הציבור לדעת" (כמקובל בחברה דמוקרטית, שבה מצפים מהאזרחים להיות מעורבים בחיים הציבוריים ולכן הם רשאים לדעת את כל הקורה סביבם), ואילו האיש טען כי חלפו שנים מהאירוע ההוא ומאז שיקם את חייו לחלוטין. וגם אין ענין לציבור בפרסום הפרשה בעת הזאת.
דיון: מה דעתכם? האם "זכות הציבור לדעת" מתירה פגיעה בשמו הטוב של אדם?
למעשה, בית המשפט קיבל את התביעה וקנס את העיתון בחצי מליון שקל, משום שלא היתה "תועלת ציבורית" בפרסום הענין בעת הזאת.
דומה כי החטא 'הפופולרי' ביותר כיום הוא דיבור לשון הרע. אם יש למישהו שעה פנויה, הדבר הנוח ביותר הוא להעלות איזו רכילות עסיסית ולהתענג עליה, וזאת מתוך תחושה כי בסך הכל דיברנו. לא הרבצנו, לא היכינו ולא קרה שום דבר נורא. כך בדיוק קובעת הגמרא (ב"ב קסד,ב) כי לשון הרע הוא עבירה שהאדם נכשל בה בכל יום.
ואולם, בניגוד לתחושה הרווחת הזאת, התורה מתייחסת בחומרא רבה למלים שיוצאות מהפה. שתי הפרשיות שנקרא השבוע, עוסקות ברובן המוחלט באותו נושא: נגע הצרעת, שעל פי דברי חז"ל, הוא בא כעונש חמור על דיבורי לשון הרע[2].
בהקשר לכך, אנו רוצים להקדיש את השיעור ל"כח הדיבור" ולעורר את המודעות למשמעות שיש לו על חיינו. מתברר כי "לא הכל דיבורים" והפה נושא הרבה יותר כח ממה שחושבים – לרע וגם לטוב.
מקור מתאים לפתוח בו את שיעורנו הוא הציטוט היפה הבא:
- ערכין טו,ב: אמר הקב"ה ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל [שוכב]. כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים. ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות [לחסום אותך]: אחת של עצם [שיניים] ואחת של בשר [שפתיים] – מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה? [-מה עוד לעשות כדי לשמור עליך?]
א. השבוע קוראים שתי פרשיות, "תזריע מצורע", ובאופן די חריג, שתיהן עוסקות באותו נושא: נגע הצרעת. הפרשה הראשונה מתארת את שלב ה"דיאגנוזה", את הדרך לזהות את נגע הצרעת ואילו הפרשה השניה\ עוסקת בשלב השני של ה"ריפוי", בדרך ההיטהרות מהצרעת.
תהליך ההופעה של הצרעת הוא מהרחוק אל הקרוב. הצרעת מופיעה בהתחלה על הבית. אחר כך היא מתקרבת יותר ומופיעה על הבגדים ואחר כך על גוף האדם עצמו. סימני הצרעת הם מורכבים ומסועפים ונזכיר אותם רק על 'אצבע אחת' כדי לשבר את האוזן.
אדם קם בבוקר ומגלה על קיר ביתו כתם אדום או ירוק עז. הוא צריך לקרוא לכהן שיבחן את הנגע, ובמידה וזהו נגע צרעת, הכהן סוגר את הבית למשך שבוע ימים. אחריו הוא בא לבדוק שוב, אם הכתם נחלש, קולפים אותו והבית טהור, אך אם הנגע נשאר כשהיה (ובוודאי אם פשה והתרחב) סוגרים את הבית לעוד שבעה ימים, ואם הנגע נשאר – עוקרים את הלבנים שעליהם הנגע ומכניסים במקומם אבנים חדשות וטחים בטיט. אם הנגע חוזר שוב – הבית כולו טמא וצריך נתיצה.
בשלב הבא, הנגע מופיע על הבגדים, בצורת כתם אדום או ירוק עז, ואם הכתם אינו חולף (ובוודאי אם מתפשט) – דין הבגד לשריפה.
בשלב האחרון, הנגע מופיע על האדם עצמו. אדם מגלה על גופו כתם לבן בגודל גרגר אפונה, הוא קורא לכהן לבדוק את הנגע והכהן בודק אם גם השערות בתוך הנגע הפכו להיות לבנות, וכן אם המראה הכללי של הנגע הוא שקוע בתוך העור – ואז האדם מוכרז כמצורע.
כעת מתחיל תהליך קשה ומשפיל, שבו האדם צריך לעזוב את ביתו ולצאת לבידוד מוחלט מחוץ למחנה. לאורך כל הדרך מביתו עד מקום הבידוד, הוא צריך להכריז על עצמו בקול: "טמא טמא", ובמשך שבתו שם, הוא צריך לנהוג מנהגי אבלות, לא לגזור את שערו ולא להחליף את בגדיו.
- ויקרא יג: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת [דרגות שונות של לובן] … והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו – נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו … בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא … בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
כאן ראוי לשים לב, שהתורה אינה מסבירה את הרקע לנגע הזה: מה טיבו? האם זו מחלת עור טבעית, כמו מחלת הצרעת המוכרת לרופאים, שבאה מחמת לכלוך ובעיות הגיינה וכיוצא בזה, או שמדובר במחלה נפשית-רוחנית. שרק באה לידי ביטוי כנגע טבעי על העור?
עמדת רוב המפרשים היא, שהצרעת היא מחלה רוחנית ואין לה קשר עם מחלת הצרעת המוכרת. ההוכחות לכך, סובבות את הענין מתחילתו עד סופו: א. הסימנים המופיעים בתורה אינם מוכרים לרופאים. ב. המצורע מתייעץ עם כהן ולא עם רופא. ג. העובדה שהצרעת מופיעה בתחילה על הבית והבגד, מעידה כי אין זה מחלת עור טבעית[3]. ד. בכלל, אדם שסובל מבעיות הגיינה, חייב להחליף בגדים בתדירות גבוהה ואילו המצורע צריך להישאר עם בגדיו הפרומים כל העת.
אור החיים יד,ב: הצרעת כפי הטבע – תכונתו תתהווה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה [הליחה] … והרפואה הטבעית לזה היא הרחקת העצבון וענינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו. והנה בבוא הצרעת על האדם, יכול לחשוב כי חולי טבעי הוא … לזה נתחכם א-ל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב [דבר המשרה עצבות] ובגדים יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע … ודברים אלו כפי הטבע הם מנוגדים לרפואת הנגע, ואדרבה יולידו הנגע מחדש.
חז"ל מפרשים כי הצרעת היא ריאקציה (תגובה) גופנית להתדרדרות מוסרית של האדם. הגמרא מכירה רשימה של עבירות הגורמות להופעת צרעת, וראשונה להן היא הלשון הרע.
- ערכין טו-טז: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.
אמר רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו … אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע [מצורע אותיות מוציא (שם) רע].
אכן, הקשר בין צרעת ללשון הרע, מפורש בתורה עצמה. התורה מספרת שני סיפורי צרעת ושניהם התרחשו בשל דיבורי רכילות: כאשר ה' התגלה למשה בסנה וציווה אותו ללכת למצרים, משה ניסה להימנע מן השליחות בטענה שהיא צפויה להיכשל. אחת הטענות היתה, ש"הם לא יאמינו לי". עם ישראל יסרב להאמין שהגאולה הגיעה אחרי מאה שנות סבל ושעבוד. בתגובה, ה' הורה לו להכניס את ידו תחת בית השחי וכשהוציא אותה, היתה מצורעת כשלג.
הסיפור השני התרחש עם מרים הנביאה: באחד הימים היא גילתה לתדהמתה, שמשה עזב את ציפורה אשתו ופרש מחיי אישות. היא כינסה מיד אסיפה משפחתית עם אהרן והביעה את פליאתה על הצעד הקיצוני שעשה משה. מיד מרים הצטרעה בכל הגוף.
מוכח, איפוא, שהצרעת היא תגובה על ההתדרדרות המוסרית בדיבורי לשון הרע[4]. וכאן, עולה השאלה, למה התורה מחמירה כל כך עם לשון הרע וקובעת עליו עונש קשה ומשפיל כזה?
ב. השאלה מתעצמת יותר, כשנעיין בגדרים ההלכתיים של איסור "לשון הרע" ונשים לב עד כמה הוא מצוי ושגרתי. איסור לשון הרע, מורכב משלושה חלקים: לשון הרע, אבק לשון הרע ורכילות.
שו"ע רבנו הזקן סימן קנו ס"י: 1. נאמר 'לא תלך רכיל בעמך', איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת ואינם דברים של גנאי כלל [כמו: זה עובר דירה, זה מחליף עבודה, זה מוציא את הילדים מבית הספר וכו']…
- בכלל לאו זה הוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת … 3. אבק לשון הרע כיצד? שאומר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע, וכיוצא בדברים אלו. וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו … זה אבק לשון הרע, שהוא גורם ששונאו יספר בגנותו.
בקיצור, על פי ההלכה, אסור לעסוק כלל בחיים של אחרים. אסור לספר שום סיפור העוסק בחייו של אדם אחר, כיון שאם הסיפור כולל גנאי על אותו אדם – זהו לשון הרע, ואם אין בו גנאי – זו רכילות[5].
ווארט חסידי אומר כי ה' ברא לאדם שתי עיניים ושתי אזניים ורק פה אחד, ללמדך כי הדיבור צריך להיות מאוד מצומצם ביחס למה שרואים או שומעים…
הגמרא מעצימה את הדברים עם הלכה מעניינת: יומא ד,ב: מנין לאומר דבר לחבירו, שהוא ב'בל יאמר' עד שיאמר לו לך אמור? [היינו שאסור לאדם להעביר הלאה דברים ששמע, עד שהאומר יאמר לו מפורשות לך תאמר], שנאמר: וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. [ה' ציווה את משה באופן מפורש לומר את הדברים, אבל בלא זה, היה אסור לו לאומרם הלאה].
מכאן, שאסור לספר דבר על מישהו אחר, עד שאותו אדם יצווה אותו מפורשות: "לך אמור". נמצא מכך, שאין כמעט מצב שבו מותר לדבר על אנשים אחרים.
הנה סיפור מעניין: אחרי שבני ישראל כבשו את יריחו, החלו למות אנשים מבני ישראל, עד שמתו 36 אנשים. יהושע בן נון הבין שמישהו חטא ופנה בתפילה אל ה'. ה' אמר כי אחד הלוחמים לקח משלל המלחמה בניגוד לשבועה לא לקחת מהשלל. יהושע שאל את ה' מיהו החוטא? אך ה' ענה לו (סנהדרין יא,א): "וכי דילטור [מלשין] אני?! לך והטל גורלות"!. היינו שאפילו ה' לא היה מוכן לדבר לשון הרע על אדם, ואף שהוא חטא בחטא חמור במיוחד, וגם היה בגילוי הזה תועלת לכלל ישראל.
וזה מחזיר אותנו אל שאלתנו המרכזית: למה לשון הרע הוא חמור כל כך, עד שהוא נושא איסורים רבים, וגם העונש עליו קשה ומשפיל בדמות הצרעת?
ג. זה[6] היה ביום שאחרי סיום מלחמת לבנון השניה. האווירה בארץ היתה כאובה וקודרת, וכאילו כדי להוסיף שמן למדורה, יצא עיתון "מעריב" באותו יום עם חשיפה מדהימה:
בצהרי ה-12 ביולי, היום שבו נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד ובו פרצה מלחמת לבנון השניה, הרים הרמטכ"ל דאז, טלפון לסניף בנק לאומי בדיזנגוף סנטר וביקש למכור את תיק המניות שלו, מתוך הנחה שהבורסה תצלול במקרה של מלחמה.
החשיפה הציתה אש תקשורתית אשר ירתה ביקורת קטלנית ברמטכ"ל, שממנה לא התאושש עד היום הזה. הרמטכ"ל מצידו, תבע את הבנק על סך 700,000 שקל, מתוך הנחה שאחד העובדים בסניף, הדליף את הסיפור. למעשה, המדליף לא נמצא מעולם. כל העובדים בסניף עברו בדיקת פוליגרף, אך כולם יצאו דוברי אמת. ואכן, הסיפור האמיתי היה עוד יותר מדהים: הכל היה צירוף מקרים של סיפור רכילותי תמים. מתברר כי שתי פקידות בבנק, דנו בינם לבין עצמם על המוסריות של הרמטכל, ובדיוק ישב לקוח מעבר לדלפק ששמע את הדברים והעביר אותם לעיתון…
ההסבר הפשוט לחומרת לשון הרע הוא, שמילה שיוצאת מהפה, היא חץ שנורה למרחקים והולך ומסתובב בכל העולם. אדם שמספר סיפור לאדם אחר, הוא משול לאדם שאומר זאת ברדיו הציבורי. אחד מספר לשני והסיפור הולך ומתגלגל בכל העולם. הדברים היו נכונים בימי חז"ל והם נכונים שבעתיים בימינו, ימי ה'רשת' ו'הוואטספ', כאשר סיפור מופץ בשניה אחת בכל רחבי הגלובוס.
- ערכין טו,ב: מהו שכתוב 'מות וחיים ביד לשון'? וכי יש יד ללשון? אלא מה יד ממיתה – אף לשון ממיתה. אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: חץ שחוט לשונם. אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה, אף לשון [אינה פוגעת אלא] עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ.
חשוב לציין כי הנזק שגורמים הדיבורים על אדם אחר, הוא הן בדיבורי לשון הרע, וגם בדיבורי רכילות תמימים, שאין בהם גנות. כיון שבסופו של דבר, כל סיפור על אדם אחר, עשוי להזיק לו. יתכן שיש מי שיעשה במידע הזה שימוש שנוגד את האינטרסים של אותו אדם[7].
עד כאן ההסבר הפשוט של הדברים, אולם תורת הקבלה והחסידות, מעניקות משמעות עמוקה ומיסטית אודות העוצמה של כח הדיבור. ותחילה, סיפור חסידי ישן:
כאשר הניחו את אבן הפינה לבית הכנסת של הצמח צדק, הרבי שאל, אם החסידים רוצים לשמוע דברי חסידות או סיפור? החסידים זיהו הזדמנות ייחודית וביקשו סיפור. הרבי סיפר כי היה פעם יהודי עני, שחכר בית מרזח מגביר בשם רבי יעקב והיה אמור להעביר לו מדי שנה דמי שכירות. אולם אותו שוכר היה עני ולא שילם את הכסף. הגביר איבד את הסבלנות ואיים לפנות אותו מהמקום.
העני ידע כי הגביר הוא חסיד של הצדיק מרוז'ין ולכן החליט לנסוע אל הצדיק ולספר לו את הענין. הרבי הזדעזע מהסיפור ודרש מהגביר לוותר על החוב. הגביר אכן עשה זאת, אך דרש הבטחה כי מכאן ואילך הוא יקבל את התשלום. שוב חלף הזמן ושוב העני לא שילם, ושוב ביקש הצדיק את רחמי הגביר ושוב הוא מחל על החוב ושוב הוא דרש הבטחה כי מעתה יקבל את הכסף. אך כאשר העני לא שילם גם בפעם השלישית, פקעה סבלנותו של הגביר והוא גירש אותו מהבית ומהעסק.
חלפו שנים והעשיר מת. הוא הגיע לבית דין של מעלה ושם טען הקטגור כי האיש גירש אל הרחוב משפחה עניה ויש למצות עימו את הדין. הגביר ניסה להגן על עצמו בטענה כי פעמיים הוא מחל על החוב ומה עוד יכל לעשות? אך דבריו לא נשמעו לפני הדיינים. לבסוף הוא קם והעלה טענה מדהימה: "המלאכים בבית דין של מעלה, אינם מבינים מה זה כסף. אני תובע כי אלו שיפסקו בדין שלי יהיו נשמות שהיו בעולם הזה"!. קראו את הנשמות של הב"ח והבית יוסף, אך גם הם פסקו נגדו.
אך הגביר עדיין לא ויתר. הוא טען כי "הב"ח והבית יוסף עזבו מזמן את העולם החומרי וכבר שכחו מה זה כסף. לכן אני תובע כי נשמות שנמצאות כעת בעולם הזה, יפסקו את דיני". כעת פנה הצמח צדק אל החסידים ואמר: "אני חושב שהגביר, רבי יעקב, צודק ומה העמדה שלכם"? החסידים הבינו את הרמז והכריזו שלוש פעמים: "הוא צודק, הוא צודק, הוא צודק".
הדיבור נושא שני רבדים: הרובד הראשון שלו נכנס לאזני בני אדם, אך מעבר לכך, גלי הקול של הדיבור עומדים באוויר העולם ומחוללים רושם. ברגע שדברים יצאו מהפה ונאמרו באופן ממשי, הם מקיימים את המציאות הזאת באויר העולם. אחד הביטויים לכך הוא, שהדברים נשמעים לאזניהם של המקטרגים העליונים והם עלולים לעשות בכך שימוש רע על אותו אדם.
וכשם שהדברים אמורים לגבי לשון הרע על אדם אחר, כך הם אמורים לגבי לשון הרע על עצמו. אסור לאדם לומר דברים גם בגנותו עצמו[8], כיון שהוא מקים את המציאות הרעה הזאת בחלל העולם, וגם "פותח בכך את פיו לשטן" ועלול לגרום לעצמו [9] נזק[10].
הלכות שמירת גוף ונפש לרבינו הזקן סעיף יב: אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל … כי ברית כרותה לשפתים. וכן אין לאב ואם להפחיד את התינוק בדבר טמא, כגון לומר 'חתול או כלב יקחוהו', כי יש מזיקים שלהם שמות כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק בגופו או בנשמתו, שברית כרותה לשפתים. וכן בכל כיוצא באלו צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.
היום יום כט תשרי: אחד מהבעלי בתים של העיר מעזיבוז רב עם בן עירו, וכאשר שהה במחיצת הבעש"ט בבית הכנסת, צעק שהיה 'קורע את יריבו כדג'. הבעש"ט צוה לתלמידיו לשלב ידיהם ביד חבריהם ולהתייצב לידו בעינים עצומות … ולפתע נזדעקו התלמידים מתוך אימה גדולה: הם ראו כיצד קורע הוא כדג את יריבו! מכאן הוכחה גמורה, שמכל כח, יש תוצאה ופועל דבר: אם בלבוש חומרי, או רוחני שאפשר לתופסו רק בחושים נעלים ועדינים יותר[11].
המדרש מספר (ויקרא רבה לג) על רבן גמליאל, שביקש מהעבד שלו ללכת לקנות דבר רע בשוק. הלך העבד וקנה לשון של פרה. למחרת הוא ביקש ממנו ללכת לקנות דבר טוב בשוק, ושוב חזר העבד וקנה לשון של פרה. העבד הסביר כי "ממנה הרוע וממנה הטוב". כאשר הלשון היא רעה – אין רעה ממנה וכאשר היא טובה – אין טובה ממנה".
לכל מטבע יש שני צדדים, וגם כאשר רוצים להועיל לאדם אחר, כדאי לדבר עליו דברים טובים וזה מביא את הטוב לידי גילוי ומקים אותו הלכה למעשה.
לפי היסוד החיובי הזה – כי דברים טובים על אדם אחר מועילים לו באופן משמעותי – הרבי ביאר במשך השנים, שני רעיונות נפלאים (ראו גם לקו"ש חכ"ז/163 ואילך, חט"ו/31):
א. פרשת נח מתחילה כך: "אלה תולדות נח – נח איש צדיק תמים". מעלה שם רש"י את השאלה: הרי "תולדותיו" של נח הם ילדיו, ומדוע ממשיכה התורה "אלה תולדות נח – נח איש צדיק תמים"? רש"י משיב כי כשמזכירים צדיק, יש לשבחו, כמו שנאמר "זכר צדיק לברכה".
שואל הרבי על כך, הרי זו הפעם השניה שבה מוזכר נח בתורה והוא כבר הוזכר לפני כן בפרשת בראשית, כמו שנאמר "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד את שם וגו'". ואם כן, למה התורה אינה מזכירה את שבחו כבר שם?
עונה הרבי נקודה נפלאה: הסיבה שצריך לשבח את הצדיק היא, כדי לתת לו כח בעבודתו. המלים הטובות שאנו אומרים אודותיו, מביאות את הטוב הזה לידי גילוי בעולם המעשי. ואכן, נח נזקק לשבח הזה דווקא בתחילת פרשת נח, כאשר הוא יוצא למשימת חייו ומציל את העולם מהכליון של המבול, ולכן דווקא שם התורה משבחת אותו ונותנת לו בכך את הכח לעמוד במשימות שלו.
לקו"ש ח"ה/45: התכונה של כח הדיבור היא, להוציא דבר מההעלם אל הגילוי. ולכן כאשר מדברים רע על אדם אחר, מוציאים את הדברים לידי גילוי וזה עלול להזיק לו. משא"כ אם לא היו מדברים על כך, הדבר היה נשאר בהעלם ולא מתבטא בפועל.
והנה "מרובה מדה טובה ממדת פורענות", וכל שכן שדיבור טוב על אדם, יש לו תוצאה טובה ונותן לו חיזוק וסיוע בעבודתו. וזו הסיבה שהשבח על נח – "איש צדיק תמים" – מופיע רק בפרשת נח, כיון ששם מתחילה עבודתו של נח בפועל.
ב. מסופר על הבית יוסף, שהתייגע לתרץ איזו קושיא ואחרי שחשב על תירוץ, שמע מלמד פשוט אומר את הביאור הזה לתלמידיו. הבית יוסף קיבל מכך חלישות הדעת, אך האריז"ל הסביר לו כי אחרי שהוא הוריד את הדברים לעולם, הם כבר קיימים באוויר העולם וכל אחד יכול להבין אותם.
לפי זה, ביאר כ"ק אדמו"ר (שיחות קודש תשל"ה עמוד 110), את הטעם שטרח ללמד זכות על המשומדת מרים בת בילגה, כהביאור הידוע. כיון שהדיבור הטוב עליה, מעורר זכות על נשמתה
ומסיימים בטוב: ידוע ה'מבצע' שבו פתח הרבי הריי"ץ אודות אמירת אותיות תורה בעת ההליכה ברחוב. וזאת משום שהדיבור משחרר אנרגיות טובות החוצה ומטהר את האוויר.
היום יום ט' סיון: העולם זקוק לטהרת האוויר. הטהרה היא על ידי אותיות התורה. כשנמצאים בחנות או הולכים ברחוב או ברכבת ואומרים אותיות תורה – מטהרים בזה את האוויר.
מקורות ל"דרשה לפרשת תזריע מצורע":
[1] http://www.fridman-adv.com/lawyers112374.html
[2] סיפור: חבורת חסידים נכנסה לפונדק והזמינה ארוחת ערב. כדרכם של יראי שמים, הם ביררו היטב אצל המבשלת היכן קנתה כל אחד מהתבלינים. אח"כ הזמינו יין והתגלגלו לדבר לשון הרע. קם אחד האנשים שישב שם ואמר: "אתם כל כך מקפידים על מה שמכניסים לפה, ומה עם מה שמוציאים מהפה"?
[3] מהקל אל הכבד: ראוי להוסיף כי בכל עונש, ה' מתחיל מפגיעה ברכוש ורק אח"כ בגוף ובנפש, ל"ע. וזאת כדי לתת אפשרות לשוב בתשובה. כך היה במצרים, שהמכות התחילו מהרכוש ורק בסוף היתה מכת בכורות. וכך מציין המדרש רבה (רות ב,י) לגבי איוב, שה' פגע בחמורים ואתונות שלו ורק אח"כ בבני ביתו (איוב א יד-יט).
[4] למה נגע הצרעת לא מופיע בימינו: בלקוטי תורה מוסבר כי הנגע מופיע אצל אדם שנמצא ברמה רוחנית גבוהה, ככתוב: "אדם כי יהיה בעור בשרו", ולכן הגוף שלו דוחה מיד את הרע וזה מתבטא בנגעי גוף.
[5] סיפורים מהתלמוד: רבי יהודה הנשיא קרא מספר תהלים ואמר: כמה נאה הכתב הזה. אמר לו בנו, רבי שמעון: לא אני כתבתי את הספר הזה, אלא יהודה חייטא כתבו. אמר לו אביו: "לך לך מלשון הרע", שמא יש אנשים שלא אוהבים את יהודה חייטא ויבואו ויאמרו 'הכתב לא יפה'. (בבא בתרא קסד,ב).
עוד מובא על יהודי בשם זיגוד, שהעיד בבית דין כי יהודי אחר בשם טוביה, חטא. קם רב פפא והיכה את זיגוד. שאל זיגוד: "טוביה חטא וזיגוד מינגד"? אמר רב פפא: כן. כי עד אחד לא יכול לחייב אדם, ויוצא שסתם באת לבית דין והוצאת עליו שם רע (פסחים קיג,א).
[6] http://b.walla.co.il/item/2828608.
[7] אגדה נאה: רכלן העיירה, החליט לשוב בתשובה. הוא נכנס לרב וביקש תיקון על מעשיו. הרב הציע לו לקחת כרית עם נוצות, לחתוך אותה בסכין ואחר כך לאסוף את הנוצות שיפלו ממנה. האיש שמח על הפתרון הקל ורץ לעשות זאת. אך לאכזבתו, הנוצות עפו מיד לכל רוח והוא לא היה מסוגל לאסוף אותן. הוא חזר מאוכזב אל הרב, וזה הסביר לו כי סיפורי הרכילות שלו עפו לכל רוח וגרמו נזק גדול – וכיצד אפשר כעת למחוק את העבר?
[8] סיפור: החפץ חיים צעד לביתו ולידו עצרה עגלה עם סוסים. "היכן גר הצדיק הגדול החפץ חיים", שאל העגלון? הצדיק הראה לו את הדרך והוסיף כי "החפץ חיים אינו גדול כל כך". העגלון כעס מאוד והיכה את הצדיק עם השוט שבידו. מאוחר יותר, נכנס העגלון אל הצדיק וגילה כי זה האיש שאותו היכה בבוקר. הוא כמעט התעלף, אבל החפץ חיים הרגיע אותו: "היום למדתי דין חדש, שאסור לדבר לשון הרע גם על עצמו"…
[9] בספר "פניני הכתר", יש סיפור ארוך על ההתקרבות של ה"תולדות" לבעש"ט וגם הוא מספר על המשמעות המסטית שחוללה ברכת בורא פרי העץ של בעל התולדות.
[10] כך גם לגבי 'קללה' שהאדם מוציא מפיו, שהיא עלולה להתקיים. כך דברי רש"י (בראשית לא,לב) לגבי מיתת רחל, שזה קרה בגלל המלים של יעקב אבינו "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה". ובב"ק צג, שיצחק אבינו היה עיוור בגלל הקללה של אבימלך: "הנה הוא לך כסות עינים". וכן בפרשת תצוה שנה זו, דיברנו על הקללה של משה רבינו על עצמו "ואם אין מחני נא מספרך", שבגללה נמחקה שמו מפרשה יפה בתורה.
[11] סיפור: רבי אהרן מקרלין נסע עם חבורת עגלונים והם דיברו לשון הרע בגנותם של יהודי העיר. התערב רבי אהרן בשיחה ושאל אותם שאלות בעניני סוסים: "כמה עולה הסוס הזה וכמה ההוא"? הם התלהבו מהנושא ועסקו בו בלהט. כשהגיעו לעיר, שאל אחד: "ממתי הרבי מתעניין בסוסים?" "תראו", השיב רבי אהרן, "בהבל פיכם אתם הורגים בני אדם, אמרתי לעצמי: מוטב שתהרגו סוסים"…
קישור להורדת "דרשה לפרשת תזריע מצורע" כקובץ WORD: