דרשה לשבת מברכים אלול
זה הזמן לעשות: כיצד נזכה לשמוע את הדפיקה החרישית של הדוד?
המילה "אלול" מצטיינת בראשי תיבות רבים. אצל הספרדים אומרים באנחה: "אוי לי ואבוי לי". חודש אלול מגיע והנה הלכה לה השינה בארבעים הימים הקרובים. מדי חצות לילה או מדי אשמורת הבוקר, משכימים הספרדים קום לאמירת הסליחות ומתכוננים ברצינות רבה לימי הדין. אצל החסידים אומרים בחיוך: "אני לרבי ואשתי לחמותי". חסיד סופר את הכסף בארנק בימים האלו ומוודא שיש באמתחתו מספיק מצלצלים כדי לנסוע לחצרות קדשנו ולעשות את החגים במחיצת הרבי…
ועכשיו ברצינות: ראשי התיבות המפורסם ביותר של חודש אלול, המובא כבר בספרים קדמונים כמו האבודרהם והאר"י הקדוש הוא ארבע מילים משיר השירים: "אני לדודי ודודי לי".
הפסוק חביב במיוחד על ישראל, גם משום סופי התיבות שלו המרמזים על הסגולה המיוחדת של התקופה. סופי התיבות של המילים "אני לדודי ודודי לי" הם ארבע פעמים האות יו"ד, בגימטרייה ארבעים, כמניין הסגולה המיוחדת של תקופת הרחמים והסליחות שנמשכת ארבעים יום בדיוק. כך למדים ממשה רבנו, שעלה לשמים בראש חודש אלול והרבה והפציר בתחנונים עד שלאחר ארבעים יום בדיוק, בעיצומו של העשירי בתשרי, הוא זכה שתפילתו נענתה וה' אמר: "סלחתי כדברך".
כאן ראוי לבחון את משמעותו של הפסוק "אני לדודי ודודי לי": מהו מלמד אותנו על עבודת התשובה הנדרשת מכל אחד ואחת מאתנו בימים הללו?
השאלה מתעוררת יותר לאור העובדה שמגילת שיר השירים מציעה פסוק נוסף, דומה מאוד לפסוק ההוא: "דודי לי ואני לו". מדוע, אם כן, חודש אלול קשור דווקא עם הפסוק האחר: "אני לדודי ודודי לי" ולא עם "דודי לי ואני לו"? במיוחד שהפסוק "דודי לי" הוא מוקדם יותר במגילה. הפסוק הזה מופיע כבר קרוב לתחילת שיר השירים, בפרק ב פסוק טז, ואילו הפסוק "אני לדודי" מופיע הרבה אחר כך, רק בפרק ו פסוק ב?
הבה נספר את הסיפור המרתק העומד מאחורי שני הפסוקים: הם מתארים סיפור של אהבה נכזבת, תשוקה מייסרת בה צד אחד לא נענה לזולתו והקשר אינו מצליח להגיע לידי מימוש. אלו היו ימי האביב בארץ ישראל. הגשם של החורף נגמר, השמש זרחה, הציפורים צייצו וריח של פריחת אביב היכה באוויר. נערה יצאה אל הכרמים לחוות את הפריחה ופגשה רועה צאן יפה עיניים. התעוררה ביניהם אהבה גדולה והם קבעו לשוב ולהיפגש. היא חזרה העירה בעיניים בורקות ודמיינה את המפגש הקרוב עם הרועה. היא אמרה לעצמה בתשוקה את הפסוק הראשון: "דודי לי ואני לו". "דודי לי" – הרועה יבוא לביתי ואז "אני אתמסר לו".
אך היום עבר והלילה חלף והדוד לא הגיע. היא חיפשה אותו באהבה, ביררה אצל שומרי העיר אם ראו אותו. "מצאוני השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם"? אך הם לעגו על תמימותה.
היא הלכה לישון נואשת וכמעט נרדמה, אך לפתע שמעה דפיקה על הדלת. "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי". אך היא סירבה לפתוח. הזמן חלף, הניכור השתלט עליה והיא איבדה את התשוקה. הדוד הקיש שוב על הדלת בתחנונים אך היא הכריזה בלעג: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם"? הדוד לא אמר נואש, הוא שלח ידו פנימה אל חור הדלת כדי לפתוח אותה מהצד הפנימי ולהיכנס, אך לפני שהיא הספיקה לקום, הוא ברח ונעלם.
וכאן מגיע הפסוק השני. הנערה החליטה לשוב ולחפש את הדוד, אך הפעם, למודת ניסיון, אמרה להיפך: "אני לדודי ודודי לי". אני אהיה זאת שאעשה את הצעד הראשון ואחר כך הוא יימשך אלי.
והשאלה היא, כאמור, מה הרמז בכך שחודש אלול קשור דווקא עם הפסוק השני, עם ההחלטה של הרעיה להיות זאת שתעשה את הצעד הראשון עבור הקשר עם הדוד?
מספרים על חסיד עני, שישב כל ימיו על התורה והתפילה וכמעט לא הביא פרוטה הביתה. הם שרדו איכשהו את שנות גידול הילדים, אך כשהגיעו הבנות לפרקן, לא הייתה לו פרוטה לחתן אותן. הוא פנה לרבי שלו וביקש עצה. הרבי הבטיח לו נס גלוי. "אתה תזכה בקרוב בפרס הגדול בלוטו ותחתן את הילדים בכבוד".
החסיד יצא מאושר, אך אחרי שבוע הוא חזר לרבי שבור. "ההגרלה השבועית התקיימה ולא זכיתי". הרבי התפלא. "זה לא יתכן, התפללתי עליך מכל הלב והייתי בטוח שתזכה. נו, נמתין לשבוע הבא ובוודאי יתרחש נס". שוב חלף שבוע ושוב חזר החסיד קודר. "לא זכיתי". – "רגע, אמר לו הרבי, קנית כרטיס לוטו"?! – "לא, אמר החסיד, חשבתי יהיה נס ולא ראיתי צורך לעזור לקב"ה לחולל את הנס"…
חודש אלול מגיע ואצל כל יהודי זז מיתר בלב. כל אחד רוצה איכשהו להתעורר ולחוות בעומק יותר את הימים הללו, אך אין לנו חשק להתאמץ. אנו רוצים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילנו. שהקב"ה יחולל נס ואנו נקום בבוקר טהורים וזכים יותר, בלי מחשבות זרות ובלי דיבורים אסורים.
לכן מדגיש הפסוק: "אני לדודי ודודי לי". בעל התניא מבאר במאמרו על הפסוק בספר ליקוטי תורה כי ה' יכול לעשות בשבילנו הכול, הוא יכול לחסל את הגרעין האיראני ולמגר את העוני, רק דבר אחד הוא אינו עושה: להזיז אותנו עצמנו. מה שלא נעשה בעצמנו – לא יקרה. אם ברצוננו להיות קרובים יותר לקב"ה בראש השנה, אין מנוס מלקום ולעשות את הצעד הראשון בחודש אלול. לקום יותר מוקדם בבוקר, להתפלל יותר בכוונה, לסגור את הוואצאפ לרבע שעה כל יום וללמוד מעט חסידות.
אצל חסידים אומרים כי עוף שמתפלש בבוץ, בעל הלול יכול לנקות אותו מהיום ועד מחר, אך הדבר לא יועיל הרבה. אולם אם העוף ינענע את הכנפיים בעצמו, הוא יתנקה ברגע אחד…
וכדי לחדד יותר את המסר, מביא בעל התניא משל נפלא שהפך במשך השנים להיות "פס הקול" המלווה את חודש אלול. מעשה במלך ששהה בימי הקיץ מחוץ לארמון ובסוף הקיץ יצא חזרה לכיוון עיר הבירה. בדרך העירה הוא סטה מהכביש הראשי וביקש לבקר את החקלאים בשדה. לשמוע את המעיק על ליבם מענייני החקלאות והמיסים וכו'. אך כיון שהמלך ירד אל השדות המאובקים, פשט את גלימת המלכות ונכנס אל השדה בחולצת פולו ומכנסי עבודה.
היו בין החקלאים שהיו פקחים, הם הבינו את גודל ההזדמנות שהמלך מגיע לשדה וניגשו אליו. הם דיברו את אשר על ליבם וזכו שהמלך יזמין אותם לבוא אחר כך לארמונו. אך היו חקלאים טיפשים, שהיה חסר להם את בגדי המלכות. הם לא התרשמו מהגדולה של המלך, משום שהוא בא בסך הכול בחולצה ומכנסיים ממש כמותם.
וכך הם ימי חודש אלול: מצד אחד, "קול דודי דופק פתחי לי", הקב"ה מקיש על הלב של כל אחד מאתנו ומתחנן להתעורר. הקב"ה מאיר בעולם את הארת יג מידות הרחמים ומעניק לנו את ההזדמנות להשיג מחילה על השנה שהייתה. אך מצד שני, אלו ימי חול רגילים בהם אנו נשאבים לתוך העבודה היום-יומית. הנקישה של הקב"ה על לוח ליבנו, היא חרישית ועדינה וקל מאוד לפספס אותה. לכן הפסוק מדגיש: "אני לדודי". עיקר העבודה של הימים הללו מוטלת עלינו, להיות אלה שמתעלים מעל אווירת החול ומנצלים את הקרבה של המלך כדי לבקש את הדברים הנכונים ולהתחיל שנה אחרת לגמרי.
שמעתי פעם ברוח דומה, ביאור דרשני נאה על סיפור התשובה המפורסם ביותר בדברי חז"ל. הגמרא מספרת על אלעזר בן דורדייא הפוחז וההולל שלא הייתה אישה חוטאת בעולם שלא חטא עמה. פעם הפטירה כלפיו אחת מאותן נשים כי הוא בוודאי חסר תקנה. הוא בבירור לא ישוב לעולם בתשובה. לשמוע את הדברים ממנה – זה היה פוגע בהחלט והוא התעורר.
אלעזר נעמד בין ההרים וקרא: "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים". אך הם סירבו: "עד שנבקש עליך נבקש על עצמנו". הוא פנה אל השמים והארץ וקרא "בקשו עלי רחמים", אך הם סירבו: "עד שנבקש עליך, נבקש על עצמנו". הוא המשיך ופנה אל הכוכבים והמזלות אך גם הם סירבו מאותה טענה. "אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו".
מה הייתה משמעות הפנייה שלו אל כל הגורמים מסביבו? מה אלעזר התכוון להשיג בכך שפנה אל כל הכוחות הפועלים בטבע?
דרש מעניין אומר כי אלעזר לא רצה להתאמץ. הוא חיפש אחרים שיתאמצו בשבילו. הוא פנה אל "ההרים", כלומר, אל ההורים שלו וביקש אולי אתם תעשו משהו ותעוררו אותי בתשובה. אך הם ענו לו, רק אתה יכול להזיז את עצמך. הוא פנה אל "השמים והארץ", כלומר אל הסביבה שלו וקיווה כי החברים יעוררו אותו לתשובה, אך הם השיבו באותה גישה בדיוק. כצעד אחרון הוא פנה אל הכוכבים והמזלות, כלומר, אל המזל שמאיר בו מלמעלה ואמר אולי אקום בבוקר אדם חדש עם התעוררות תשובה. אך כל גרמי השמים אמרו לו כי אין קיצורי דרך במסלול אל התשובה.
רק מי שמוכן להתאמץ ולמצוא את "המלך בשדה", יזכה להמשיך אתו אל הארמון ולחוות את הגילויים העמוקים של חודש תשרי לטובה ולברכה.
ונסיים בטוב: מספרים על תושבי העיירה "חלם" בפולין, שהיו טיפוסים מיוחדים במינם. פעם הזדקן הגבאי שהיה מעיר את התושבים לסליחות ולא היה לו כוח לצעוד את רחובות העיר ולהקיש על התריסים להעיר את הציבור. ישבו חכמי חלם שבעה ימים ושבעה לילות והחליטו להסיר את התריסים מהבתים ולהביא אותם אל בית הכנסת ושם יקיש עליהם הגבאי בצורה מרוכזת…
יש לומר כי הדברים צופנים בחובם הרבה מעבר לבדיחה נאה. את הנקישה של חודש אלול, יש להשמיע אל התריסים בבית ולא על התריסים בבית הכנסת. רק תזוזה אמתית בעניינים הנוגעים בצפונות נפשו של כל אחד – יכולה להביא לכולנו שנת גאולה מהגלות הפנימית בענייני עבודת ה' וגאולה כללית בקרוב ממש.