הבה נעצום עיניים ונדמיין את היום הגדול שכולנו חולמים עליו. המשיח הגיע לירושלים וכל עם ישראל מתקבץ לתוך האנגר ענק, כדי לחגוג את "סעודת הגאולה".
כעת נמקד את הדמיון ב"שולחן הכבוד". זה יהיה מחזה שלא יתואר. בפעם הראשונה בהיסטוריה, יישבו זה לצד זה כל ראשי ישראל לדורותיהם. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, דוד ושלמה ועימם כל גדולי ישראל עד היום הזה. ההיסטוריה כולה תקום על הרגליים, ואז תעלה השאלה המתבקשת: מי יהיה הנואם המרכזי? מי יהיה זה שירים את כוס ה"לחיים" ויברך את ה' על נס הגאולה השלמה?
אומרת הגמרא בפסחים (קיט) דבר קשה: אנחנו יודעים מי זה לא יהיה. ברור מי לא יזכה להרים את הכוס: לא אברהם, לא יצחק ולא יעקב. אברהם אינו הדמות המושלמת לכך, משום שיצא ממנו ישמעאל (שגרם כל כך הרבה צרות לאורך הגלות). יצחק אינו הדמות המושלמת, משום שיצא ממנו עשו (וזרע הנוצרים ששפכו דם יהודי לאורך הגלות).
וגם יעקב לא יזכה לכך, והפעם זה מחמת טעם מעניין במיוחד: משום שהיה נשוי לשתי אחיות. הוא נשא גם את רחל וגם את לאה – דבר שנאסר במתן תורה בהר סיני – ועבור צדיק כמוהו זה נחשב לחוסר שלמות.
ואף שיעקב חי יותר ממאתיים שנה לפני מתן תורה ולא הצטווה מעולם שלא לשאת שתי אחיות, בכל זאת מקובל בפי חז"ל, כי האבות בחרו ביוזמתם לקיים את מצוות התורה עוד לפני שניתנה (כפי שיעקב עצמו יאמר לעשיו בתחילת הפרשה הבאה: "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי"). ועל כן, הסטייה מההנהגה הטובה הזאת, נחשבה עבורו לחוסר שלמות.
והשאלה מתבקשת: למה יעקב עשה את זה? מה גרם לו לחרוג ממנהגו הטוב ולבטל את איסור החיים עם שתי אחיות? מילא אברהם ויצחק, 'הוכתמו' בגלל דברים שלא היו תלויים בהם. הם לא היו אשמים בכך שלא זכו להצלחה עם כל הילדים, אך החיים עם שתי אחיות בו זמנית, היו בחירה של יעקב אבינו – והשאלה מתבקשת, מה גרם לו לעשות זאת?
הבה ניזכר רגע בסיפור ונראה עד כמה הוא תמוה: יעקב התחייב להתחתן עם רחל. הם חתמו שטר תנאים על כך, הוא הלך לעבוד עבורה שבע שנים בשדה והמדרש מספר שהיה שולח לה כל העת "סבלונות", מתנות יקרות כדרכם של החתנים. הגיע ליל החופה ובאיזשהו שלב, לבן פשט את שמלת הכלה מעל רחל והלביש אותה על לאה. "ויקם בבוקר והנה היא לאה".
כעת עמדו בפני יעקב שלוש אפשרויות: הוא היה יכול לומר לרחל: "מצטער, רציתי מאוד לשאת אותך לאישה, אבל אלוקים רצה אחרת. הנסיבות השתנו ואינני יכול לעמוד בהבטחה שלי".
אפשרות נוספת הייתה, להתעקש על ההבטחה שלו לרחל, לתת גט ללאה ואולי לברוח עם רחל למקום אחר.
אך יעקב בחר באפשרות שלישית: גם וגם. הוא השאיר את לאה והוסיף עליה את רחל. והשאלה היא: מה גרם לאיש צדיק כיעקב אבינו – מי שהמדרש מכנה אותו "המובחר שבאבות" – לנהוג כך?
הרמב"ן בפרשת קדושים מוסיף דבר קשה: בהמשך הדרך, החיים של יעקב ורחל הופכים לטרגדיה נוראה. הם שבים לארץ והיא הולכת מהעולם כאישה צעירה. יעקב אבינו מעיד על עצמו בפרשת ויחי: "מתה עלי רחל". לא הצלחתי לעולם להתאושש מהמכה הזו ולא ילדתי עוד ילדים.
האירוע הזה קרה לדעת הרמב"ן, משום שארץ ישראל, לא יכולה לסבול חיים שאינם מושלמים. כל עוד הם חיו בחוץ לארץ, לא היו חייבים להדר כל כך ולקיים את מצוות התורה עוד לפני שניתנה. אך בארץ ישראל, הם נדרשו להידור מופלג, ולכן רחל נפטרה זמן קצר אחרי שהם הגיעו לכאן.
והתמיהה מתעצמת: למה יעקב נהג כך מלכתחילה?
התפרסם בעבר סיפור כזה: בשנת 1979 התרחשה המהפכה הגדולה באיראן. השאה הודח מהשלטון והאיסלאמיסטים בראשות חומייני השתלטו על ההנהגה. הרבי מלובאוויטש פעל אז בצורה חשאית, לחלץ ילדים יהודיים ולהעביר אותם למקום בטוח. מאות ילדים חולצו מטהרן והועברו לפנימייה בארצות הברית.
בערב פסח, המדריכים קיבלו מסר מפתיע מהרבי: להכין לילדים אורז לליל הסדר כדי לתת להם "הרגשה של בית". נשים לב: אורז זה קטניות ואצל האשכנזים נזהרים לא לאכול אורז בפסח, אך הילדים הללו נהגו במנהגי הספרדים וחלק מהחגיגיות של סדר פסח שהורגלו אליה, הייתה אורז על השולחן – אז יהיה להם אורז, כדי לתת להם הרגשה של בית.
הרבי הפנה כאן זרקור לנושא שקצת נשכח בימינו: סדר עדיפויות. אדם יכול לבחור לקבל על עצמו תוספת הידור וחומרה, אך הוא צריך לבדוק על חשבון מה זה בא. שלא יבוא חלילה על חשבון הכבוד של בן הזוג, הילדים או אנשים אחרים בכלל.
יעקב אבינו רצה בכל ליבו לדבוק במנהגו הטוב ולהתרחק מאיסור שתי אחיות – אך מה יהיה המחיר? הוא בוגד בהתחייבות גמורה לרחל לשאת אותה, ואולי גם דן אותה בכך לחיי אומללות עד סוף חייה. (רש"י מביא שעשיו תכנן לנצל את הפרצה הזו ולקחת את רחל). ויעקב הבין שההתחייבות קודמת להידור. כבודו של אדם אחר, קודם לשאיפה לקדם את עצמי בעבודת ה'.
כל עוד מדובר במצוות מפורשות של התורה, כמו שבת, כשרות ותפילין, אין כל ספק. ברור שהם קודמים לכל דבר חשוב אחר, כמו כיבוד הורים או התחייבויות שונות שהאדם נתן. אך כאשר מדובר על דברים שלא הצטווינו עליהם והם רק תוספת חומרה והידור אישיים של האדם – כאן אנו נדרשים להפעיל שכל ורגש, והרבה רגש, כדי לוודא שאיננו משאירים כמה גופות בשטח. בסופו של דבר, "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות"…
חשוב לציין כי אפילו הגויים באותם ימים הקפידו לעמוד במילתם. כמו שיעקב אבינו זועק בפני לבן: "למה רמיתני"? ולבן צריך לחפש צידוקים מדוע נהג כך. לכן הבין יעקב אבינו כי העמידה בהתחייבות שנתן לרחל, קודמת במקרה הזה לשאיפה הטובה שלו להתקדם ולהתעלות בעבודת ה'.
כי תורת ישראל היא לא רק "אנוכי ה' אלוקיך", היא גם "לא תגנוב ולא תרצח".
אינני יודע עד כמה הדברים מדויקים, אבל כך מספרים: ישנה סגולה מפורסמת בקהילות ישראל, לקפל את הטלית במוצאי שבת כסגולה לשלום בית. (יהודים חרדים מחמירים לא לקפל את הטלית בשבת עצמה, משום שזו הכנה לחול וגם כעין תיקון הבגד. ולכן התפרסמה סגולה לקפל את הטלית במוצאי שבת, כסגולה טובה לשלום בית).
פעם שאל יהודי את הרבי מלובאוויטש, האם הסגולה הזו נכונה? ענה לו הרבי כי הוא לא שמע על סגולת קיפול הטלית, אבל הוא כן שמע על סגולה אחרת: לקפל את שרוולי החולצה במוצאי שבת ולשטוף את הכלים שהצטברו בכיור – זה בהחלט עוזר לשלום בית…
מבוסס על ליקוטי שיחות ה/145
קבצים להורדה: