בעיצומה של אחת הבריחות המבוהלות מפני המודיעין הישראלי, קרא יאסר ערפאת יימ"ש את האסטרולוג שלו וביקש לדעת מתי הוא ימות. הלה הביט לשמים ואמר: אתה תלך מהעולם ביום טוב של היהודים. – "איזה יום טוב: חנוכה? פורים? פסח"? "לא חשוב, מתי שתמות הם יערכו יום טוב"…
הקיץ הוא תקופה משעממת. שישה חודשים ארוכים בלי יום אחד של חג. מפסח עד ראש השנה בלי הפסקה אחת של יום טוב או חול המועד. אבל זה רק כיום, בזמן הגלות. אולם בימי בית המקדש הייתה חגיגה גדולה באמצע הקיץ. למעשה, הגמרא מדגישה כי היום השמח ביותר בלוח השנה היהודי היה בעיצומו של חודש אב. "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים".
ט"ו באב היה חגיגת שידוכים ירושלמית. ה"כל בו", אחד מספרי ההלכה החשובים בימי הראשונים מסביר כי הייתה זו "חגיגה של מועד ב'". הבנות המבוגרות או העניות שלא מצאו שידוך בשל מגבלות שונות או סתם חוסר מזל, היו יוצאות אל הכרמים בחמישה עשר באב ומחוללות שם והבחורים היו משאירים להן מספרי טלפון… וכמובן, אין שמחה גדולה מזו, לראות את "מעוכבי המזל" מוצאים אושר ומקימים בית בישראל.
לאחר החורבן בטלה החגיגה הזו, כנראה משום ירידת הרמה הרוחנית של אנשי הדור, שלא מסוגלים לחגוג אותו בצניעות הראויה. מגילת איכה מקוננת על כך במפורש ומציינת את אובדנו של מועד ט"ו כאחד מנוראותיו של החורבן. "דרכי ציון אבלות … כל שעריה שוממים … בתולותיה נוגות" – ובתרגום איכה: "בתולותיה סופדות על שהפסיקו לצאת בחמשה עשר באב וביום הכיפורים לחול במחול".
כאן עולה השאלה הפשוטה, מה פתאום בט"ו באב? למה נבחר דווקא היום הזה לחגיגת השידוכים? מה לא היה טוב בכל אחד מהימים טובים המוכרים והמפורסמים כמו פורים, פסח וחנוכה?
במיוחד שלגבי יום השידוכים השני, יום הכיפורים, הגמרא מדגישה שהוא נבחר לכך משום שהוא יום נישואי הקב"ה וישראל במתן לוחות שניות. ולכן מתבקשת השאלה לגבי טו באב, כיצד זכה יום סתמי באמצע הקיץ להפוך להיות חגיגת השמחה הגדולה בשנה?
הגמרא עצמה מקשה זאת והתלמוד בסוף מסכת תענית מונה שישה אירועים שונים שאירעו ביום הזה. מדובר ברשימה רחבה המתפרשת על פני יותר מאלף שנה בתולדות ישראל, החל מימי ההליכה במדבר ועד מרד ביתר לאחר החורבן השני.
הפלא הגדול של הרשימה הוא כפול: א. חלק מהאירועים הללו עצמם צריכים ביאור. כלל לא ברור מה כל כך שמח ומרגש בהם, שמצדיק לקבוע חגיגת יום טוב חדש באמצע הקיץ. ב. על כל רשימת האירועים הזו קשה להבנה, מה קושר ביניהם וכורך את כולם יחד? רשימת המאורעות שהתרחשו בט"ו באב נראית בהשקפה שטחית כמו רשימת "היום לפני" בלוח השנה. מין התקבצות אקראית של אירועים מזדמנים באותו יום. והשאלה הפשוטה היא אפוא: מהי מהותו של טו באב?
הבה נזכיר ארבעה מאורעות מתוך השישה: הטעם העיקרי לחגיגת טו באב, כפי שמוכח מהעובדה שהוא הטעם היחיד שנאמר על ידי שני אמוראים בגמרא, הוא הטעם הבא: "רבה ורב יוסף שאמרו שניהם: יום בו פסקו מלכרות עצים למערכה".
הכלי הפעיל ביותר בבית המקדש היה המזבח. אדם שחטא או סתם רצה לנדב משהו לכבוד ריבונו של עולם, היה מעלה קרבן על המזבח. בנוסף היו מקריבים עליו בכל יום קרבנות תמידים ומוספים ועוד קרבנות ציבור רבים. אש המזבח בערה 24 שעות ביממה, ככתוב "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" ומובן כי נדרשה אספקה שוטפת של גזרי עצים עבור הבערת האש. הייתה זו "חזקה" של מספר משפחות חשובות בירושלים, לנדב את קרבן העצים עבור אש המזבח.
כאן אומרת הגמרא כי המנהג היה לסיים את הבאת העצים עד טו באב. החל מט"ו באב תש כוחה של חמה והעצים נעשו לחים והתקבצו בהם תולעים, לכן בני המשפחות הללו היו מתאמצים וכורתים את כל העצים עד טו באב והם היו מספיקים חצי שנה קדימה, עד ערב ימות החמה בשנה הבאה.
כאן עולה השאלה, מה שמח בכך שסיימו לכרות עצים? אין זה יותר ממאורע חקלאי חסר משמעות?
טעם נוסף בגמרא לשמחת ט"ו באב הולך בכיוון אחר לגמרי: "יום בו הותרו שבטים לבוא זה בזה". בעת שנחלו בני ישראל את הארץ, הייתה תקנה כי משפחה שיש בה רק בנות (כמו בנות צלפחד) הבנות יורשות את הנחלה של אביהם, אבל הן מתחתנות רק עם בני השבט שלהן. וזאת כדי לשמור את הנחלה בתוך חלקת השבט. אולם אם הבנות יינשאו עם בני שבט אחר, ילדיהן – שהולכים בעניין השבט אחרי האבא – יעבירו את הנחלה לבני השבט של האבא, וכך יוצא שאיים בתוך שבט אחד יעברו הפקעה לטובת שבט אחר. אולם לאחר שנכנסו לארץ וכל שבט התבסס במקומו, החליטו ביום ט"ו באב לבטל את התקנה ולאפשר לכל אישה להתחתן עם בחיר ליבה מכל י"ב השבטים.
עוד אירוע התרחש בט"ו באב: לאחר מעשה "פילגש בגבעה", בו בני שבט בנימין על יד ירושלים התעללו באכזריות באישה פילגש שעברה ביישוב שלהם, הוחלט בעם ישראל להימנע מנישואים עימם כצעד חריף של מחאה. אמנם הזמן חלף וכולם הבינו שבני שבט בנימין ייכחדו בלא נשים, לכן זקני העם החליטו לפרוץ את החרם בדרך חריגה. הם הציעו לבני שבט בנימין לצפות בבנות שילה המחוללות בכרמים בחגיגת השידוכים של ט"ו באב ולקחת משם נשים.
ועוד אירוע רביעי התרחש מאות שנים אחר כך בסוף ימי המקדש הראשון: "יום בו ביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו לרגל". כלומר: לאחר מאות שנים בהם היה גבול סגור בין ירושלים לשומרון ובני השומרון היו אסורים בעלייה לבית המקדש, בדיוק ביום ט"ו באב, פתח מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה, את הגבולות ואפשר לכלל ישראל לשוב ולעלות לירושלים.
ולא צריך להיות מפרש תלמודי כדי לתמוה: מה סודו של ט"ו באב? מהי נקודת המועד שכורכת את כל האירועים שאירעו בו במרחק של מאות שנים זה מזה? וכיצד הכול קשור לחגיגת שידוכים?
מספרים על יהודי פשוט שנכנס לבית הכנסת בליל שמחת תורה ונסחף בלהט הריקודים. הוא ראה את תלמידי החכמים רוקדים עם התורה באהבה וגם הוא הצטרף אל הריקודים. הרב – שכנראה לא היה חסיד – לא היה יכול לסבול את פרץ השמחה שלו ושאל בסרקזם: "האם למדת כל כך הרבה תורה שאתה יוצא מגדרך בשמחת התורה"?!
"רבי", השיב היהודי בעיניים נוצצות, "חתונה אצל אח שלי היא גם שמחה גדולה"…
בט"ו באב קרה מאורע אדיר. יהודים החלו להביט אחד על השני כמו אחים. ביום הזה הפכנו את מה שאירע בתשעה באב ויצרנו את התיקון לו. בעוד שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, משום שיהודים התנכרו זה לזה ואמרו "שלי שלי ושלך שלך", בט"ו באב האירה מידת האהבה בישראל וכולנו הבינו "שהבעיות שלך הן הבעיות שלי והשמחות שלי הן השמחות שלך".
הבה נתבונן בטעם של נדבת העצים בט"ו באב: אותן משפחות שנדבו את העצים לבית המקדש, לא עשו זאת לכבוד עצמם. הן לא הקריבו כל כך הרבה קרבנות. הם הוציאו סכומי כסף עבור אנשים אחרים. כדי שיהודים אחרים שמקריבים קרבנות, לא יצטרכו להביא מכיסם גם את דמי העצים.
יתירה מכך: בערב ט"ו באב הם הקדימו ונתנו את הנדבות הרבה לפני הזמן הנדרש. הם היו יכולים לומר בצדק: 'עכשיו יש עצים לבית המקדש, מחסני ירושלים מלאים, נמתין עוד חצי שנה ואז נדאג להמשך. נחפש ונמצא אז עצים שנחתכו עוד בימי הקיץ'. אבל הם לא עשו זאת. הרצון שלהם להועיל ליהודים אחרים כל כך בער בהם, עד שהם הקדימו ומסרו את התרומות שלהם חצי שנה קדימה.
וזה בדיוק מה שאירע גם בכל שלוש האירועים האחרים. היתר השבטים לבוא זה בזה, כמו היתר שבט בנימין לבוא בקהל, בדיוק כמו היתר השבטים לעלות לירושלים – כולם נבעו מאותה רוח טהרה של אהבה ודבקות בין יהודים והבנה שהחיים שלי אינם שלמים כל עוד החיים שלך אינם שלמים.
כעת מובן לגמרי, שלא היה אפשר למצוא יום מתאים יותר לחגיגת שידוכים בעם ישראל. בסופו של דבר, היסוד והתשתית לבניין בית יהודי הוא המוכנות לוותר, להקריב ולחשוב על טובת הזולת מתוך אהבת חינם.
האדמו"ר הצמח צדק קרא פעם לבנו, רבי שמואל והצביע על חסיד שעמד שם. "על פניו של החסיד הזה, אמר הרבי, מאיר אור מגן עדן". בנו של הרבי התפלא על הדברים והחליט לעקוב אחרי החסיד ולגלות את סוד ההארה שלו. התברר כי אותו חסיד שמע מהרבי לפני מספר חודשים כי כאשר יהודי נותן הלוואה לחבר שלו, מאיר אור גדול למעלה. אותו חסיד חזר העירה וחיפש מישהו לתת לו הלוואה. אולם באותה עיר היו רק שני יהודים, הוא והשותף שלו ושניהם היו ברוך ה' עשירים גדולים ולא זקוקים להלוואות. אולם הוא רצה בכל ליבו לגרום את הנחת רוח בעולמות העליונים.
הוא הציע אפוא לחברו כי הם יקיימו את המצווה יחד. בהתחלה הוא ילווה לחברו סכום כסף ואחר כך חברו ילווה לו בחזרה סכום כסף. כך יזכו שניהם לעורר שמחה בעולמות העליונים… כיון שכך, אין פלא כי אור של גן עדן האיר על פניו.
ואם תשעה באב הוא יום שמסוגל לפורענות, ט"ו באב הוא היום בו אנו מפגינים יותר מכל יום אחר את המוכנות שלנו לגאולה שלמה ואת כל מעשי החסד שנעשו מאז ועד היום והופכים אותנו לראויים וזכאים לישועה ולנחמה בקרוב ממש.