פרשת שמות – כשהחמור יצעק משיח: למה התורה אוהבת חמורים?

העגלון הזקן של העיירה נכנס לבית הכנסת וביקש לדבר עם הגבאי. "החמור המסור שלי, שעבד איתי בנאמנות יותר משלושים שנה, שבק חיים לכל חי. חשבתי איך להנציח אותו באופן מכובד והחלטתי לתרום עשרת אלפים דולר לבית הכנסת כדי לבנות חדר לזכרו".

הגבאי ביטל את הבקשה בזלזול ושב לענייניו. העגלון הניח שזה עניין של כסף והעלה את הסכום לחמישים אלף, אך הגבאי סירב שוב. גירד העגלון בראשו ואז שאל בשקט: "נראה לך שבטמפל הרפורמי מעבר לכביש, יסכימו תמורת מאה אלף דולר לתלות שלט הנצחה לזכר החמור שלי?!"

"רגע", אמר לו הגבאי, "למה לא אמרת שהחמור היה יהודי"…?

החמור הוא בעל חיים עם יחסי ציבור גרועים. בעוד שהסוס הוא מרשים וקל רגליים, החמור נחשב לבעל חיים טיפש ואיטי, המשמש בעיקר לסחיבת משאות. בשפה העברית נוצרו כמה ביטויים מזלזלים כלפיו, כמו "חמור נושא ספרים" כתיאור לאדם שיודע הרבה, אך אינו מבין הרבה…

כך מסביר רבנו בחיי את השם "חמור", אותו העניק לו האדם הראשון:

1. רבינו בחיי בראשית ב,יט: החמור הוא פתי וסכל מכל הבהמות ולכן קרא שמו חמור מלשון חומר.

ולמרות זאת, היהדות אוהבת חמורים. בכל פעם שמישהו הולך לבצע שליחות חשובה, הוא עושה זאת על חמור. כך מספרת הפרשה שלנו, איך משה עוזב את ארץ מדיין לטובת המהלך הגדול של גאולת ישראל ממצרים. משה לוקח את אשתו ובניו ומרכיבם – על החמור.

שמות ד,כ: וייקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים.

רש"י ממהר להרחיב כי משה אינו היחיד שבוחר בחמור, אלא זאת כבר השליחות השנייה מתוך שלוש, המבוצעת על גבי בעל החיים המסוים הזה:

רש"י: על החמור – חמור המיוחד: הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק [שנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו] והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר עני ורוכב על חמור.

וכמובן, הדברים קשים להבנה: א. למה חשוב לחבר בין החמורים ולהדגיש כי גם אברהם וגם משיח בחרו בחמור? היו עוד כמה אנשים בהיסטוריה שרכבו על חמור ואין צורך לעשות מזה עניין[1].

ב. והוא העיקר: מה פתאום בחרו האנשים הנכבדים הללו בחמור? ראשית, החמור הוא איטי, ומדוע לעכב בינתיים את הגאולה ממצרים כשאנשים זועקים שם מייסורים ומעבודה קשה או את הגאולה העתידה?

כך בדיוק מספרת הגמרא על שבור מלכא, מלך פרס, שאמר לשמואל בזלזול כי משיח מתעכב, משום שהוא רוכב על חמור והחמור שלו מתקדם לאט!. סנהדרין צח,א: אמר שבור מלכא לשמואל: אמרתם שהמשיח יבוא על חמור. אשלח לו סוס נאה [וכך יבוא מהר, ראו פירוש יד רמ"ה שם]. ענה לו: האם יש לך סוס נאה בעל מאה גוונים[2]?

שנית, איזה אדם מכובד רוכב על חמור? מלכים רוכבים על סוס אביר, ומדוע משה לא פרגן לאשתו בעל חיים יוקרתי?! וגם לגבי משיח, האם לא יותר מרשים להופיע על יגואר כסופה?!

כך מספרת הגמרא דבר מרתק: בזמן המקדש השני, תלמי מלך מצרים ביקש לתרגם את התנ"ך ליוונית והחכמים שינו את התרגום של כמה פסוקים כדי שייכנסו "באופן המתקבל" אל המוח הגויי שלו. אחד הפסוקים שהם שינו – מתוך חשש שהוא לא יסכים לקבל אותו – הוא בדיוק הפסוק שלנו:

מגילה ט,א: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים … ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו … ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם!.

רש"י: דמשמע גמל, שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל?!

ואם כן, השאלה מתבקשת: מה סוד הקשר בין היהדות ובין החמור?

למעשה, השאלה היא הרבה יותר מרתקת. כיון שאם נקרא היטב את דברי רש"י שהובאו לעיל, נמצא התפתחות במערכת היחסים היהודית עם החמור. נשים לב, שאברהם אבינו רק חבש את חמורו, אבל לא כתוב שמישהו רכב עליו. הגיע תורו של משה והוא כבר הרכיב את אשתו ובניו על החמור, אבל הוא עצמו הלך על ידם ברגל. ואילו המשיח ירכב בעצמו על החמור.

והשאלה המתבקשת היא, מה עומד מאחורי השדרוג המתמיד במעמדו של החמור?

לקוטי שיחות חל"א/21: יש לבאר הטעם הפנימי להבדל בין שלוש החמורים: באברהם [נאמר רק שחבש את החמור ו]לא נאמר שרכבו עליו … במשה נאמר שהרכיב את אשתו ובניו, אך לא נאמר שהוא בעצמו רכב עליו. ואילו אצל מלך המשיח מפורש 'עני ורוכב על חמור', שירכב עליו בעצמו …

כנראה שהחמור הוא לא רק חמור וסיפור ההתמודדות איתו, הוא סיפור החיים של כולנו.

 

א. הבה נביט תחילה אל ההקשר הרחב בו מתרחש סיפור ההליכה למצרים. נלך קצת אחורה ונלמד את הפרקים הקודמים בתורה.

זה היה עוד בוקר שגרתי בחיים של משה. כבר שנים ארוכות הוא רועה את צאן יתרו במדבר וכך עשה גם הבוקר. אך הבוקר הזה זימן לו הפתעה, שעתידה לשנות את חייו לנצח. משה ראה מול עיניו שיח בוער באש והשיח לא נאכל. משה התקרב לראות את הפלא, אך אז שמע קול מתוך השיח המצווה אותו לחלוץ את נעליו כי המקום שעליו הוא עומד, אדמת קודש הוא. הקול האלוקי המשיך ואמר כי הוא שמע את זעקת ישראל במצרים והחליט להוציאם משם. השליח שנבחר לבצע את המשימה הגורלית הוא משה.

וכאן מתרחשת הפתעה: במקום לומר מילה אחת: "הנני", משה פותח בוויכוח ארוך עם ה', שנמשך על פני שבעה ימים ובו הוא טוען כי אינו האיש המתאים לשליחות. משה מעלה חמש טענות שונות:

ראשית, פרעה לא ישמע לאיש קטן כמוהו. שנית, הוא אינו יודע את "שם ה'" ולכן אינו יכול לייצג כראוי את האלוקים. שלישית, בני ישראל לא יאמינו לו ולא יקבלו אותו כמשיח. רביעית, הוא אדם כבד פה ואינו מתאים לשמש בתפקיד דיפלומטי. ולבסוף, משה עובר להציע לה' כתובות אחרות אליהן ראוי לפנות. כמו אהרן, אחיו הגדול או כל אדם אחר בו יבחר ה'.

2. שמות ג-ד: 1. ויאמר משה אל האלקים: מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?! 2. הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו? מה אומר אליהם? 3. ויען משה ויאמר: והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. 4. ויאמר משה אל ה': לא איש דברים אנכי … כי כבד פה וכבד לשון אנכי. 5. בי ה', שלח נא ביד תשלח.

[מהי באמת הסיבה לכך? מה התורה רוצה ללמד עם ההתנגדות העיקשת של משה ללכת למצרים?[3]

מסביר הרמב"ן כי התורה רוצה ללמד עד כמה תנועת המנהיגות הייתה מנוגדת לאופיו של משה. התיאור היחיד שנאמר עליו בתורה הוא: "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". משה היה אדם מופנם החי בעולם פנימי וכל ההחצנה הכרוכה בהנהגה, הייתה זרה לו לחלוטין. רמב"ן ד,יג: הסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת, ענוותנותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמור ה' שלחני, ולא על ישראל להיות עליהם מלך].

כאשר נכנסים לגוף הויכוח בין ה' למשה, מוצאים דבר מעניין: במשך ששה ימים, ה' גילה סבלנות כלפי משה והשיב באורך רוח על כל אחת מהתהיות שלו. אולם ביום השביעי, כאשר משה העלה את הטענה האחרונה – "שלח נא ביד תשלח" – חרה בו אף ה' בכעס והוא לא קיבל מענה על התהייה הזו.

שמות ד,יג: ויאמר בי ה': שלח נא ביד תשלח. ויחר אף ה' במשה.

כנראה ה' כעס על הטענה הזו במיוחד, משום שהיא סימלה את חוסר המוכנות שלו ללכת. קודם הוא שאל שאלות רציניות אודות עצמו ואילו כאן הוא עבר להציע לה' כתובות אליהן ראוי לפנות וזה סימל את 'חוסר הרצינות' שלו כביכול[4].

מה הייתה הטענה של משה שלא זכתה למענה?

רש"י: שלח נא ביד תשלח – ביד אהרן (שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן שהיה גדול הימנו, רש"י פסוק י). דבר אחר: ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד.

משה ביקש לבחור במקומו – או באהרן, כדי לא להיגרר למצב שבו הוא מתנשא על אחיו הגדול. או בכל אדם אחר בעולם, מפני שבין כך הוא לא יהיה זה שיכניסם לארץ ויהיה הגואל באחרית הימים.

מה באמת הייתה התגובה של ה' לטענות הללו? וכי ה' הסתפק בביטוי כעס בלבד?

[גם המענה של ה': "אהרן אחיך הלוי ידעתי … וראך ושמח בלבו", רק אומר שאהרן יפרגן לו ולא יכעס עליו, אבל עדיין לא נפתרה הבעיה של משה עצמו: הוא אינו רוצה להתנשא על אחיו הגדול].

אלא, מבאר הרבי, זה הרעיון העומד מאחורי החיבור בין שלוש החמורים של אברהם, משה ומשיח. דרך החמור איתו צעד משה למצרים, השיב לו ה' על הטענה האחרונה שלו, שלא זכתה למענה.

ה' אומר לו כך: הבט על החמור הזה וחשוב על הזיכרונות המדהימים אותם הוא נושא. ראשית, החמור מזכיר את ההקרבה של אברהם שחבש את חמורו ללכת לעקדה – ובכך כבש את כאבו העצום על המוות הצפוי של בנו האהוב – ובכל זאת אץ לקיים את ציווי ה' ללא היסוס. ואם כן, בוודאי אתה אמור להתגבר על האי נעימות הקטנה שלך כלפי אחיך ולמלא את ציווי ה' ללא וויכוחים וטענות.

שנית, החמור עליו אתה הולך, מזכיר את החמור העתידי עליו יתגלה משיח צדקנו. משמעות הדבר היא, שאתה פותח כעת את הפתח לגאולה העתידה. ולכן אין לך לטעון שאינך הגואל לעתיד, כיון שאתה מתחיל עכשיו את פריצת חומות הגלות שתגיע לשיאה בגאולה השלמה.

יש להוסיף את פירוש בעל הטורים (בראשית מט,י) על התיבות "עד כי יבוא שילה": "שילה" הוא משיח, אבל "שילה" הוא גם בגימטרייא "משה". שכן, הכוח לגאול את ישראל מהגלות בא מכוחו של משה, כמאמר המדרש: "משה הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

לקו"ש שם/17: המענה לטענות של משה, נרמז בכך שסיבב הקב"ה שההליכה לקיום השליחות תהיה על החמור 'שחבש אברהם לעקדת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו'. בעקדת יצחק נצטווה אברהם להעלות את בנו לעולה ולא היסס למלא את ציווי ה' … ומזה מובן בקל וחומר, שאף שיש בשליחות משה נטילת גדולה, עליו ללמוד כיצד לקיים ציווי ה' בשמחה ובלב שלם. בשייכות לטענה השנייה, 'שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד', רמז לו הקב"ה שעל החמור הזה עתיד מלך המשיח להגלות, והיינו שהגאולה העתידה היא המשך מגאולת מצרים ע"י משה.

בכך השגנו מענה לשאלה הראשונה: מדוע מחבר רש"י בין שלוש החמורים של אברהם, משה ומשיח. לא היה זה סתם חיבור, אלא הקדמה מהותית לכל תהליך הגאולה אותו התחיל משה.

אולם עדיין אין כאן מענה לשאלה השנייה והעיקרית: למה חמור? מדוע אברהם, משה ומשיח הנכבדים לא בחרו בבעל חיים יוקרתי יותר, כמו סוס או גמל, כראוי למנהיגים חשובים כמותם?

 

ב. לפני שעוברים לדבר על החמור, מילה אחת על הגיל שלו: פשטות לשון רש"י מלמדת כי הוא סבור שמדובר באותו חמור ממש ("הוא החמור וכו'"). משה השיג את החמור הספציפי איתו צעד אברהם לעקדה, ולמעשה החמור חי וקיים עד היום הזה ועליו ירכב המשיח בקרוב ממש.

כך שבזמנו של משה, היה החמור בן 400 שנה ואילו כיום הוא בן 3700 שנה למזל טוב. בעוד שחמור ממוצע חי 30-40 שנה![5]. והשאלה המתבקשת היא, מה גרם לרש"י הפשטן לצטט פירוש כה מדרשי?

המהר"ל מפראג טוען שמדובר רק בסמל ולא ממש באותו החמור. 3. גבורות ה' פכ"ט: כל אלו ג' הרכיבות עניין אחד להם … ואין הפירוש שהיה החמור חי כל כך זמן.

אולם כאמור, פשטות לשון רש"י היא, שהחמור האריך ימים יותר מכל יצור אחר בהיסטוריה. והדבר תמוה. מסביר הרבי רעיון נאה: רש"י רוצה להשיב בכך על שאלת האבן עזרא. הוא מקשה, מפני מה משה דחס את אשתו – שהייתה רגע אחרי לידת אליעזר וצמודה לפעוט זעיר – וגם את בנו הגדול, גרשום, על חמור אחד? הוא לא היה יכול לפרגן להם שתי מוניות?

מה גם שהחמור האחד הזה סחב מן הסתם את המזוודות של המשפחה שעברה דירה לארץ מצרים. והשאלה היא, כיצד היה חמור אחד מסוגל לבצע רילוקיישן של משפחה שלימה?

אבן עזרא כאן: הוא דרך גרעון שתרכב אשת הנביא על חמור אחד, היא ושני בניה.

לכן מדגיש רש"י, שלא היה זה סתם חמור, אלא חמור כזה שחי באופן ניסי כבר מאות שנים. ובמילא אין פלא שהוא היה מסוגל לשאת משפחה שלימה. למעשה הוא היה יכול להעביר גם עיירה שלימה…

לקו"ש שם/15: כוונת רש"י היא ליישב קושיית האבן עזרא, מדוע הרכיב משה אשתו ובניו על חמור אחד ולא על כמה חמורים? ולכן מפרש רש"י שלא היה זה חמור רגיל, אלא "חמור המיוחד" ש"חבש אברהם לעקדה" וכיון שכן אין פלא שחמור פלאי כזה, בכוחו לשאת משא כבד שאינו רגיל.

כעת נשוב אל שאלתנו המרכזית וננסה להבין: למה חמור, למען ה'? מדוע לא סוס אביר או יגואר כסופה?

 

ג. הסיפור הבא התרחש לפני כ-150 שנה בעיירה סלונים ברוסיה הלבנה. זה היה הבוקר הראשון של חג הסוכות והאדמו"ר הראשון מסלונים, הרב אברהם ויינברג, צעד לבית הכנסת עם הלולב והאתרוג. פתאום הוא ראה אור מאיר בפינת בית הכנסת. עמד שם אדם פשוט, חייל בצבא הצאר, אך האירה לו מהפנים הילה של קדושה.

האדמו"ר עצר את הילוכו, ניגש אל החייל וביקש לדעת איזה מעשה טוב עשה בזמן האחרון. החייל לא הבין על מה מדובר ורק אחרי שהאדמו"ר לחץ אותו, הוא סיפר מה עשה אמש. "עמדתי על המשמרת שלי בבסיס הצבאי, אך לא הייתי רגוע. הלילה הוא חג הסוכות ואיך לא אקיים את מצות האכילה בסוכה. ידעתי שנטישת המשמרת תחייב אותי בעונש מוות, אך השתוקקתי לקיים את המצווה. רבע שעה לפני חצות הלילה עזבו המפקדים את הבסיס ונעשה שקט מסביב, חטפתי חתיכת לחם, טיפסתי על חומת הבסיס ורצתי אל סוכה יהודית סמוכה. עשיתי קידוש על הלחם, בלעתי אותו במהירות ואצתי חזרה להמשך המשמרת שלי"… כעת היה ברור מקור האור האלוקי על פניו.

ה' נתן לנו גוף חומרי, שמושך אותנו בעוצמה לתוך העולם הזה. ובעוד שהנשמה שואפת להתעלות ולהתרומם מעל הבלי העולם, הגוף מושך אותנו בחוזק אל חומר העולם, לחוש ולהתענג ממנו.

והשאלה המתבקשת היא, מה התפקיד הרוחני של הגוף? מה אנו אמורים לעשות איתו?

לפי תפיסת המוסר, הגוף הוא האויב שלנו. הגוף מנסה להפיל אותנו והאתגר המוטל עלינו הוא, להפיל ולדכא אותו. הדרך לכך היא באמצעות תעניות, סיגופים והסתפקות במועט.

כאן בא הבעש"ט ויצר מהפכה של ממש. "הגוף", אמר הבעש"ט, "הוא לא האויב של החיים, אלא היעד שלהם". באנו לעולם כדי לאלף את הגוף ולחנך אותו לטעום קדושה. נחת הרוח הגדולה ביותר לפני האלוקים היא לראות את האין-סופיות של הטוב, כיצד אפילו גוף חומרי לומד טעם של קדושה.

הרבי הביא לכך פעם משל מאלף: אחד האמנים היהודיים המפורסמים במאות השנים האחרונות, היה הפסל הצרפתי-אמריקאי ז'אק ליפשיץ. יצירות האמנות שלו מוצגות במוזיאונים חשובים בעולם, וגם בארץ, בגן הפסלים במוזיאון ישראל. הייתה לו מסכת התכתבויות ארוכה עם הרבי, דרכה הוא התקרב ליהדות, ובה נדונו גם עניינים של אמנות.

פעם כתב לו הרבי כך: עבודת הפיסול באבן, היא בעצם מהות העבודה של היהודי. כיון שתפקידנו בעולם הוא להכניס 'חיים בחומר' ולעצב לו פנים נעלות.

4. הרבי מליובאוויטש במכתב לפסל ז'אק ליפשיץ (כפר חב"ד 1611): אלה שחוננו משמים בכישרון אמנותי – פיסול או ציור וכדומה – יש להם את היכולת להפוך דבר דומם כמו מכחול, צבע ובד, עץ ואבן לצורה של דבר חי. במובן עמוק יותר, זו היכולת להעלות במידה מסוימת את הגשמיות לרוחניות.

הדרך להעלאת חומר הגוף, מתבצעת על ידי קיום המצוות. זהו תהליך של חינוך ואילוף עצמי, שבו הגוף מתעלה בהדרגה ממדרגתו הנמוכה. כל מעשה מצווה מקדם את הגוף וגורם לו עידון.

נכון, איננו רואים את האור האלוקי הקורן על הגוף, אבל גם איננו רואים קרני רנטגן וגלי רדיו, למרות שברור שהם קיימים. אנו נראה זאת באופן ברור בימות המשיח, אך למעשה גם היום יש מי שרואה זאת: הצדיקים שהתברכו ב'עיני הרנטגן' המזוככות.

הצדיק רבי אהרן מבעלז ביקר לפני המלחמה באחד מבתי הכנסת בעיר ברלין. הרב מבעלז עטף את ידו במגבת ומאות אנשים עברו לפניו ולחצו את ידו "לקבל שלום" כשהיא עטופה במגבת.

גם הרבי, שגר אז בעיר ברלין, הלך לעבור לפניו ביחד עם ידיד נוסף. הרבי ביקש מאותו ידיד שאם הרב מבעלז ישאל מי הוא, שלא יאמר. אולם כשהרבי עבר לפניו, הסיר הרב מבעלז את המגבת מעל ידו ונתן לרבי שלום בכף ידו. הוא אחז את היד במשך זמן והתבטא: "מרגישים יד חמה". אחר כך התעניין מיהו הרבי ומה הוא עושה…

כמובן, תהליך זיכוך החומר, הוא תהליך ארוך שנמשך על פני כל החיים. אך אם נרצה לתמצת בראשי פרקים את שלבי זיכוך החומר, אפשר לסכם זאת בשלושה שלבים: 1. מאבק. 2. שיתוף. 3. מהפך.

בשלב הראשון, הגוף נמשך למקומות אחרים ולכן צריך לקשור אותו בכוח לקיום המצוות. בשלב השני, אחרי משך זמן של קיום מצוות, הגוף מוכן להיות שותף בקיום המצוות, אבל עדיין מעדיף לעשות דברים אחרים. בשלב השלישי, אחרי עבודה שנמשכת על פני חיים שלמים, הגוף מתעלה ומזדכך והוא עצמו צועק אין עוד מלבדו.

ולמרות שהמדרגה האחרונה נשמעת נשגבת ממעלתו של בן אנוש, מצאנו לכך דוגמאות במהלך ההיסטוריה. למשל, אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי עלו בגופם לגן עדן. "כי הבשר הגשמי הזדכך כל כך, עד שגן עדן היה יכול לסבול את הבשר" (התוועדויות מז ב/391 הע' 29, תורת מנחם לג/171)[6].

כעת נשוב אל החמור של אברהם, משה ומשיח – ונבין את העניין: הרכיבה שלהם על החמור, מסמלת את תהליך זיכוך החומר העולמי ושיתופו בעשייה האלוקית. וכאן, מטבע הדברים, היו כמה שלבים:

אברהם אבינו התחיל את זיכוך החומר העולמי ולכן נאלץ "לחבוש" את החמור, בכוח. אך הוא עצמו לא רכב עליו. חלפו מאות שנים של עבודת ה' והחומר בעולם כבר היה מזוכך יותר ומסוגל ליטול חלק פעיל בעבודת הקדושה. כאן משה רבנו הרכיב את אשתו ובניו על החמור – מה שסימל את שותפות החומר בעבודת האלוקות.

אך עדיין משה עצמו לא רכב על החמור, כיון שהוא לא היה כלי למדרגת משה. אולם בסוף מעשינו ועבודתנו לאחר עבודה של אלפי שנים בגלות – החמור עצמו יצעק משיח. הגוף החומרי של כל אחד מאיתנו יהיה מזוכך כל כך, עד שישקף ויאיר את הניצוץ האלוקי שבו.

לכן המשיח בעצמו ירכב על החמור, ויותר מזה, כלשונו של רש"י: "עתיד מלך המשיח להיגלות עליו". כיון שהחמור עצמו יהיה חלק בלתי נפרד מחגיגת ההתגלות של המשיח במהרה בימינו ממש.

לקו"ש שם/19 ואילך: 'חמור' רומז על 'חומר' הגוף וחומריות העולם בכלל, ותכלית בריאת העולם היא לשבור ולזכך את החומר, הן חומריות הגוף של האיש והאישה והן חומריות העולם בכלל. והנה בפעולת זיכוך החומר, ישנם ג' שלבים: 1. עבודה בדרך כיבוש ושליטה על הגוף, שבטבעו הוא נמשך אחרי תאוות לבו. 2. זיכוך חומר הגוף על ידי שינוי מידותיו הטבעיים, אלא שהגוף נמשך לכך מצד אור הנשמה המאיר בו, אך הוא עצמו נמשך גם לענייני העולם. 3. זיכוך הגוף בעצמו, עד שהגוף מאיר באור של קדושה.

לפי זה מובן ההפרש בין שלוש התקופות של אברהם, משה ומשיח: אברהם התחיל את בירור העולם ולכן היה צריך לחבוש את חמורו, אך הוא עצמו לא רכב עליו. אצל משה, התחיל להזדכך חומר העולם ולכן הרכיב את אשתו ובניו על החמור. אבל עדיין הזיכוך היה מצד האור האלוקי ולא התעלה חומר העולם מצד עצמו. ולכן החמור לא היה כלי למשה עצמו. דווקא לעתיד לבוא, חומריות העולם עצמה תשקף את האור האלוקי, ולכן מלך המשיח עצמו ירכב על החמור והוא 'עתיד להיגלות עליו'.

[1] לקמן נתייחס לשאלה, האם זה אותו חמור ממש שחי כבר 3800 שנה?

[2] העשרה – חמור לבן: אגדה עממית אומרת שחמורו של משיח יהיה לבן. זאת כנראה מתוך אי הבנת הגמרא כאן שכתבה "בר חיוור גווני" – אך פירושו הוא בן מאה צבעים. [לגבי 'מאה הצבעים', ראו בספר "הנה ימים באים" ח"א שמות מהמהר"ל מפראג, שריבוי הצבעים של החמור ההוא, מבטא את הפשיטות שלו ומכאן על עומק החומריות שלו. והמשיח ישלוט אפילו על עומק החומריות הזו].

[3] וארט נאה (שמעתי מהרב לאו הראשון): בחנוכה אמרנו: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול". בפורים נאמר: "בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה". אולם לגבי יציאת מצרים אומרים בכל בוקר: "עזרת אבותינו אתה הוא מעולם" ואין מזכירים 'בימי משה ואהרן במצרים'. (ידועה גם הקושיה, שמשה אינו מוזכר בהגדה של פסח).

אלא שחנוכה ופורים היו יוזמה של בני אדם. מתתיהו ומרדכי היו אלו שהתעוררו להילחם בגזירה במסירות נפש ואחרי זה זכו להתערבות אלוקית. יציאת מצרים, לעומת זאת, הייתה כולה פרוייקט אלוקי. משה לא היה זה שיזם את ההצלה, אלא מלך מלכי המלכים בעצמו התגלה "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף – וגאלם".

[4] סיפור – למדתי ממשה רבנו: המגיד ממעזריטש הציע לרבנו הזקן לשמש אצלו כבעל תוקע ורבנו הסכים לכך בתנאי שהמגיד ילמד עימו את סוד התקיעות על פי קבלה. אחרי שסיימו ללמוד את הסודות העמוקים, אמר רבנו כי המשימה גדולה עליו וכדאי לפנות למישהו אחר. המגיד הקפיד עליו ש'הונה' אותו כביכול, אך רבנו השיב שהוא למד זאת ממשה רבנו: בהתחלה משה ביקש מה' ללמוד את "שם ה'" כדי ללכת למצרים ("וכי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם"), ולאחר שה' לימדו את הסוד, הוא התחמק ואמר: "שלח נא ביד תשלח".

[5] ראוי לציין כי לפי הפרקי דרבי אליעזר פל"א, החמור מבוגר יותר. משום שהוא נולד מהאתון שנוצרה בבריאת העולם בערב שבת בין השמשות, כמובא באבות ה,ו: "פי האתון".

[6] דוגמאות נוספות: בתורת מנחם ז/42 ששאלו את הרבי הרש"ב על הנהגה מסוימת שבה נהג (ליטול ידיים שלוש פעמים) ואמר כי אינו זוכר כרגע את מקורה, אך ברור לו שהוא נוהג נכון. כיון שמאז הבר מצווה הרגיל את גופו לעשות המצוות מעצמו. עוד מסופר בתורת מנחם תשכא ח"ב/145 על החסיד רבי הלל מפאריטש, שנסע בעגלה ונרדם בה, אך מובא בספרים שאין עוברים בעגלה על גבי גשר, דהוי מקום סכנה. ואכן רגע לפני שהגיעה העגלה אל הגשר, התעורר רבי הלל משנתו וירד ממנה וצעד ברגל.

מבוסס על לקוטי שיחות חל"א/15 ואילך

 

קובץ להורדה:

שמות עו