דרשה לשמיני עצרת
הרב נכנס לביתו של העשיר לבקש תרומה להכנסת כלה. הגביר היה קמצן בעל לב אבן, אבל הרב התחנן והציף את הכאב של הכלה היתומה, עד שהגביר נעתר וכתב צ'ק מכובד.
כשיצא הרב מהבית, ניגב את הזיעה ואמר: "אני יותר גדול ממשה רבנו, הוא הצליח להוציא מים מהסלע ואני הוצאתי כסף מהסלע…"
בשמיני עצרת מתחילים לבקש גשמים לשנת החורף החדשה ומוסיפים תפילה מיוחדת הידועה בשם "תפילת גשם". תוכן התפילה הוא הזכרת "זכויות אבות" הקשורות במים ובגללן נזכה כולנו במים. הפייטן משורר את הזכויות של שש מגדולי אומתנו – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן והשבטים – שפעלו גדולות ונצורות בעניין המים.
הבקשה הראשונה היא: "זכור אב נמשך אחריך כמים, ברכתו כעץ שתול על פלגי מים… בעבורו אל תמנע מים". רבש"ע, תזכור את מסירות הנפש של אברהם אבינו שנמשך לכבודך כמו מים שזורמים ללא הפסקה וכן בירכת אותו שזרעו יתפשט בקצוות תבל כמו עץ שתול על מים. הבקשה השנייה: "זכר הנולד בבשורת יקח נא מעט מים ושחת להורו לשחטו לשפך דמו כמים …. בצדקו חן חשרת מים". אנא תזכור את צדקותו של יצחק שנולד לאחר הגשת המים לאירוח המלאכים, ופשט צווארו לעקדה לשפוך דמו כמים. הבקשה השלישית: "זכור טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים", הלוא זו זכותו של יעקב אבינו שעבר את מי הירדן בעוני וחוסר כל והאמין בהבטחת ה' שישוב בשלום לבית אביו, ואחר כך פעל בחסד ורוחב לב ופתח באר המים לכבודה של רחל.
וכאן מגיעה הבקשה הרביעית ומציגה שורה תמוהה ביותר, כזו שאפילו בקריאה פשוטה מעוררת תדהמה: "זכור משוי בתיבת גומא מן המים, נמו דלה דלה והשקה צאן מים, סגוליך עת צמאו למים, על הסלע הך ויצאו מים, בצדקו חן חשרת מים". ועד"ז בפיוטי ההושענות בהושענא רבה: "תענה אמונים שופכים לך לב כמים … למען נאמן בית מספיק לעם כמים, סלע הך ויזובו מים".
הכוונה היא כמובן לגדול הגדולים, רועם של ישראל, שפעל גדולות עם המים: איך בת פרעה הצילה אותו מתוך המים (כמו שנרמז בשמו 'כי מן המים משתיהו'), איך גילה רגישות עמוקה לאותו גדי צמא שרץ למים ואחר כך פרנס את ישראל באהבה אינסופית כשצמאו למים ארבעים שנה.
ולבסוף מוסיפים חמש מילים תמוהות: "על הסלע הך ויצאו מים – בצדקו חן חשרת מים". הכוונה היא לאותו אירוע נורא שחרץ דינו של משה וגרם לסיומה הקודר של התורה שאנו קוראים היום ממש. היה זה בעשירי לניסן בשנת הארבעים במדבר, שעה קלה אחרי פטירת מרים הנביאה. רק קודם נפרדו משה ואהרן מאחותם הגדולה ובקושי החלו לשבת שבעה. פתאום נשמע קול גדול, קול הטרוניה והחוצפה שלא נשמע כבר שנים ארוכות. התברר כי סלע המים נעלם ביחד עם מרים ומיליוני אנשים נותרו במדבר הלוהט ללא מים.
הם פתחו בקיטורים אודות חוסר האכפתיות של הקב"ה אליהם, ומשה לקח את מטהו ויצא אל הסלע. אבל במקום לדבר אל הסלע כציווי ה', הוא היכה בו בחזקה ויצאו מים רבים. הרמב"ם מסביר במורה נבוכים כי משה פעל בכעס וחמה על ישראל שלא מצליחים לסגל אמונה בקב"ה ומהכעס אבדה חוכמתו ממנו והיכה בסלע במקום לדבר אליו.
והרגע הזה היה דרמטי: הקב"ה הכריז כי משה פספס את ההזדמנות לקדש שמו ולכן לא יזכה להשלים את משימת ארבעים השנים. הוא ימות לפני הכניסה לארץ ויהושע יכניס העם אל הארץ המובטחת. יתירה מכך: כל הפצרותיו ותחנוניו של משה נתקלו בסירוב עיקש ולא הועילו לשכך כעס ה' ולבטל את עונש המוות והקבורה במדבר.
וכאן בא בעל הפיוט בתפילת גשם ומזכיר את הנפילה הזו בתור זכות עצומה בגללה אנו ראויים לקבל גשם!. ולא צריך להיות למדן כדי לשאול: איך קטגור נעשה סנגור? איך אפשר להזכיר את חטא מי מריבה בהמשך לאירועים ההרואיים שהוזכרו קודם ועומדים לזכותנו בכל הדורות, כמו דבקות אברהם בה', עקדת יצחק, ומסירות משה לישראל?
התמיהה עולה מכיוון נוסף: אחד מרגעי השיא בריקודי ההקפות אצל הרבי מליובאוויטש היה ניגון הריקוד החבד"י שהולחן על המילים "על הסלע הך ויצאו מים". וכל אחד אמור להתפלא: האם רוקדים את ההכאה על הסלע?! האם לא היה נכון יותר לפזם בתוגה במנגינת איכה?!
אכן, להעיר שבסידורי עדות המזרח (באלו שבדקתי) לא מופיע שבח כזה – לא בתפילת גשם ולא בהושענות, אלא שבחים אחרים במעלת משה כמו "בצדקת משה עניו נס מפרעה, וישב על באר המים". ולכאורה נוסחם מובן היטב, לעומת הפליאה על נוסחנו והריקוד החסידי שהוצמד למילים אלו.
בסידור אוצר התפילות מיישב (הושענות שם) שהכוונה היא לסיפור ההכאה הראשונה על הצור ולא לסיפור ההכאה השני על הסלע. למשה רבנו היו שני ניסיונות עם מים: מיד אחרי יציאת מצרים הגיע העם לרפידים ולא היה מים לשתות, ושם ציווהו הקב"ה במפורש "והכית בצור ויצאו ממנו מים" (פרשת בשלח, יז,ב) ואחר כך היה סיפור נוסף בסוף הארבעים שנה, ושם נצטווה לדבר אל הסלע ולא להכותו. ולכן כוונת הפייטן היא לסיפור ההכאה הראשון על הצור שהיה לגמרי כציווי ה'.
אבל להעיר שקשה להלום הדברים, שהרי לשון הפיוט הוא "על הסלע הך" כלשון התורה בסיפור השני ולא 'על הצור הך', כלשון התורה בסיפור הראשון. ומוכח שכוונת הפייטן היא לסיפור השני.
עוד רעיון דרשני יפה: הבקשה היא שנזכה למים למרות שאיננו ראויים לכך, כמו שהכאת משה הוציאה מים רבים למרות שהייתה בניגוד לצו ה'… זה פירוש יפה, אבל קשה לרקוד עם פירוש כזה…
ישנו רעיון חסידי כביר שמובא בשם אחד מראשוני אדמור"י החסידות בפולין, רבי מענדל מוורקא (בנו של רבי יצחק מוורקא ותלמידו של רבי מנדל מקוצק). ולהאיר שהדברים מתאימים היטב עם גישתו הידועה והמרגשת של הרבי מליובאוויטש לעונש הקשה שהושת על משה בעקבות מי מריבה.
משה לא 'איבד שליטה' מול הסלע. זה לא שהצער על מות אחותו התערב עם הזעם על הספקנות והקנטרנות של ישראל וגרם לו לאיבוד חכמה ח"ו. ההיפך הגמור: זאת הייתה פעולה מחושבת ומתוכננת שנעשתה בשיקול דעת מלא.
כשמשה נעמד לדבר אל הסלע, הוא הבין פתאום את משמעות מעשיו. אילו ידבר אל סלע אבן והסלע ישנה טבעו ויציית באופן מופלא, הוא מעורר קטרוג נורא על ישראל: הם שומעים דבר ה' מדי יום ביומו ולעתים אינם מצליחים לכבוש יצרם לציווי ה'. והרי קל וחומר: אם סלע אבן מציית, איך יכול אדם שזכה לכל כך הרבה ניסים וחסדים להמרות ציווי ה'?
משה מקבל החלטה להפר את צו ה' ולהכות בסלע במקום לדבר אליו. כך לא יתעורר קטרוג שסלע מקשיב לדיבור. ברגע האמת של חייו, כשהוא צריך להכריע בין הגשמת החלום שמנחה אותו ארבעים שנה – לדרוך על אדמת ארץ הקודש, ובין השמירה על צאנו, האוצר היקר שהופקד בידיו – שלומם וטובתם של ישראל – משה מפקיר חייו מנגד ומכריז: "ישראל קדמו לתורה", והם קדמו אפילו לי – לחזון שבוער בעצמותיי לנשק אדמת הארץ.
וזאת הכוונה העמוקה של הפייטן: רבש"ע, בעומדך ביום הדין על המים, זכור זכות מנהיג שהניח נפשו מנגד למענם של ישראל. אף שהיו למשה כל התירוצים מדוע אין בני דורו זכאים לגישת חסידות כזו, הרי גם אחרי ארבעים שנה של ניסים הם קיטרו כמו אבותיהם שיצאו ממצרים כעבדים שפלים. בכל זאת משה לא בחן ולא שקל, אלא זרק את המטה על האבן כדי להציל בני דורו.
ואם ישאל התלמיד הממולח: אם כך, מדוע היכה בו חרון אף ה' ולא שעה לתחנוניו להיכנס לארץ? כאן ראוי להוסיף את גישת הרבי מליובאוויטש שכבר עסקנו בה בעבר (ראו שיחת י' שבט תשי"ד ובכ"מ): האמת היא שגם העונש לא היה עונש, אלא הוא עצמו היה תמצית המנהיגות של משה, רגע השיא במסירותו של "אוהב ישראל".
משה לא היה היחיד שנשאר על אדמת המדבר, הרי כל הדור שיצא עמו ממצרים מת ונטמן בין החולות – ומנהיג הוא זה שנשאר לצד בני עמו. מנהיג הוא ראש שמחובר לגוף ואם הגוף נשאר מאחור – הוא נשאר לשכב לצידו. אף שהחטא של משה היה אמור להיסלח לו עצמו, אבל משה הפסיק להיות אדם פרטי. במותו כמו בחייו, כרך גורלו האישי בגורל בני עמו ונותר להגן עליהם.
למה הדבר דומה? המדרש מביא משל מופלא (דברים רבה ב,ט): משל לאדם שאיבד מטבע פעוט במקום חשוך. הוא ביקש מאנשים עוברים שם להאיר עבורו עם פנס כדי למצוא את הכסף, אבל הם לעגו לו שמקדיש מאמצים כאלו עבור סכום פעוט. מה עשה? זרק מטבע זהב בין המטבעות הקטנים וכך כולם עצרו כדי למצוא את הזהב.
כך אמר הקב"ה למשה: אם בני עמך יישארו לבדם על אדמת המדבר, מי יקים אותם בתחיית המתים? מי יעתיר עבורם לעתיד לבוא? אשאיר ביניהם 'מטבע זהב' – נשמתך העצומה – ובזכותך יקומו אף הם. כך שעונש המיתה של משה על אדמת המדבר – אותו קוראים היום ממש בקריאת התורה – היה בעצמו תמצית המנהיגות של משה, ביטוי לכך שמשה הוא ישראל וישראל הם משה.
יהודי ירושלמי מספר (מתוך עמוד הפייסבוק של הרב שמואל אליהו): כשהייתי ילד בן שמונה, אבי נהרג בתאונת דרכים קשה. החיים שלנו התפרקו ברגע. אבא היה המפרנס העיקרי ופתאום עול הפרנסה נפל על כתפיה של אימא. השנים הבאות היו קשות ועצובות, כשאימא הבודדה מתאמצת להחזיק את הראש מעל המים.
אחרי הבר מצווה שלי, בתחילת חודש אלול, באתי הביתה ואמרתי לאימא שהמורה אמר שאני כבר בוגר ועלי לרכוש סט ארבע מינים. אמי השיבה בכאב: "לצערי לא אוכל לתת לך כסף לקניית אתרוג, בקושי חסכתי לקניית בשר ודגים לסעודות החגים. אנו נמצאים בתחילת אלול וביכולתך לחסוך כסף מדמי הכיס שלך וכן ממבצעי ה'תהלים' שאתה משתתף בהם".
במשך חודש וחצי אספתי פרוטה לפרוטה, עד שהגיע ערב סוכות. הלכתי באושר עם קופת החיסכון שלי לשוק מחנה יהודה וקניתי אתרוג בקופסה סגורה שכתוב עליה "מהודר". האושר שלי לא ידע גבול. אני כבר גדול ומצליח למלא את החלל שהותיר אבא. כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסא, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה יפה ובטח לא מהודר.
נשברתי, התקשיתי להכיר בכך שחלומי אבד. ניסיתי לנחם את עצמי שאולי אינני בקי בהלכות אתרוג והוא כן כשר ואפילו מהודר כמו שכתוב על הקופסה? החלטתי לעלות לביתו של הראשון לציון, הגאון הרב מרדכי אליהו, שגר בשכנות אלינו ולשאול על איכות האתרוג. הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר: "כשר". שאלתי: "האם זה מהודר?" והרב חזר ואמר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית בלב כבד. זה כשר, אבל לא האתרוג שחלמתי עליו.
טרם הספקתי לרדת שתי מדרגות, יצא אחד מבני הבית וקרא: "הרב קורא לך". הרב אמר: "בוא נעשה עסקת חליפין, תביא לי את האתרוג שלך, הכשר, ואני אביא לך את האתרוג שלי, המהודר". לא ידעתי מה לומר, אבל הרב לא הניח ברירה. הוא החליף את הקופסאות ואני יצאתי עם אתרוג של למעלה מאלף שקלים. ירדתי את המדרגות בוכה, הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן.
למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי להתפלל בנץ החמה עם הרב אליהו. הסתכלתי עליו כאשר הוציא את האתרוג ולא האמנתי. הרב אחז את האתרוג שלי, ה"כשר". הוא ראה מרחוק שהגעתי לתפילה והיה חשוב לו שאבחין שהחלפת האתרוגים לא הייתה רק כדי לשמח אותי…
הדיבור על ההקרבה של משה הוא לא רק היסטוריה, לא רק התרפקות על העבר בניחוח נוסטלגי, אלא הוראה לפעולה כאן ועכשיו. האמת היא שכל יהודי הוא "נשיא" (ראו לקו"ש טז 432-33), הוא נשיא למשפחתו, הוא נשיא לילדיו ונשיא לסביבתו. הוא דמות של מנהיגות ואחריות כלפי אלו שנושאים עיניהם ותלויים בו. והמסירות של משה מזכירה שלא הכול סובב סביבי. חלק משמעותי מהחיים הוא וויתור והתמסרות לאחרים, ההקרבה של מה שיקר לי למען טובתו של הזולת, שזקוק להקשבה ולתמיכה שלי, מהמשפחה ומחוצה לה.
יתירה מכך: דווקא השכחה העצמית, הוויתור על מה שחשוב לי, הוא זה שנשאר לנצח, הוא הזכות בגללה מבקשים גשם. וכך הוא הסגולה לכל אחד מאיתנו להצלחה בפרנסה, רווחה וכל המצטרך.
נסיים בסיפור חזק שפורסם בימים אלו https://www.youtube.com/watch?v=stWHp_rMvDU)): דוד ותמר שיינברג השתדכו בחנוכה בשנה שעברה והתכוונו להתחתן ב-ה' ניסן. אבל אז הכול השתנה: אחרי פורים פרצה מגפת הקורונה והממשלה בישראל החלה לדבר על סגר. הם לא לקחו סיכונים ופעלו לפי ההנחיות: הם הקדימו את החתונה לסוף אדר, הודיעו לחברים שלא יבואו וקיימו אירוע מינימלי עם בני המשפחה הקרובים. למרות הקשיים התעלו על עצמם ועשו הכול לשמוח, החופה הייתה מרגשת, הסעודה ערוכה בטוב טעם, אבל לפתע הכל נעצר.
הגיס נכנס ואמר שניידות משטרה מתאספות למטה. החתן והכלה עצמם ירדו אל השוטרים והעידו כי הכל לפי ההנחיות והקהל קטן ומצומצם. אבל השוטרים היו היסטריים וסירבו לשמוע. הם עצרו את החתן והכלה על יד הניידת ולא הניחו להם לעלות למעלה. במשך שעה וחצי עיכבו אותם בקור הירושלמי ועד שעלו בחזרה, לא נותר מניין לשבע ברכות. החתן, דוד, נאלץ לעמוד ברחוב ולהפציר בכמה בחורי ישיבה שיעלו להשלים מניין.
הם היו פגועים וכאובים ממה שקרה, הלילה הגדול בחייהם שתמר חלמה עליו עשרים שנה, הפך לטראומה. הם ניסו לראות את הטוב, אבל לא הצליחו. חלפה חצי שנה, וביום שישי שבין ראש השנה ליום הכיפורים, דוד קיבל טלפון מאבא שלו. האבא סיפר שבחור מסוים התקשר אליו וביקש בקול רועד לומר וידוי: הוא זה שהזמין את המשטרה לחתונה של דוד ותמר. הוא כלל לא בדק כמה אנשים משתתפים והאם ההנחיות הופרו, אלא שמע מוזיקה מאחת הדירות וחייג את מספר החירום. עכשיו הוא מתחנן שהם ימחלו לו, משום שהוא בן 24 וקודם היה מבוקש מאוד בהצעות שידוכים, אבל מאותו לילה, הטלפון שלו הפך להיות דומם. הוא פשוט נעלם מהפנקס של השדכניות.
דוד הביט על תמר והלב שלו החל לדפוק. הכל חזר אליו. הלילה הנורא ההוא, איך עמדו שעה וחצי בקור הירושלמי מוקפים שוטרים כאילו שדדו בנק, איך נותר האוכל על השולחנות בלי שאיש יטעם ממנו, ועכשיו מתברר שיד זדונית עמדה מאחורי ההתקפה. הוא הנהנן עם הראש "לא". הוא אינו מסוגל לומר את המילים "אני סולח".
בערב שבת הלך לבית הכנסת וקרא את התפילה "ידיד נפש אב הרחמן" וחשב לעצמו "הקב"ה הוא כל כך טוב, הוא כל כך אוהב, ואם זה קרה, אני בטוח שבאיזו דרך הכול קרה לטובתנו. גם זה נועד עבורנו". במוצאי שבת הם היו מוכנים ואמרו לאבא למסור לאותו בחור שהם מוחלים לו בלב שלם.
למחרת יום כיפור, בשעת ערב, הוא עמד מאחורי הבית ובנה את הסוכה. תמר הייתה אמורה לחזור בכל רגע מהעבודה, ולפתע החלו הצעקות. גיסתו קראה בהיסטריה: "תמר מעורבת בתאונת דרכים. שלושה כלי רכב פגעו בה". הלב שלו החל לדפוק ורק הוא ידע למה, היא הייתה בתחילת הריון והם כל כך חיכו לשמוע על התפתחות העובר.
דדו רץ לחדר המיון וראה את תמר על כיסא. הכול היה בסדר ברוך ה', והרופא אמר: "מלאכים טובים שומרים עליכם. לפי זווית כלי הרכב, כרית האוויר הייתה אמורה להיפתח בתנופה ולהכות חלילה על הבטן, אבל הכרית לא נפתחה משום מה".
בדיעבד, הם הבינו שהקב"ה גלגל הכול מראש, לתת להם את זכות הוויתור לאותו בחור, כדי להציל את חייה ואת חיי התינוק ברחמה.