פרשת שמות – עסקת בפריה ורביה? המלחמה להצלת הילודה היהודית

עשיר קמצן קיבל טלפון מבהיל: "חטפנו את הבן שלך. אם אתה רוצה לראות אותו שוב, תעביר לנו עד יום שישי מליון דולר".
הגביר הצטמרר ושאל בחרדה: "הילד אוכל"? "כן"!. "שותה"? "כן"!. "ישן""? "כן אדוני!, הכל בסדר, אנחנו מטפלים בו כמו בילד שלנו".
חשב רגע הקמצן ואמר: "אז אולי תקחו גם את אח שלו"…

ילדים זה שמחה, אבל ילדים הם גם חתיכת 'עול'… גידול ילדים נעשה מורכב מיום ליום, בפרט בימינו שהילדים הפכו להיות ה"בוס" של ההורים ומעניקים הוראות מה לעשות ומה לא, לאן ללכת ולאן לחזור… ["כשהילדים קטנים, רוצים לאכול אותם. כשהם גדלים, מצטערים למה לא אכלנו אותם"…].

ובכל זאת, המצוה הראשונה בתורה, שנאמרה שוב ושוב, גם לאדם הראשון וגם לנח היא:

1. בראשית א,כח: ויאמר להם אלקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה.   בראשית ט,א,ז: ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ … ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה.

לפי ההלכה, אדם[1] חייב לשאת אשה במהלך החיים ולהעמיד צאצאים, ואסור לו להישאר רווק. בכלל ההלכה הזו הוא גם, להעדיף אישה צעירה שיכולה ללדת ולא לקחת לכתחלה אישה שאינה בת בנים.

שולחן ערוך אבן העזר סימן א: חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט את הדמות [צלם אלקים] וגורם לשכינה שתסתלק מישראל … אע"פ שקיים פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש סיפק בידו.

חשיבות העמדת הצאצאים היא כל כך גדולה, עד שהמשנה כותבת כי בני זוג שהיו נשואים 10 שנים ולא ילדו, צריכים להיפרד ולהינשא לאחרים. ואף שכותב הרמ"א (שם), שכיום לא נהוג לכפות את ההלכה הזו, אולם רוח הדברים מעידה ללא ספק על החשיבות שרואה היהדות בהעמדת צאצאים.

היום אנו רוצים לעסוק בגדרי מצות פריה ורביה: להבין כמה ילדים צריכים ללדת כדי לצאת ידי חובת המצוה? לראות מה אומרת ההלכה על "הפלה" (ח"ו) במקרה שההורים אינם מתלהבים מההריון, ובעיקר לנסות להבין, למה כל כך חשוב להתאמץ ולהביא ילדים?

אנו עוסקים בכך בעקבות פרשת השבוע, המספרת על המלחמה האמיצה, ההירואית ממש, שניהלו נשות ישראל במצרים כדי להמשיך ולקיים את עם ישראל.

א. ספר שמות, נפתח עם הדאגה של פרעה מלך מצרים. פרעה הביט אל ארץ גושן וגילה תופעה שהפחידה אותו. היה שם עם זר, שהתפתח וצמח לממדי ענק. לפני מאה שנים, המצרים היו נחמדים והעניקו 70 וויזות לבני משפחת יוסף, אך בינתיים המשפחה ההיא צמחה לממדי ענק, ופרעה חשש שהם יהפכו להיות 'גיס חמישי', שאם "תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאנו".

2. שמות א: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ.

כדי להבין עד כמה בני ישראל היו רבים, די לערוך את החשבון הבא: הם יצאו ממצרים 600,000 גברים מגיל 20 עד 60. מה שאומר שהיו גם נשים במספר הזה. עליהם צריך להוסיף זקנים במספר דומה והגענו ל-1,800,000. כעת נאמר שלכל משפחה היו מינימום שלשה ילדים (והיו הרבה יותר) – 3 כפול 600,000 הם עוד 1,800,000. וכל זה רק עשרים אחוז מהעם, שהרי רק חמישית יצאה ממצרים ועוד שמונים אחוז מתו במכת חושך. כך שהיה מדובר על עשרות מליוני בני אדם.

פרעה כינס את הקבינט המצרי ותבע פתרון דחוף ל"בעיה הדומגרפית". אכן, אם פרעה היה איש ישר, היה פשוט מגרש אותם מהמדינה, אך הוא היה חמדן שלא רצה לוותר על כח העבודה והמסחר הזה, ולכן חיפש פתרון 'יצירתי', שגם ישאיר את העם במצרים וגם יבלום את ההתרבות שלו.

כאן מתארת התורה את "הפתרון הסופי" שבו בחר פרעה. היה זה מהלך אכזרי בן 3 שלבים:

השלב הראשון היה הקמת "מחנות עבודה". השיטה היתה להעביד את בני ישראל "בפרך", עד שיאבדו את החשק לחיות וכך יפסיקו ללדת ילדים. פרעה קרא להם "בפה-רך" והזמין אותם לעבוד בבניה עבור מצרים. המדרש מספר כי ביום הראשון, פרעה עצמו יצא לעבוד ואף הבטיח תשלום על כל לבינה שהעמידו, אך למחרת כבר לא שילמו להם וחייבו לבנות את אותו מספר לבנים כמו אתמול.

השיטה של פרעה התחילה לעבוד, והגברים המותשים איבדו את החשק לחיות ולהרחיב את המשפחה. עם ישראל היה אמור לקטון באופן מיידי, אך מי שהציל את המצב היו נשות ישראל:

תנחומא פקודי ט: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן הבאר והקב"ה מזמן להם דגים קטנים בתוך כדיהם והן … הולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם … ונוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן … ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאוה ופרים ורבים … כאשר אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל והתנדבו כסף וזהב … עמדו הנשים והביאו את המראות הללו למשכן. כשראה משה את המראות, זעף בהן … אמר לו הקב"ה: על אלו אתה מבזה?! על ידן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה כיור נחשת וכנו לכהנים.

חלפו 3 שנים של עבודת פרך, ופרעה ערך מפקד אוכלוסין נוסף, אך לתדהמתו התברר שהעם רק המשיך לגדול. הוא החליט לעבור לשלב השני של "הפתרון הסופי". רצח חשאי של הנולדים. פרעה קרא ל"מילדות העבריות" וציווה אותן להמית בשעת הלידה את הבנים, ואילו את הבנות להחיות, כדי להטמיע אותן בעם המצרי ולקחת אותן לנשים.

אמנם, למרבה המזל, המילדות "יראו את האלקים" ומסרו את הנפש כדי לא לבצע הגזירה. פרעה הזועם תבע לדעת כיצד העם היהודי ממשיך לגדול, אך הן התחמקו בתואנה, שהנשים היהודיות "חיות הנה", כלומר, דומות לבעלי חיים שיולדים בשדה, ועל כן אינן זקוקות לעזרה של מיילדת.

כעת פרעה עבר לשלב השלישי והמכריע. הוא גזר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". החיילים המצרים נצטוו לעבור בבתי היהודים, לאסוף את התינוקות הנולדים ולהטביע אותן באכזריות ביאור.

המשימה של פרעה כמעט הצליחה. הגמרא מספרת כי עמרם, שהיה גדול הדור במצרים, נשבר מהגזירה והחליט לפרוש מאשתו. ובעקבותיו, כל עם ישראל פרשו מנשותיהם – וזו היתה הפעם הראשונה והיחידה בהסטוריה, שבה העם היהודי כמעט נגמר וכלה ח"ו.

מי שהצילה את המצב, היתה שוב 'אישה', ילדה קטנה בת 5 שנים:

סוטה יב: עמרם גדול הדור היה. כיון [שאמר] פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו [מרים]: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה! שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות … פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת … עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

ואכן, כתוצאה מאותה מסירות נפש של עמרם ויוכבד, נולד מושיעם של ישראל, משה רבינו!.

יש מדרש מעניין, המסכם בדרך מיוחדת את התקופה הנוראה הזאת – בת 3 שלבי הפתרון הסופי:

שמות רבה כו,א: בגזירה הראשונה שגזר פרעה, שנאמר 'וימררו את חייהם', העמיד להם הקב"ה גואל – זו מרים על שם המירור. בגזירה שנייה – 'אם בן הוא והמתן אותו' – העמיד להם הקב"ה גואל – זה אהרן על שם [איסור] ההריון. בגזירה שלישית שגזר ואמר 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' – העמיד הקב"ה גואל – זה משה, שנאמר 'כי מן המים משיתיהו'.

מרים, אהרן ומשה נשלחו לעולם כמענה לגזירות, ואף השמות שלהם מספרים את אירועי התקופה.

 

ב. כדי להבין יותר את מסירות הנפש באותם ימים, ראוי להתבונן במעשה המופלא של המיילדות. עיון קצר מעלה, שהן עשו דבר שכלל לא היו חייבות בו. הן מסרו את חייהן על מקרה שעל פי ההלכה היבשה, היו יכולות לחמוק ממנו.

התורה אומרת כך: 3. ויאמר [פרעה] בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו, ואם בת היא וחיה. ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים.

כאן ראוי לעיין בפירוש המלים "וראיתן על האבנים": באיזה שלב של הלידה מדובר?

רש"י: על האבנים – מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר [כמו 'יושבת על המשבר'].

רש"י לומד שמדובר אחרי הלידה, אחרי שהוולד יוצא אל מושב היולדת הקרוי "משבר". [מיטות היולדות היו 'שבורות' באמצע והיה בהן מקום שאליו היה יוצא הוולד] ופרעה תבע מהן שיהרגו את התינוקות רגע אחרי הלידה.

אכן לפי זה מובן היטב, מדוע המיילדות מסרו את הנפש שלא לשמוע לפרעה, שכן אסור לחלוטין לסייע בהריגת תינוקות חיים והרי זה איסור שפיכות דמים שהוא בכלל "יהרג ואל יעבור".

אמנם הגמרא מפרשת באופן אחר: סוטה יא,ב: אם בן הוא והמתן אותו – סימן גדול מסר להן: בן פניו למטה, בת פניה למעלה. [בן יוצא מהרחם כשהוא שוכב על הבטן ופניו כלפי מטה, ואילו בת יוצאת כשהיא שוכבת על הגב ופניה כלפי מעלה. חשוב לציין "שהשתנו הטבעים" וכיום אין סימן כזה[2]].

מהעובדה שפרעה נתן להן סימנים כדי לזהות את מין היילוד, ברור שמדובר כשהעוברים עוד היו בתוך הרחם. כיון שאחרי שהעובר יוצא, קל לזהות אותו. נמצא שפרעה תבע מהן לגרום להפלת העוברים ברחם, ולפי זה הן היו מוכנות למות – ואפילו שלא לסייע בהפלת עובר!.

האור החיים כאן, מוסיף ומסביר את ה'הגיון' הרצחני של פרעה: המלך ידע שאם התינוקות ימותו אחרי הלידה, האימהות היהודיות יחשדו שיש כאן מזימה. אך אם זה יקרה כהפלה בתוך הלידה, הדבר יישמע להן סביר.

ובכל זאת, כאמור, המיילדות מסרו את נפשן אפילו שלא לסייע בהפלה. וזו נקודה מדהימה, כיון שעל פי ההלכה, אין מצוה למות כדי שלא להפיל. היינו שאין מצות "יהרג ואל יעבור" על הצלת עוברים.

הדיון על השאלה הקשה הזאת, עלה בעוצמה רבה בזמן השואה. דוגמא אחת: גיזלה פרל היתה רופאה גניקולוגית מהעיר סיגט ברומניה. בשנת תש"ד (44) היא הועברה לאושוויץ עם כל יהודי העיר, היא איבדה שם את בעלה ומשפחתה, אך היא עצמה הגיעה לידיעתו של מנגלה והוא מינה אותה ל'רופאה' במרפאה של אושוויץ.

פעם צעדה במחנה וראתה קבוצת חיילים מקיפה כמה נשים צעירות ומתעללת בהן. היא ביררה ושמעה דבר נורא: הנאצים פרסמו כי אשה שנמצאת בהריון, תקבל מנה כפולה של לחם. באו כמה נשים הרות והסגירו את עצמן, והנאצים לקחו אותן וזרקו מיד למשרפות.

אח"כ היא שמעה שהנאצים מתכוונים לעשות זאת לכל הנשים ההרות במחנה. היא החליטה לעשות מעשה ופרסמה שהיא ממתינה בלילה במרפאה ותסייע לנשים הרות להפיל את עובריהן, כדי להציל את חיי האמהות. היא חיפשה מישהי שתסייע לה ומצאה נערה יהודיה בשם לאה פרידלר, שהיתה נערת שליחויות של מנגלה ברחבי המחנה.

חלפו שנים, ואותה לאה פרידלר הזדקנה והתייסרה במחשבות על מעשיה. היא פנתה לרב בארץ וביקשה לדעת, האם היא נהגה נכון? כלומר, האם היה עדיף שאותן נשים ישמרו על העוברים גם במחיר מות או שעדיף על פי ההלכה, שיפילו אותם ולא יסכנו את עצמן?

לאמיתו של דבר, השאלה הזו נשאלה כבר במלחמה עצמה: בחורף תש"ב הנאצים הודיעו להנהלות "מועצות היהודים" בגטאות ('יודנראט') על האיסור לקיים הריון, ואכן הרבנים נשאלו את השאלה הזו בדיוק: מה קודם למה? החיים של העובר או החיים של האמא?

מצד אחד, ההשקפה ההלכתית הבסיסית היא ש"הפלה היא רצח": עובר הוא דבר חי לכל דבר והפסקת הריון היא רציחה שלו. ראו כאן סרטון מרגש על "יומנו של עובר": http://www.efrat.org.il/hebrew/considering-abortion/?id=24

4. סנהדרין נז,ב: משום רבי ישמעאל אמרו: [בן נח נהרג על ה[ריגת] עוברין. מאי טעמיה? דכתיב: שופך דם האדם באדם דמו ישפך – איזהו אדם שהוא ב[תוך] אדם? הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.

לכן המקרה היחיד שבו מותר להפסיק הריון, הוא רק כשהעובר עצמו מאיים על האם ונחשב "רודף":

הלכות רוצח להרמב"ם א,ט: עוברה שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר במיעיה … מפני שהוא כרודף אחריה להורגה.

אמנם במקרה הזה, הרי לא העובר עצמו רודף אחרי האמא, אלא הנאצים, ונשאלת השאלה, האם חיי האמא קודמים לחיי העובר או לא?

אמנם למעשה, הרבנים פסקו שהן יכולות להפסיק את ההריון, וזאת משתי סיבות: א. העובר הרי ימות בין כך וכל השאלה היא, האם גם האמא תמות איתו או לא. ב. סוף סוף העובר אינו מוגדר כאדם שלם ("נפש"), ולכן חייו נדחים מפני חיי האמא ואינה צריכה להיהרג עליו.

הרב אפרים אשרי (רב בגטו קובנה): נשאלתי, אשה שנתעברה בגיטו, האם מותר לעשות הפלה כדי לבטל ההריון, שהרי גזרו הטמאים שכל אשה שתתעבר יהרגו אותה ואת עוברה? תשובה: מותר בכה"ג, דאם ידוע ששניהם ימותו מותר להציל את האשה … ולהציל עכ"פ נפש אחת מישראל … ובפרט בעניננו דהולד ספק של נפל, יש להקל להציל לפחות האשה.

נמצא על פי זה, כי המיילדות במצרים לא היו צריכות לסכן את חייהן כדי להציל את העוברים, אלא חייהן שלהן קודמים!. ובכל זאת הן הפקירו את חייהן ובלבד שלא לסייע בהפלת עובר יהודי.

וכמובן, כל זה מחזיר אותנו אל נקודת הפתיחה, אל השאלה, למה כל כך חשוב ללדת עוד ילד יהודי?

 

ג. לפני שניגשים לענין, סקירה קצרה על גבולות החיוב של פריה ורביה. ובשפה פשוטה, כמה ילדים צריכים להביא לעולם?

5. יבמות סב: לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה. מהו הטעם דבית שמאי? לומדים ממשה רבינו, דכתיב: 'בני משה גרשום ואליעזר' [ואחרי זה פרש מאשתו, כדי להיות מזומן תמיד לקבל שכינה]. ובית הלל לומדים מברייתו של עולם [שהקב"ה ברא זכר ונקבה].

עד כאן המצוה מדאורייתא, אמנם רבנן הוסיפו והגדילו את החיוב: רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו, ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר (קהלת יא, ו): 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים'.

אם כן, מדאורייתא מספיק זכר ונקבה כדעת בית הלל, אמנם רבנן הוסיפו וציוו ללדת כמה ילדים שרק יש כח (כמובן ללא סיכון פיזי או נפשי של האמא).

דוגמא להנהגה כזאת היא מאברהם אבינו: בהתחלה הוא ילד את ישמעאל ויצחק, אמנם בגיל 137! כששרה נפטרה, הוא הלך והתחתן שוב עם קטורה וילד עוד 6 בנים!.

מהי באמת הסיבה שצריך לטרוח כל כך ולהוסיף וללדת ילדים כמה שרק אפשר?

 

ד. מעשה בשליח חבד"י שחגג חצי יובל לשליחות שלו. הוא החליט לערוך אירוע מכובד שיאגד את כל יהודי העיר, ולשם כך שכר אולם ענק בן 5000 מקומות והזמין מרצה מפורסם שינאם בפני האלפים.

למרבה הצער, הגיע יום האירוע והטמפרטורות צנחו לאפס. איש לא הוציא את האף מהבית והרחובות היו ריקים מאדם. כשהוא הגיע לאולם, העיניים שלו חשכו. האולם הענק היה ריק מאדם, מלבד איש אחד בודד שהופיע במקום. האכזבה היתה גדולה, אך למען האמת, הכאב שלו היה הרבה יותר גדול על אותו מרצה, שהכין נאום רהוט ומלהיב, ובסוף ייאלץ לדבר בפני אדם אחד.

האירוע נפתח והגיע תורו של המרצה. הוא עלה על הבמה ולמרבה ההפתעה, דיבר בהתלהבות ורהיטות כאילו הוא באמת נמצא בפני 5000 איש. כשסיים לדבר, השליח לא היה יכול להתאפק ושאל אותו, איך היה מסוגל להתלהב כל כך בפני אולם ריק ואדם אחד?

"מה זאת אומרת", שאל המרצה, "אני באמת דיברתי בפני 5000 איש!. האדם הבודד שהקשיב לי, התרשם מאוד ממה שדיברתי ובגלל זה יחנך יותר טוב את הילד שלו. הילד הזה יחנך בבוא היום יותר טוב את הילד שלו, וגם הילד ההוא יחנך בבוא היום יותר טוב את הילד שלו. וכך עד סוף כל הדורות. כך שלא דיברתי בפני אדם אחד, אלא בפני אלפים"…

כאשר הרמב"ם רוצה להסביר את ההלכה האמורה – על המצוה דרבנן ללדת עוד ועוד – כותב כך:

הלכות אישות פט"ו הלכה טז: אע"פ שקיים אדם מצות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם.

ילד זה לא רק ילד אחד. זה הוא והילדים שלו וילדי הילדים שלו עד סוף כל הדורות. נמצא שכאשר אנו מתאמצים להביא עוד ילד, אנו מוסיפים לעם ישראל חטיבה שלמה. ובכלל, מי יודע ערכו של אפילו ילד אחד בודד ומה שהוא עשוי לחולל בעולם?

הרב חיים גוטניק היה נוסע לעיירה קטנה ומרוחקת באוסטרליה ומוסר שם שיעור בטהרת המשפחה לנשים. הקהל התמעט במשך הזמן ורק אשה אחת הופיעה בשיעור. כשהוא היה ביחידות אצל הרבי, סיפר שהוא רוצה להפסיק את השיעור, כיון שקשה לו לטרוח כל כך בשביל אשה אחת.

אמר לו הרבי: "איך אתה יודע כוחה של אשה אחת? גם משה רבינו נולד רק מאמא אחת"…

נתאר לעצמנו שעם ישראל היה מונה היום 50 מליון איש! או העם היושב בציון היה מונה 30 מליון איש! הרי ברור שהעוצמה הפיזית והרוחנית שלנו היתה באין ערוך. אם כן, המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לעצמו ולעם היהודי הוא ללדת עוד ילד – ובזה "כאילו בנה עולם".

ראוי להוסיף, שהרבי הביא ראיה נפלאה לדברי הרמב"ם הללו: בתחילת השיעור לעיל, צוטט לשון התורה בפרשיות בראשית ונח, שבו היא מצווה גם את אדם הראשון וגם את נח לעסוק בפריה ורביה. אולם לכאורה פלא גדול, שהתורה רואה צורך לחזור ולצוות את נח בפריה ורביה, לאחר שהיא כבר ציוותה בכך את אדם הראשון? ובפרט שהתורה חוזרת את אותו הלשון בדיוק: "פרו ורבו וגו'".

מבאר הרבי כך: לאדם הראשון לא היו ילדים בכלל, ולכן ברור שהיה צריך ציווי לפרות ולרבות. אולם לנח כבר היו שלשה ילדים, ולכן היה יכול לחשוב שכבר יצא ידי חובת המצוה. ועכ"פ אין לכך חשיבות כמו ללדת ילד ראשון.

לכן באה התורה ומצווה אותו באותו לשון בדיוק כמו בילד הראשון: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". ללמדך שכל ילד – אפילו הרביעי – הוא "עולם מלא" ומעניק תועלת לאנושות בדיוק כמו הילד הראשון.

לקוטי שיחות חלק ל/28: יש לומר שענין זה ד"כל המוסיף נפש … כאילו בנה עולם" מודגש בפרשת נח. הנה "פרו ורבו" נאמר בתורה בפרשיות בראשית ונח, ואחד החילוקים ביניהם הוא שבפרשת בראשית זה נאמר לאדם הראשון, שלפני אמירת הציווי לא היו לו ילדים ומובן שבזה מדובר עיקר קיום מצות פריה ורביה. משא"כ בפרשת נח נאמר "פרו ורבו" גם לנח עצמו, שכבר היו לו שלשה בנים. ויש לומר שבזה נרמז אשר גם הוספת נפש (יותר מקיום המצוה בבן ובת) הוא בכלל מצות פריה ורביה ו"כאילו בנה עולם".

וכשם שגאולת מצרים היתה בזכות היותם פרים ורבים (יבמות סב, סע"א), כך הגאולה העתידה תלויה בכך ש"יכלו נשמות שבאוצר" והעולם כולו יגיע לתיקונו במהרה בימינו.

[1] אשה בפריה ורביה: המצוה היא על הגבר ולכן ההלכות הכתובות בפנים נאמרו לגבר. אמנם למעשה האישה היא חלק מהמצוה, ועד שמובא שהיא לא צוותה כי לא צריכה ציווי אלא שואפת באופן טבעי להעמיד צאצאים.

[2] בבן יהוידע סוטה שם, מבאר מה שנשתנו הטבעים בזה: הדורות הראשונים היו קרובים ליצירה, ולכן היו יוצאים כמו שנוצרו: הזכר נוצר מהאדמה ולכן פניו כלפי מטה. ואילו הנקבה נוצרה מהאדם ולכן פניה כלפי מעלה (האדם, העולם). אולם בדורות אחרונים שהתרחקו מהיצירה, כבר לא נמצא החוק הטבעי הזה בתמידות.

קובץ להורדה:

שמות עה