שלושה חכמים דגולים, רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, צעדו בדרך עם סכום כסף בכיס. הלילה ירד והם חיפשו מקום להניח בו את הראש ואת הכסף. הם נכנסו לפונדק מקומי וביקשו חדר עבור הלילה, וכיון שבעל המקום עשה רושם חביב, רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו בידיו את כספם.
החכם השלישי, רבי מאיר, לא מיהר להפקיד בידיו את הכסף, אלא שאל אותו תחילה לשמו. "כידור", היה שמו. רבי מאיר לא אהב את השם והחליט לשמור את הכסף תחת הכרית.
הבוקר הגיע והחכמים ניגשו אליו לבקש את הכסף, אך הוא העמיד פני תם והכחיש כל קשר אליהם. הם מיהרו נדהמים לרבי מאיר וביקשו לדעת כיצד ידע להיזהר מהברנש הזה? "פשוט מאוד, הקשבתי לשמו, 'כידור', וזה הזכיר לי את הפסוק: "כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם" (יומא פג).
היהדות מעניקה חשיבות גדולה לשמות. לפי התפיסה של התנ"ך, שם האדם הוא כעין "כרטיס ביקור", המתאר במדויק את האופי ואת האישיות שלו. עדות מוכחת לכך, אפשר למצוא בשמות המפורסמים בתנ"ך, שהם כולם "כרטיסי ביקור" המסכמים במילה אחת את אישיותו של נושא השם. לדוגמא: "אדם" כי בא מהאדמה. "נח" כי בימיו באה מנוחה לעולם. "אברהם" כי היה אב המון גויים, "יצחק" כי בלידתו היה שחוק גדול, "יעקב" כי אחז בעקב של עשיו, ו"ישראל" כי למד להיאבק על עקרונותו וגבר בסופו של דבר על שרו של עשיו.
וכאן נשאלת שאלה מעניינת לגבי חג הפסח: שם החג בפי חז"ל ובפי העם הוא "חג הפסח". אולם, התורה מקפידה לקרוא לו בשם אחר לחלוטין: "חג המצות". וכך גם בסידור התפילה:
- שמות כג,טו: את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות. ויקרא כג,ו: ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות הזה, שבעת ימים מצות תאכלו דברים טז,טז: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר – בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות.
תפילת פסח: ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את חג המצות הזה.
בפי חז"ל (ובפי העם), לעומת זאת, הוא מכונה דווקא "חג הפסח". למשל כאן:
משנה פסחים ב,ב: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח – מותר בהנאה ושל ישראל – אסור בהנאה.
וכאן עולה התמיהה, מדוע סוברת התורה כי דווקא השם "חג המצות" מבטא יותר מכל את מהותו של החג הגדול הזה? ולמה הוסיפו חז"ל מאוחר יותר, גם את זכרו של קרבן הפסח?
הרבי מוצא כאן רעיון עמוק, אשר מלמד הרבה על יצירת קשר חדש, על צמיחה ועל התפתחות.
א. 200 שנות גלות ארוכות במצרים, הגיעו אל סיומן. אחרי שנה שלימה של מכות קשות, שנחתו על ראש המצרים, פרעה היה קרוב לשבירה ולהסכמה על שחרור ישראל ממצרים. נדרשה עוד מכה אחת, אחרונה, כדי לשבור אותו באופן סופי.
אך קודם שזה קרה, היהודים נדרשו לעשות צעד ראשון ולשחרר את עצמם משם. היה עליהם להתנתק מכבלי התרבות המצרית, שבתוכה חיו למעלה ממאתים שנה ולצמוח אל תוך האמונה היהודית. כדי לפעול זאת באופן מעשי, ניתנו להם שלוש מצוות ייחודיות, שכוחם היה יפה לחולל את השינוי העצום הזה. אפשר לומר, שהמצוות הללו נועדו להוציא את מצרים מישראל.
שלוש המצוות הן: "פסח, מצה ומרור".
ראשית, הם נצטוו לקחת בעשירי לחודש ניסן, שה (כבש או עז) ולהחזיק אותו בבית במשך ארבעה ימים. אחרי הימים הללו, ביום י"ד בניסן, היה עליהם לשחוט את השה, למרוח את דמו על משקוף הבית, ואח"כ לאכול את בשרו.
את מצות האכילה, הם נצטוו לעשות בדרך חריגה ומיוחדת: היה השאירו את השה שלם (חוץ מהחלבים הפנימיים שאותם הקריבו על המזבח) וצלו אותו על האש על ראשו ועל קרבו.
- ויקרא יב: בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה… והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל ישראל בין הערבים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת … אל תאכלו ממנו נא [שאינו צלוי היטב] ובשל מבשל במים כי אם צלי אש על ראשו על כרעיו ועל קרבו.
כמובן, המצוה הזו מעוררת מחשבה מכל הכיוונים: למה להחזיק את השה 4 ימים בבית? למה למרוח את הדם על המשקופים? (וכי ה' צריך סימנים איפה גר יהודי ואיפה גוי?) מה הרעיון מאחורי צליית הגדי על האש כשהוא שלם על ראשו וכרעיו?
אומרים המפרשים דבר גדול: זו היתה דרך מהממת לגייר את עם ישראל. היה זה אמצעי דרמטי כדי לנער אותם בבת אחת מהאמונה באלילות המצרית ולגרום להם "לדלג ולפסוח" מהטומאה המוחלטת אל הקדושה העליונה. ואכן בתגובה לכך, ה' עצמו "דילג ופסח" על בתי ישראל וקבע לנצח את ההבדלה בין ישראל לעמים.
מורה נבוכים ג, מו: המצרים היו עובדים מזל טלה [כבש] ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו שונאים רועי צאן, כמו שאמר: 'נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקולונו'?! ולכן ציוונו לשחוט כבש! ולהזות דמו על השערים מבחוץ, כדי לנקות עצמנו מן הדעות ההם … ולהביאם להאמין, שהמעשה אשר יחשבו שהוא סיבה ממיתה [הפגיעה בכבש] הוא המציל מן המות!.
עקדת יצחק: וציווה לאכול אותו כדמותו וצלמו, ראשו על כרעיו וקרבו …
חזקוני יב,ח: צלי אש – שיהא ריחו נודף בחוטמם של מצרים וידעו שהם אוכלים את יראתם.
אם כן, אנו מבינים את עצם לקיחת השה, את מריחת הדם על המשקוף ואת החיוב לאוכלו שלם וצלי. אך עדיין איננו מבינים את טעם ארבעת הימים? למה היה עליהם להקדים ולקחת אותו דווקא 4 ימים לפני היציאה ממצרים?
בעלי התוספות טוענים דבר מעניין: מיד אחרי לקיחת הפסח, הם הוסיפו ומלו את עצמם, ובכך השלימו את תהליך הכניסה אל היהדות. [כלומר: על ידי קרבן פסח, הם התנערו באופן שלילי מהאלילות המצרית, ועל ידי המילה נכנסו באופן חיובי לעם היהודי, ראו לקו"ש חט"ז/117 ואילך].
ולכן היה הכרח להקדים ולעשות זאת 4 ימים לפני היציאה משם, כי המל הוא חולה במשך 3 ימים ואסור לו לצאת לדרך מפני הסכנה. כך כתב רש"י לעיל (ד,כד) על משה רבינו, שנמנע מלמול את אליעזר בנו כשיצא למצרים, משום שחשש לסכן אתו במילה קודם היציאה לדרך. אי לכך, הם התחילו את כל תהליך הגירות בעשירי בניסן, וכך ביום הרביעי, י"ד בניסן, היו מוכנים לצאת לדרך.
אולם, הרבי מעיר משיטת רש"י (יב,ו), שהם מלו עצמם רק בליל ט"ו בניסן, ממש לפני היציאה ממצרים. והם מרחו על המשקופים גם את הדם הזה, כמו שנאמר: "ואראה אותך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי" – "דמיך" לשון רבים, דם פסח ודם מילה.
ולפי זה, שבה ונשאלת השאלה, למה הם הקדימו לקחת את השה 4 ימים לפני היציאה משם?
אומר הרבי רעיון נפלא: כאמור, לקיחת השה נועדה לנער אותם מהאמונה המצרית, ואכן, תהליך עיכול רעיוני, אורך 4 ימים. אנו מכירים היטב את הביטוי "תן לישון על זה לילה", אבל האמת היא, שצריך לומר "תן לישון על זה 3 לילות", כיון שבבוקר הרביעי, המוח מגיע לעיכול שלם של הרעיון.
ראיה נהדרת לכך, נמצאת בסיפור העקדה: אחרי שה' ציוה את אברהם לשחוט את יצחק, אברהם הלך לישון, וקם בבוקר מוקדם לצאת לדרך. הדרך נמשכה ונמשכה, ורק בבוקר השלישי ליציאתו (שהוא היום הרביעי אחרי ששמע את הציווי מה'), ה' הראה לו את הר המוריה שבו יעקוד את יצחק.
מבאר רש"י (כב,ד) את טעם אריכות הדרך: "כדי שלא יאמרו הממו פתאום, ואילו היתה לו שהות להימלך אל לבו, לא היה עושה", ולכן ה' משך את הדרך עד הבוקר השלישי, שהוא בעצם הרביעי אחרי ששמע את הציווי, וכך היה ברור, שאברהם עיכל לחלוטין את הדבר הנורא שהוא עומד לעשות.
וכיון שכן, שתהליך עיכול מוחי אורך 4 ימים, לכן נצטוו לקחת את השה 4 ימים לפני היציאה, וכך יספיקו להפנים היטב את ה'דילוג' מהאלילות המצרית, ובתגובה, ה' יפסח עליהם במכת בכורות.
לקו"ש חט"ז/119: היות שהיהודים היו שטופים באלילים, נדרשה פעולה משמעותית שתעקור אותם מכך … ולכן נדרשו 4 ימים, כמו שרש"י כתב לעיל לגבי העקדה, שה' הראה לאברהם את המקום רק ביום השלישי, 'כדי שלא יאמרו הממו פתאום … ואילו היה לו שהות להמלך לא היה עושה'. הוי אומר שהסימן לכך שדבר נעשה בישוב הדעת הוא לאחרי שעוברים 4 ימים.
לסיכום, אם כן, השם "פסח" נושא בתוכו מסר עצום: ישנו פער מהותי בין ישראל לעמים, ויהודי ניחן בכוחות אין סופיים כדי לפסוח ולדלג ברגע אחד מהמצב הנמוך ביותר אל המקום הגבוה ביותר. רגע קודם היו בבחינת "גוי בקרב גוי" ורגע אחר כך, פרצו את הכבלים והפכו להיות העם הנבחר של ה'.
אם מחפשים סיפור הממחיש זאת, אין צורך להרחיק הרבה. הוא טמון בהגדה של פסח עצמה. ההגדה מספרת על "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע … שהיו מסובין בבני ברק". החכם שמוזכר ראשון ברשימה הוא "רבי אליעזר בן הורקנוס", שנשא סיפור חיים מרתק (ריש פרקי דרבי אליעזר):
אליעזר נולד במשפחה חקלאית עשירה ומעולם לא למד לקרוא. בגיל 22 הוא חש ריקנות בחיים וביקש מאביו העשיר רשות ללכת ללמוד תורה. האב ביטל את דבריו באומרו, שהוא כבר בחור מבוגר בן 22 ומאוחר מדי להתחיל את החיים מחדש. "לך תתחתן, תלד ילדים והם ידעו לקרוא וללמוד". אך אליעזר לא ידע מנוחה. יום אחד עזב את הבית וצעד אל הישיבה של רבי יוחנן בן זכאי ביבנה. הוא ישב ולמד שם יום ולילה, עד שידע לקרוא ברכה, תפילה ותורה.
פעם עבר לידו רבי יוחנן וחש ריח רע נודף מפיו. הוא הבין שאליעזר אינו אוכל מחמת התמדתו בתורה. רבי יוחנן התרגש ובירך: "כשם שעלה ריח פיך לפני, כך יצא ריח תורה מפיך עד סוף העולם".
בינתיים, האב העשיר גילה שאליעזר ברח לישיבה. הוא הגיע לרבי יוחנן וביקש לנדור שאליעזר לא יקבל אפילו פרוטה מהירושה העצומה שלו. רבי יוחנן ביקש ממנו להמתין, עד שיכנס את כל תלמידי הישיבה ואז ביקש מאליעזר לקום ולדרוש. אליעזר "פתח בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם והיו פניו מאירות כאור החמה". האב הנרגש יצא מגדרו וקם ונדר, שהבן הזה יקבל את כל רכושו…
ב. עד כאן דיברנו על ה"פסח", אולם המצוה לא נגמרת בכך והתורה מוסיפה עוד שתי מצוות:
- שמות יב,ח: ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש – על מצות ומרורים יאכלוהו.
ביחד עם הפסח, הם אכלו מצה ומרור. ובעוד שמצות המרור מובנת היטב, בתור זכר לשעבוד מצרים, הרי המסר העומד מאחורי ה"מצה", מאחורי הבצק הפרימיטבי הזה, מצריך עיון רב.
הגדה של פסח: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקת של אבותנו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם.
בפשטות, מצה היא סמל של חפזון. כאשר רוצים לאפות בצק במהירות ואין זמן להמתין עד שהשמרים יתפחו, לוקחים את הבצק בעודו דק, בלי תפיחה ומכניסים לתוך התנור.
וזה בדיוק המסר העומד מאחורי המצה. היא מזכירה את העובדה, שיציאת מצרים התרחשה כל כך במהירות ובחיפזון, עד שהבצק שהכינו, לא הספיק לתפוח במצרים והם כבר היו בחוץ. וזו דרך נאה לבטא את גודל הנס, כאשר אותם רשעים שקודם סירבו להם לעזוב אפילו לשעה אחת, כעת עמדו והפצירו בהם לעזוב בחיפזון את מצרים ולא להתעכב אפילו רגע אחד.
אם כן, המסר הפשוט מאחורי השם "חג המצות" הוא, שהנס נעשה במהירות.
וכמובן, כאן אנו שבים אל השאלה שבה פתחנו את עיוננו: האם המסר הזה הוא כל כך חשוב כדי לקרוא על שמו את החג?! האם אין זה רק פרט בתוך שרשרת ארוכה של מכות ונסים מדהימים?!
מדוע, איפוא, מניחה התורה שדווקא השם "חג המצות", מבטא את מהותם של הימים הללו?
ג. הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, כותב פירוש חסידי חם:
דרכם של אנשים האוהבים זה את זה, לפאר אחד את השני. למשל, אב נוהג להתפאר במעלותיו של בנו והבן משוויץ באביו. וכך, אומר הרב מברדישטוב, הוא גם בין ה' וישראל. ה' נוהג לספר את השבח של ישראל, ולכן קורא בתורה לחג בשם "חג המצות", כי הדבר מבטא את האמונה של ישראל, שיצאו אחריו למדבר ולא שאלו מה יאכלו מחר בבוקר במדבר הגדול. ואילו ישראל מצידם, מספרים את השבח של ה', ולכן קוראים לחג בשם "פסח", מה שמבטא את היכולת האלוקית המופלאה, לדלג ולפסוח על בתי ישראל.
- קדושת לוי פרשת בא: נאמר בגמרא, תפילין של בורא עולם מה כתוב בהם? 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ואילו בתפילין של ישראל כתוב שבח ה', בפרשת שמע והיה אם שמוע וכו'. והנה 'חג המצות' נקרא על שבח ישראל, כמו ברש"י (יב,לט) מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה אלא האמינו והלכו. והוא שאמרו נביאים: 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. והיינו שה' מספר את שבח ישראל, ואילו ישראל קוראים היום טוב "פסח", על שם שבח השם יתברך אשר פסח על בתי ישראל.
אמנם אנו רוצים במסגרת הזאת, להעמיק יותר סביב ה"מצה" ולומר רעיון חסידי יסודי ובסיסי. ותחילה, סיפור נפלא:
פרופסור וולוול גרין היה מדען בחקר החיידקים (אפידמיולוגיה). הוא היה גם חבר בצות המצומצם של נאס"א, שחקר את החיים על המאדים. בשנות השישים, הוא הכיר את שליח חב"ד במיניסוטה, הרב משה פלר ועשה צעדים ראשונים בהכרת היהדות. פעם קיבל טלפון מהרב פלר: "שמעתי שאתה טס בקרוב לחוץ לארץ ויש לי בקשה ממך. אנא הזמן אוכל כשר לטיסה". גרין התפלא על הבקשה, כיון שבאותם ימים הוא לא שמר על כשרות בבית, אך פלר הסביר כי הוא רוצה לעשות בכך 'יחסי ציבור' ליהדות האורתודוכסית, כאשר כולם ישמעו שהפרופסור מתחזק… גרין הסכים.
הוא עלה לטיסה אחרי שעות רבות שלא אכל כלום, ובקוצר רוח המתין לחלוקת הארוחה. אך לאכזבתו הרבה התברר כי הדיילים שכחו להעלות "כשר מיל" על המטוס. הוא זעם. הוא הרגיש אדיוט. אחרי הכל, הוא ניסה לעזור לאלקים, "וזו תורה וזו שכרה"… אחרי כמה שעות, הטיסה נחתה לחניית ביניים בת שעה בשיקגו. גרין הזועם הרים טלפון לרב פלר ואמר בקול רוטט כי מול עיניו עומד דוכן לממכר נקניקיות, "ובשבילך, אני הולך לאכול עכשיו מנה כפולה".
פלר שתק, ואחרי דקה ארוכה, אמר כך: "וולוול, שאלת אותי כמה פעמים מהי היהדות? מהו הרגע שבו אדם יוצא מעצמו והופך להיות שייך לאלקים? הלילה אני רוצה להשיב לך. כאשר אדם עוצר באמצע הלילה בשדה תעופה בשיקגו והוא מתפלץ מרעב, ומול עיניו עומד דוכן לממכר מזון מהיר, אך הוא מוותר והולך הלאה – זה הרגע שפותח אותו אל האלקים".
גרין טרק את הטלפון בזעם ותפש תור לדוכן. אך הוא לא היה מסוגל לעשות זאת. הוא ויתר והלך לשכב על הספסל.
בני אדם מפרשים את הוויתור, כסוג של חולשה. אך למען האמת, ויתור הוא תחילתו של חיבור. קשר אנושי יכול להגיע לשלימות, רק באמצעות ביטול וויתור הדדיים.
בני אדם הם שונים זה מזה. לכל אחד יש שאיפות, תחביבים ומבט ייחודי על החיים. ולכן קשה מאוד ליצור מיזוג אמיתי בין אנשים. הדרך ליצירת קשר כזה היא, על ידי ויתור. הויתור מאפשר לנו לצאת מהמסגרת החיצונית שלנו ולקלוט לתוכנו את קולו של האחר. הויתור הוא סוג של המסה והתכה עצמית, שאחריה אנו נוצרים מחדש, דבקים ומחוברים.
ישנו ביטוי קבלי-חסידי, שאומר את זה כך: "בין יש ליש, חייב להיות אין באמצע". הרעיון הוא, שכדי להשיג דבר אחר, שונה מאיתנו, חייב להיות רגע שבו אנו מסיטים החוצה את הקיבעון שלנו ונותנים מקום לדבר אחר. קל וחומר כאשר מדברים על דבר בעל ערך נעלה, כמו הקשר עם הקב"ה, שהוא נעלה לחלוטין מהגישה החומרית שלנו, עלינו לבטל תחילה את גישתנו האגואיסטית, כדי להיות מסוגלים לספוג לתוכנו את הקול האלוקי.
מעניין לגלות כי תורת החסידות מוצאת את הרעיון הנפלא הזה, בכל רבדי הטבע. נוכל לשים לב כי כל יצירה בטבע, מבוססת על רגע מקדים של אין. בעולם הצומח: גרעין הנזרע באדמה כדי להצמיח עץ, חייב להירקב תחילה עד היסוד ורק אחר כך מתחיל תהליך של צמיחה. בעולם החי: ביצה המוציאה אפרוח, היא מסריחה לחלוטין לפני בקיעת האפרוח. וגם בעולם המדבר: אדם שרוצה להבין רעיון חדש ועמוק, שהוא אינו רגיל אליו, חייב לעבור רגע של בלבול וערפול חושים, מין תחושה של תקיעות, ואחריו הדברים מתבהרים פתאום בצורה נהירה.
הענין הוא, כאמור, שרגע האין הוא רגע של התרחקות מההרגלים העצמיים ומתן מקום למציאות חדשה. אם נתמקד בדוגמת הגרעין הנזרע באדמה, הרי ההירקבות שלו, מפרקת את המסגרת החיצונית ומאפשרת לו לשאוב לתוכו את כח הצומח באדמה ולהזריע עץ ענק.
התוועדויות הרבי מלובביץ' תשי"ט ח"ב/197: כלל ידוע הוא, ש'בין יש ליש צריך להיות אין באמצע'. משל על זה, מגרעין הנזרע בארץ כדי שיצמח אילן נושא פירות, הנה מאחר שהגרעין והאילן הם באין ערוך זה לזה, צריך להיות תחילה רקבון הגרעין להיות בבחינת אין, ודווקא עי"ז מעורר את כח הצומח שבארץ. כמו"כ הוא בחי, שהתהוות האפרוח מהביצה הוא ע"י סרחון הביצה. וכמו"כ הוא במדבר, שענינו הוא שכל, ורואים במוחש שבכדי שיומשך שכל חדש מכח המשכיל, צריך להיות תחילה ביטול מציאותו בכל חלקי השכל … והוא ענין אישתומם כשעה חדא.
כעת, אפשר לשוב אל השאלה המרכזית ולהבין אותה היטב: חג הפסח הוא רגע ה"לידה" של עם ישראל. ה' אסף חבורה של עבדים שפלים והפך אותם לעמו הנבחר, מקבלי התורה הקדושה. וכדי לחולל קשר מופלא כזה, עלינו להיות תחילה בבחינת "מצה". להיות עניו, שפל ומקשיב לקולו של האלוקי, כמו המצה הדקיקה, שאינה תופחת ומתנפחת.
אמנם תכלית הביטול הזה, איננה כדי להשפיל את האדם ולהרחיק אותו מעצמו. אלא להיפך, ליצוק אותו מחדש, דבוק ומחובר אל האלוקי. בדיוק כמו ה"פסח", שגרם לדילוג ופסיחה מהקצה אל הקצה והפך עם של עבדים לבניו של הקב"ה.
לכן, התורה מגדירה את השלב הראשון ביצירת הקשר וקוראת לחג בשם "חג המצות", על שם הביטול הראשוני. ואילו חז"ל דיברו על התוצאה המהממת הנפעלת מהביטול אל האלוקי, שבה האדם פוסח ומדלג מהחומר אל הרוח.
עיבוד מלקו"ש חי"ז/71 ואילך: בתורה שבכתב נקרא החג בשם "חג המצות", ואילו מאוחר יותר בפי חז"ל ובלשון בני אדם הוא מכונה "חג הפסח". ויש לומר, שלכל לראש מגיע הענין של "חג המצות" כפי שמופיע בתורה, ואחר כך השם "חג הפסח" שהתווסף בפי חז"ל.
יציאת מצרים היא לידת עם ישראל, משום שאז נעשו לעם, וחשוב מכך, נעשו 'מציאות חדשה' של עבדי ה' שקיבלו את התורה בהר סיני. ואכן הסדר של יצירת מציאות חדשה מורכב משני שלבים: תחילה צריך להיות ענין של 'תעבדון', עבודה ויגיעה כדי לבטל את הציור הקודם (שהוא מנגד לתורה). אמנם הביטול הזה לא נועד לשבור, אלא להיפך, נעשה בהם שינוי שלא בערך, עד כדי חיבור מוחלט עם 'נותן התורה'.
ואלו הם השמות של החג: חג ה'מצות' רומז על ענוה וביטול, שזו ראשית העבודה, ואילו ה'פסח' הוא מלשון דילוג שלא בערך, שנוצר אצל עם ישראל.
קבצים להורדה:
פסח עה
מקורות פסח עה