זוג ישראלים עזבו את הארץ לצרכי עבודה ועברו למדינה נידחת בארצות הברית. החברים בעבודה היו גויים גמורים, בעיר לא היתה קהילה יהודית ובית כנסת, ולאט לאט הם מצאו את עצמם מתרחקים ממסורת האבות.
ערב אחד, סמוך לפסח, הבעל נתקף בפרץ נוסטלגיה ושקע בהרהורים על החיים בארץ ישראל. הוא נזכר איך כולם הולכים בתקופה הזו לקנות מצות ומכשירים את הבית לפסח, איך קונים בגדים חדשים לכבוד החג ומחדשים את הבית כולו, והתמלא פתאום ברגש געגוע לאווירת החג. הוא קם ממקומו בסערה, ניגש לאשתו ואומר לה: זהו זה, אנחנו מוכרחים לחזור ליהדות ולעשות כאן פסח כהלכתו.
האישה הביטה בו מבוהלת: "זה הזמן לחזור ליהדות?! בערב פסח?! חיכינו עד עכשיו, אולי נחכה עד אחרי פסח"…
ערב פסח זה זמן לחוץ, כולם עסוקים במרדף קפדני אחרי החמץ מתוך מטרה לבער אותו בצורה מוחלטת. והשאלה המתבקשת היא, מהי בדיוק הבעיה עם החמץ? הלחם הוא המאכל החשוב ביותר בסולם התזונה של האדם, בכל השנה יש מצוה חשובה לאכול אותו, ופתאום לשבוע אחד הוא הופך למוקצה גמור!
במהלך השיעור ננסה להבין את סודם של החמץ והמצה, וגם נעסוק בהרחבה בכל סדר ההשבתה של החמץ: הבדיקה, הביטול והביעור.
- שלוש ביתי"ם: בדיקה, ביטול, ביעור.
- סוד החמץ: מהי המשמעות הפנימית של ביעור החמץ?
חלק ראשון: שלוש ביתי"ם – בדיקה, ביטול וביעור
במשך ימי השנה, הלחם הוא המאכל החשוב ביותר של האדם. גם אדם טבעוני או צמחוני שנמנע מאכילת מאכלים מן החי, מקפיד לאכול לחם מדי יום. החשיבות של הלחם באה לידי ביטוי בכך, שאלקים לא השאיר את עם ישראל יום אחד בלי לחם וכשנגמרו להם העוגות שהוציאו ממצרים, מיד נעשה נס כביר וירד להם לחם (מן) מהשמים. [לעומת זאת, הבשר אינו חובה לאכילה, ולכן ה' כעס שהם ביקשו בשר במדבר).
ידועים דברי הגמרא כי "פת שחרית" היא הסוד לחיים טובים:
- פת שחרית
תלמוד: שמונים ושלשה חלאים תלוין במרה, וכולן פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן. תנו רבנן: י"ג מעלות נאמרו בפת שחרית – מצלת מן החמה ומן הצנה … ומחכימת פתי, וזוכה בדין ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו … מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה. אמר רבה לרבא בר מרי מנא: כך אומרים אנשים, ששים אנשים רדפו ולא הצליחו להשיג אדם שאכל ארוחת בוקר (בבא מציעא קז,ב).
בכל זאת באה התורה בפרשת בא ומצווה אותנו להימנע מן הלחם במשך שבעה ימים רצופים. חמור מכך: לא רק שאין לאכול לחם, אלא גם עלינו להשבית אותו מביתינו, שלא נראה ולא נמצא אותו!.
- איסור חמץ בפסח
שלוש מצוות נאמרו בחמץ, מצוה עשה אחת ועוד שתי מצוות לא תעשה: מצות עשה: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". שתי מצוות לא תעשה: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", וכן "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך".
כאן אפשר להבין, עד כמה האיסור הזה הוא מורכב ליישום. בעצם התורה מצווה לבער את הדבר הכי מצוי בביתנו ובחיינו, וכמובן שהמשימה הזו מצריכה מאמץ מיוחד. באיסורים אחרים, כמו חלב ודם למשל, אנחנו מורגלים כל השנה לא לאכול אותם והם לכתחלה לא נמצאים בבתים היהודיים, אבל "חמץ" הוא הדבר היחיד שכל השנה הוא מותר באכילה ובהנאה, ורק לשבוע אחד הוא הופך להיות אסור בתכלית האיסור.
שרשרת הפעולות להרחקת החמץ, מורכבת משתי קבוצות: 1. פעולת להרחקת החמץ הגלוי והידוע. 2. ביטול והפקר החמץ שאינו ידוע.
הקבוצה הראשונה – סידרת הפעולת להרחקת החמץ הגלוי והידוע – כוללת שלושה שלבים: 1. ניקוי הבית ובדיקתו בליל יד בניסן, כדי לוודאי שאין יותר חמץ. 2. מכירת חמץ לגוי. 3. שריפת החמץ האחרון שנשאר בערב פסח.
- ניקוי הבית ובדיקתו מחמץ
שולחן ערוך רבינו הזקן: קודם שהגיע זמן איסור הנאתו, יכול הוא לבטלו ולהפקירו ומותר לו מן התורה להשהותו עמו בבית כל ימי הפסח, שאינו עובר מן התורה בבל יראה ובל ימצא אלא על חמץ שלו שלא הפקירו, שנאמר 'ולא יראה לך' – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר.
אבל חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ … אלא הוא צריך לחפש אחריו במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו … ומפני שני דברים נזקקו חכמים לכך: א: לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי, ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו. ב: לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח. לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו.
אם כן, אף שמן התורה מספיק לבטל את החמץ בלב ולהפקירו, חכמים חששו שהאדם לא יבטל בלב שלם, ויתירה מכך: עלול לראות את החמץ בעיניו בפסח ויבוא לאכול ממנו מתוך רגילותו, ולכן ציוו אותנו לנקות היטב את הבית מחמץ ואף לערוך בדיקה מיוחדת לאור הנר בחורים ובסדקים[1], כדי לוודא שלא נפגוש חלילה במקרה, שום חמץ בפסח[2].
- אמנם הפתרון הזה, הספיק בעבר ולא כיום. פעם אנשים היו טוחנים לחם בעצמם או היו קונים מעט לחם לתקופה מוגבלת, ולכן כל אחד היה יכול לבער את מעט הלחם שיש לו בבית ולהיפטר ממנו לכל הפסח. אמנם היום הכל תעשייתי וכל אחד מחזיק בבית כמויות חמץ, מוקפא ולא מוקפא, ואי אפשר לדרוש מאיתנו להשמיד את כל החמץ שיש בביתינו, לכן תיקנו הפוסקים צעד נוסף: למכור את החמץ לגוי למשך הפסח, וכך לא נעבור עליו בבל ייראה ובל יימצא.
את החמץ המיועד למכירה, סוגרים היטב בתוך ארון מסומן – כך שבוודאי לא נפגוש אותו במהלך הפסח.
בהמשך, נרחיב יותר בנושא של המכירה.
- 4. מכירת חמץ
שולחן ערוך רבינו הזקן: ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו … אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו – הרי זה מותר. דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו, לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו אם כבר קנהו הנכרי באחד מדרכי הקנייה שיתבאר – נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור, ואחר הפסח שהוא מחזירו לו, מתנה הוא שנותן לו (סימן תמח).
- עדיין אנו לא מסתפקים בשני הפתרונות הללו, אלא עורכים דבר נוסף: בערב פסח ממש, סמוך לכניסת זמן איסור חמץ, אנו עורכים שריפת חמץ לחמץ האחרון שמצאנו בבית, בשעת הבדיקה ואחר כך. וכך מקיימים את ציווי התורה: "תשביתו שאור בבתיכם".
כמובן, יכולנו למכור גם את החמץ הזה לגוי או פשוט להרחיק אותו מגבול המחיה שלנו ולא היינו צריכים לשרוף אותו. אבל אנו רוצים לקיים בפעולה חיובית וממשית את ציווי התורה "תשביתו שאור מבתיכם", והדרך המוחלטת ביותר היא שריפה וביעור.
- שריפת חמץ
שולחן ערוך רבינו הזקן: יש אומרים שהחמץ שצריך לבערו מן העולם לגמרי, אין ביעורו אלא בשריפה. שאנו למידין מ'בשר נותר', מה נותר ישנו באיסור 'בל תותירו' וטעון שריפה, אף חמץ שישנו באיסור 'בל תותר' פירוש 'בל יראה ובל ימצא' – טעון שריפה. ולפיכך נוהגין שהחמץ שמוצאין בבדיקת ליל י"ד, אין שורפין אותו מיד בלילה אלא מצניעין אותו לשורפו למחר ביום, כדי לדמותו לנותר שמצותו לשורפו ביום (סימן תמה).
עד כאן דיברנו על דרכי ההתמודדות עם החמץ הגלוי והידוע, אולם עדיין חכמים חששו מדבר נוסף: יתכן שאדם לא ימצא לפני הפסח את כל החמץ, ובתוך הפסח ימצא עוגת קרם טעימה ויהיה חבל לו לזרוק אותה (אחרי כמה ימים שלא אכל חמץ …), ואז הוא עובר ברגע הזה על איסור "בל יראה ובל ימצא"[3].
על כן אנו עושים דבר נוסף: מבטלים ומפקירים את כל החמץ שנמצא בביתנו, וכך נפטרנו כליל מכל שייכות לחמץ, ואף אם יימצא חלילה חמץ בפסח, הוא כבר אינו שייך לנו אלא מבוטל ומופקר מלפני הפסח.
- ביטול חמץ.
שולחן ערוך רבינו הזקן: אחר הבדיקה מיד, יבטל כל חמץ שיש בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה, וביטול זה תקנת חכמים היא. ולמה תקנוהו חכמים? אלא לפי שחששו שמא נשארה גלוסקא יפה של חמץ באחד מן הזויות או באחד מן החורים שלא מצאה בבדיקה, ואילו היה מוצאה היתה חשובה בעיניו ולא היה מפקירה … ויש לחוש שמא ימצאנה בפסח ויעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא (סימן תלד)[4].
נוסח הביטול ("כל חמירא"): כל חמץ ושאור שנמצא ברשותי, שראיתי ולא ראיתי אותו, שמצאתי ולא מצאתי אותו, שבערתי ולא בערתי אותו – יהיה בטל והפקר כעפר הארץ.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב התהלך פעם, בערב פסח, ברחובות העיר. הוא פגש גוי אחד שהיה מבריח סחורה אסורה מחוץ לארץ. "האם תוכל למכור לי חפץ מסויים שהוברח מעבר לגבול", שאל הצדיק? "בוודאי, יש לי הרבה".
המשיך הצדיק בדרכו, ופגש יהודי. שאל אותו בתמימות: "יש לך אולי מעט לחם בביתך"? "עכשיו?! הזדעק היהודי, הרי ערב פסח לאחר חצות". המשיך הצדיק ופגש עוד יהודי. "שמא יש לך מעט לחם בביתך ותמכור לי תמורת ממון רב"? "עכשיו?! הזדעק היהודי, הרי ערב פסח לאחר חצות".
הרים הצדיק את העיניים ואמר: "רבונו של עולם, תראה את בניך. הממשלה מעמידה שוטרים בכל פינה כדי לתפוס את מבריחי המכס, ובכל זאת הם מצויים בראש חוצות. ואילו אתה לא העמדת שוטרים ולא אנשי צבא, אלא רק כתבת בתורתך: "לא יראה לך חמץ", והנה אין גרם חמץ בנמצא בבית הישראל".
סיכום דרכי השבתת החמץ:
הפעולה | הטעם |
1. ניקוי הבית ובדיקת חמץ | כדי לנקות את כל החמץ שעומד מול העינים ולוודא שלא נפגוש אותו בטעות בפסח |
2. מכירת חמץ | עבור החמץ החשוב שאיננו רוצים לבער ולהוציא אותו מהבית |
3. שריפת חמץ | עבור החמץ האחרון שנשאר בערב פסח ומבדיקת חמץ, וכדי לקיים בפעולה חיובית וממשית את מצות התורה "תשביתו שאור מבתיכם" |
4. ביטול חמץ | עבור החמץ שאינו ידוע לנו, ויש לחשוש שנמצא אותו בפסח ונשהה אותו בבית ולא נמהר לשרוף אותו |
לשלימות הענין[5], הערה חשובה אודות "מכירת חמץ": אנשים יכולים לקבל תחושה, שמדובר בפעולת הערמה ו'קריצת עין', חלילה. חשוב להסביר את הענין (ואף לשתף אנשים רבים ככל האפשר במכירת חמץ, כדי להינצל מאיסור כרת דחמץ בפסח).
אפשרות מכירת החמץ לגוי, מופיעה כבר ב'תוספתא' (מתקופת המשנה):
- רקע למכירת חמץ
תוספתא: ישראל ונכרי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו לו במתנה, וחוזרו ולוקחו ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתן לו במתנה גמורה.
מהתוספתא הזו נראה, כי הפתרון של "מכירת חמץ" הוא סוג של בדיעבד, כאשר הישראל נתקע עם החמץ בספינה בערב פסח. ואכן במשך אלפי שנים, לא היו מוכרים לגוי, אלא בודקים, מבערים ומבטלים כנ"ל. אמנם הדברים השתנו עם התפתחות התעשיה ונוצר מצב שיהודים החזיקו במאפיות או מפעלי בירה גדולים ולא היו יכולים לבער הכל, ועל כן נכנס המנהג הזה של מכירת החמץ לגוי.
תוספת נוספת: בתחילה היה מקובל שכל אדם שמחזק בכמויות חמץ גדולות, מוכר בעצמו את החמץ שלו לגוי מקומי, אולם כאשר העולם התפתח וכולם מחזיקים בבית כמויות חמץ גדולות יחסית, על כן הונהג שאנו ממנים את הרב והופכים אותו ל"מורשה" על החמץ שלנו כדי לבצע את המכירה בשמנו.
פעולת מכירת החמץ היא מכירה גמורה לכל דבר. אנו מקפידים לציין את כתובת הבית (ומה טוב, המקום שבו נמצא החמץ בבית), וגם מסמנים את מקום החמץ המכור בבית, והגוי יכול לבוא במהלך הפסח ולקחת מהחמץ – ואין לנו זכות למנוע זאת ממנו!. החמץ בימי הפסח הוא שלו לכל דבר וענין. אמנם אם יעשה זאת, הוא יצטרך לשלם לנו על החמץ שלקח, אבל עדיין יש לו את האופציה הפתוחה לעשות זאת.
יש פוסקים הטוענים כי עדיף לתת לגוי את מפתחות הבית, כדי שיוכל להיכנס מתי שיחפוץ. אמנם למעשה איננו מקפידים בכך (משום ריבוי המוכרים), אבל עדיין מקובל לתת לגוי את מפתחות המכולת או מפעל משמעותי עם חמץ, כדי שיוכל – אם ירצה – לממש את הזכות שלו ולקחת מהחמץ במשך ימי הפסח.
חלק שני: סוד החמץ
התהליך הארוך (והמייגע) הזה של ההיפטרות מהחמץ, מעורר בוודאי את השאלה: 'לחץ זה – על שום מה'? מה התורה רוצה לסמל בכך, שהלחם הטעים של כל השנה, הופך להיות 'מוקצה' לשבעה ימים?
שאלה מרכזית: מהי בדיוק הבעיה של החמץ?
- הטעם הפשוט לאיסור חמץ
תורה: וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם.
של"ה: התורה אמרה שהמצות צריכות להיות "לחם עוני", כדי להזכיר את צרת השעבוד במצרים, שלא היו נותנים לעבדים הישראלים לאפות את הלחם היטב עד שיתפח, אלא היו מכינים ואופים אותו בלחץ – ושבים לעבודה.
אם כן, בפשטות החמץ והמצה באים להזכיר: א. את צרת השעבוד במצרים, שלא היו נותנים לעבדי היהודים לאפות לחם נרמלי. ב. החמץ והמצה מזכירים את הגאולה המופלאה ממצרים, כאשר המצרים באו והתחננו לעם ישראל שייצאו ממצרים כמה שיותר מהר ולא יתעכבו אפילו לאפות את הלחם. וכמובן, הפרט הזה מסמל את שיא הנצחון על המצרים ועוצמת היד האלוקית, שלא רק שהמצרים 'הושבתו' ולא התנגדו, אלא יתירה מכך: הם עצמם באו וביקשו שעם ישראל ייצא ממצרים שעה אחת קודם ולא יתמהמה אפילו לתת ללחם לתפוח ולהיאפות כראוי.
אמנם מפרשים אחרים, ובהרחבה בתורת החסידות, מדברים על פן הרבה יותר עמוק של 'החרדה מהחמץ'.
הטעם הפנימי לאיסור החמץ
הסדר בימי חז"ל היה, שהרב הדורש בפני הקהל, היה לוחש תחילה את הדרשה באזני מתורגמן, והמתורגמן היה אומר זאת בארמית בפני הקהל. כך היה הסדר גם אצל רבי אבהו: הוא היה לוחש את הדרשה באזני תלמיד שלו, וההוא היה מוסר אותה בקול לקהל.
פעם פגשה אשתו של אותו תלמיד, את הרבנית, אשתו של רבי אבהו. היא ניצלה את ההזדמנות ואמרה לה: "בעלי אינו צריך באמת את הסודות של בעלך שנלחשים לו באוזן. הוא יודע לבד למסור את הדרשה, והוא רק נותן כבוד לבעלך ושומע ממנו תחילה ואחר כך מוסר לקהל"… הרבנית של רבי אבהו נפגעה, ואמרה זאת בטרוניה לרבי אבהו. אמר לה: 'מה אכפת לך, ממני וממנו משתבח הבורא…' (סוטה מ).
כאשר התורה אוסרת את החמץ, היא מוסיפה עוד מילה אחת: "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור". מהו אותו "שאור"?
"שאור" הוא החומר המתפיח את הלחם. בעבר, לא היו משתמשים בשמרים, אלא סומכים על כח התפיחה הטבעי של החיידקים שנמצאים בלחם ובמים והוא היה מתפיח את הלחם. (יש נוהגים גם היום לאפות "לחם שאור", שהוא טבעי לגמרי ואינו מעורב בשום חומרים נוספים).
במילה הקטנה הזו, התורה מוסרת את כל הענין: הבעיה היא ב"שאור", בתכונת ההתפשטות וההתרחבות שלנו. ובעברית: "אגו".
חג הפסח הוא זמן ה"לידה" של עם ישראל. בכל שנה מחדש, אנו מאפסים את השעון ומתחילים בחג הפסח תהליך ארוך של תיקון עצמי, שיימשך עד חג השבועות, זמן מתן תורתנו. השלב הראשון בתיקון הזה הוא, להתנער מה"שאור שבעיסה", מאותה "הרגשה עצמית", שלא נותנת לנו להתקדם מבחינה רוחנית.
ה"אגו" הוא מצד אחד ה"דרייב" שלנו והכח המניע את החיים, אך מצד שני, כשהאגו הופך להיות מדי גדול, אנו מתחילים לראות רק את עצמנו ומפסיקים להתקדם מבחינה רוחנית. אנו מקיימים פחות מצוות, כי הכל הופך להיות מחושב סביב השאלה "כמה זה טוב לי וכמה אני מרוויח מזה"? ואנו הופכים להיות גם פחות ידידותיים לסביבה, כי הכל מתחיל ונגמר בשאלה "מי בראש"? ו"איפה אני עומד בתמונה"?
קהילה אחת חיפשה רב, ול'קו הגמר' הגיעו שני רבנים מוצלחים. הקהילה הזמינה את שניהם למסור דרשה בפני כל הקהילה בשבת ולהחליט מי ביניהם יותר מתאים. אחד היה טיפוס יסודי ומשקיען, שבא עם דרשה מוכנה לפרטי פרטים והשני היה טיפוס 'חאפער' שסמך על המזל הטוב שלו.
בליל שבת, הרב המשקיען הסתובב בחדר כל הלילה וחזר על הדרשה, ואילו הרב השני רק התחיל לחשוב מה הוא ידבר מחר. פתאום הוא שומע את השכן שלו מסתובב שוב ושוב וחוזר על הדרשה המוכנה שלו. הוא הקשיב היטב לדבריו, ואחרי שעה היתה לו דרשה נפלאה מוכנה… בבוקר, הוא ביקש לדבר הראשון, ומסר את כל הדרשה שחבירו הכין במאמץ כה גדול…
הרב הראשון נעשה חיוור ולא ידע מה לעשות. בשניה האחרונה עלה לו רעיון: כשהזמינו אותו לדבר, הוא אמר כך: מורי ורבותיי, בעולם הזה יש שני סוגי רבנים. כאלו שיודעים לדבר נהדר וכאלו שיודעים להקשיב בסבלנות. חברי נמנה על הסוג הראשון, הוא העביר דרשה נהדרת. אני, לעומת זאת, נמנה על הסוג השני. אני יודע להקשיב ולהאזין לכל מילה שנאמרת לי. הנה תראו, האזנתי בתשומת לב לחברי שדיבר לפניי ואני מסוגל לחזור כעת מילה במילה על כל מה שאמר…
מיותר לציין מי מביניהם זכה במישרה.
ההבדל הזה, אומר הרבי, מתבטא אפילו במלים "חמץ" ו"מצה":
- בין חמץ למצה:
תלמוד: אחרי שרבי אלכסנדרי היה מסיים להתפלל, היה אומר כך: רבון העולמים גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב? שאור שבעיסה! – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו (ברכות יז, ורש"י).
הרבי מלובאוויטש: הלחם החמץ הוא גדל ומתנפח, ואילו המצה נשארת כפי שהיא.
ההבדל הזה מתבטא גם במבנה הגרפולוגי של המלים "חמץ" ו"מצה". המלים הללו מורכבות כמעט מאותן אותיות – מ, צ, וגם אותיות ה' ו-ח', שהן די דומות. איפה בכל זאת ההבדל? בקו הקטן שבין ה-ה' והאות ח': האות ח' היא סגורה משלושה כיוונים ורק פתוחה מלמטה, ואילו האות ה' נושאת גם פתח קטן מהצד.
ההבדל הזה מסמל, שכאשר האדם הוא בבחינת "חמץ" ומוצף באהבה עצמית, אין לו לאן לברוח, רק לרדת כלפי מטה, חלילה. כיון שכאשר הוא חוטא, הוא מצדיק את עצמו מתוך אהבה עצמית ולעולם אינו מודה שחטא. הוא מאשים את כולם סביבו, חוץ מאת עצמו. וגם כאשר דורשים ממנו להתנדב ולתת צדקה, למשל, הוא מאשים את הזולת ואומר שלא מגיעה לו עזרה.
אולם כאשר האדם הוא בבחינת "מצה" ובטל בעיני עצמו, הוא יוצא מכל צרה. כי מפעם לפעם הוא עורך חשבון נפש אמיתי וכנה ומשפר את מעשיו. וכאשר נדרשת ממנו התנדבות, הוא חש את כאבו של הזולת ועומד לימינו (משיחת פרשת ויקהל פקודי תשי"ב).
כך מספר האדמו"ר הריי"ץ:
- החסיד המושלם שהיה בבחינת "חמץ"
אחד התלמידים אצל אדמו"ר הזקן, היה בעל כשרון גדול ועמקן נפלא. בגדול כשרונותיו, רכש ידיעה גדולה בתורה והיה מסוגל להתעמק בענין של חסידות במשך כמה שעות!.
ב'יחידות' הראשונה אצל רבינו הזקן, שאל: "רבי, מה חסר לי"? ענהו הוד כ"ק אדמו"ר הזקן: "אין חסר לך מאומה, כי אתה ירא שמים ולמדן, רק צריך אתה להוציא את ה'חמץ', שהוא ישות וגסות הרוח, ולהכניס את ה'מצה', שהיא ביטול.
כעת, מסביר הרדב"ז היטב, את הטעם לכך שאנו כל כך חרדים מהחמץ בפסח ומחפשים אחריו ביסודיות בחורים ובסדקים.
- סוד חיפוש החמץ:
רדב"ז: חמץ בפסח הוא רמז ליצר הרע, שהוא השאור שבעיסה. ולכן גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש אחריו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כלשהו לא בטיל!.
רבינו בחיי: תהליך ביטול החמץ הוא במחשבה – "ביטול בלב", בדיבור – אמירת "כל חמירא" ובמעשה – "בדיקת הבית וביעור החמץ". וזה סימן לכך, שעלינו לבער את היצר הרע מתוך המחשבה, הדיבור והמעשה שלנו.
ואכן, אין מתאים לסיים את השיעור הזה, מאשר בתפילת ה"יהי רצון" שאנו אומרים בעת שריפת החמץ:
- נוסח ה"יהי רצון" בעת שריפת החמץ
יהי רצון מלפניך … כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי, כך תבער את כל החיצונים ואת רוח הטומאה תעביר מן הארץ, ואת יצרנו הרע תעבירהו מאתנו ותתן לנו לב בשר לעבדך באמת.
מספרים על צדיק אחד שהיה מקפיד מאוד על אפיית המצות עבור הפסח. הוא היה עומד על העובדים ומשגיח שלא יתמהמהו בהכנת המצות ושלא יכניסו לפיהם ולבגדיהם אפילו גרגר חמץ. אחרי שהיה מסתיים כל התהליך, היה משלם בעין יפה לעובדים ונפרד מהם לשלום. כשהוא הזדקן ולא היה בכוחו ללכת למאפיה, באו הילדים ושאלו אותו: מה הן ההקפדות החשובות בעת אפיית המצות? איפה הם המקמות הרגישים שבהם עשוי להסתתר חמץ?
אמר להם: האישה שלשה את המצות, היא אשה אלמנה שחיה לבדה. כשאתם משגיחים עליה, אנא היזהרו לדבר אליה בצורה מכובדת ולא לפגוע בכבודה. הקפידו גם לשלם לה אחרי העבודה. זו הזהירות החשובה ביותר מהחמץ…
[1] העשרה – בדיקה לאור החשמל בלי נר: חז"ל ציוו אותנו לבדוק דווקא לאור הנר, משום שאור הנר יפה לראות בחורים ובסדקים. ולכן גם בימיהם לא הספיק לבדוק לאור החמה, משום שחז"ל אמדו שאור הנר מאיר יותר טוב בחורים ובסדקים. בימינו, שיש את אור החשמל, יתכן שבאופן עקרוני אפשר לסמוך על החשמל, אולם למעשה אנו לא משנים את דברי חכמינו, ובפרט שמדובר במצוה חביבה שבאה פעם בשנה.
עם זאת, כשאדם מנקה למשל את המכונית או את המחסן, הוא יכול להסתפק בבדיקה היטב לאור החמה או החשמל לוודא שאין שם חמץ, ויקיים בביתו את מצות הבדיקה לאור הנר.
[2] העשרה – בדיקת חמץ למי שעוזב את הבית לכל החג: גם מי שעוזב את הבית לכל החג, צריך לבדוק את החמץ לפני שעוזב. חשוב לציין שאי אפשר להיפטר מכל הענין על ידי מכירת כל הבית לגוי, כיון שאין לו לאדם למצוא 'צידוקים' כדי להפסיד את מצות בדיקת חמץ לאור הנר.
[3] ביטול אחרי המכירה: אפשר לשאול, אם כבר מכרנו את כל החמץ לגוי, מה בכך שיימצא חמץ בפסח וישהה אותו, והרי החמץ הזה שייך לגוי ואינו עובר עליו בבל יראה (ולכל היותר הוא גונב מהגוי)?
שתי תשובות בדבר: א. אנחנו מקיימים את תקנת חכמים לבטל חמץ, ולא מפקיעים אותה בגלל המנהג החדש (יחסית) של מכירת חמץ. ב. יש פירורים קטנים ש"אין להם מקח" ואינם בכלל המכירת חמץ, אבל עדיין עשויים להצטרף לכזית. ולכן אנחנו מבטלים הכל (בשם הרב אשכנזי מכפר חב"ד).
[4] הוספה – שני ביטולים: אנו מבטלים את החמץ פעמיים: פעם אחת אחרי בדיקת חמץ, ובו מבטלים את כל החמץ שלא ראינו אותו. אמנם עדיין איננו מבטלים את החמץ שמצאנו בבדיקה וכן החמץ שנאכל ממנו עד למחרת בבוקר, ויתכן שמשהו ממנו יתגלגל לאחת הפינות. ב. בבוקר, בשעת השריפה, אנו עורכים שוב ביטול חמץ ומבטלים את החמץ הזה האחרון שהשתמשנו בו מאז הבדיקה בלילה ועד עכשיו.
[5] העשרה – גזירת קטניות בפסח: גזירת קטניות בפסח מופיעה לראשונה בספר 'ספר מצוות קטן' (סמ"ק) שנדפס לפני כ-750 שנה. אחר כך כתב המהרי"ל (מהר"י סגל), שנחשב ל'אבי מנהגי אשכנז', כי בקהילות האשכנזים מקפידים מאוד באיסור אכילת קטניות בפסח.
חשוב לציין שלכולי עלמא הקטניות אינן חמץ, הגמרא עצמה מציינת זאת במסכת פסחים. טעם הגזירה הוא: 1. פעם היו רגילים לעשות קמח גם מקטניות, ועל כן חששו שהרואה יחשוב שזהו קמח חיטה. 2. היו שדות שהיו מגדלים דגן וקטניות יחד, ולכן גרעיני הקטניות היו מתערבים לפעמים בגרעיני חיטה ושעורה וכדומה, שהם חמץ גמור (כשתופחים במים).
יש פסוקים שסוברים, במיוחד בקהילות הספרדים, שאין צורך כיום להקפיד בגזירה הזו. אולם האשכנזים ממשיכים לנהוג כך, ולו רק בגלל שפסח הוא זמן העברת המסורת מדור לדור – "והגדת לבנך" – ועל כן כל אחד מקפיד במיוחד בהעברת מנהגי אבותיו מדור לדור.
קבצים להורדה:
פסח עד
מקורות פסח עד