פרשת תרומה – למה ה' אוסף תרומות?

אישה צעירה נפטרה והשאירה בעל וחמשה יתומים. בנוסף לכל הצרות, היא הייתה מרוויחה יפה לפרנסתה והבעל נותר לבדו עם עול הכלכלה. הגיס שלה, הבעל של אחותה, החליט לעשות מעשה ולצאת למסע גיוס כספים עבורם. הוא טס ללונדון ודפק על פתחי העשירים במאמץ לפתוח את ליבם.

הוא הגיע לביתו של עשיר הקהילה שהיה קמצן כמו קורח. הוא צלצל באינטרקום, אך הגביר צעק דרכו שהוא לא תורם לצדקה. השנורר התעקש: "תפתח לי את הדלת, אני הגיס של אלוקים"! הגביר נבהל, נתן לו כל מה שביקש ותבע לדעת איך הוא הגיס של אלוקים?

"פשוט מאוד, היו שתי אחיות. אחת אני לקחתי ואחת אלוקים לקח"…

השבוע אנו מגיעים אל אחד מרגעי השיא של החיים היהודיים. כך אפשר ללמוד מהאריכות האדירה שמעניקה התורה לנושא אחד ויחיד. לאורך חמש פרשיות, התורה מאריכה לשרטט את תבנית הבית של ה', מוקד השראת השכינה בעולם הזה.

וכאן מתחולל פלא. במקום שאלוקים יאמר: בית שלי – אני משלם!, הוא מבקש מאיתנו לנדב תרומות:

1. שמות כה: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה! מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.

וכל אחד תמה: מדוע האלוקים הכול יכול – עליו נאמר: "לי הכסף ולי הזהב" – מבקש תמיכה?

וחם השמש (הגר"ש משאש, רבה של ירושלים): למה לאסוף נדבות בקופות? הרי הקב"ה אומר: "לי הכסף ולי הזהב"? והיה יכול להוריד משכן וארון ושולחן ומנורה מן השמים, בנוי ומפואר … ויימנע מהם הטורח ההוא בארץ תלאות?

אגב, אף אחד לא ביקש ממני עצות, אבל אני מוכן לנדב עצה בחינם מהיכן היו יכולים לקחת כסף עבור בניית המשכן. בני ישראל החזיקו אז מאגרים אדירים של כסף שלא נעשה בהם שימוש. הגמרא מספרת (פסחים קיט) כי כאשר יצאו ממצרים, גילו את אוצרות הכספים שהטמין יוסף בהיותו משנה למלך לאחר שמכר מזון בשנות הרעב לעולם כולו. הם נטלו עימם את הכסף ביציאת מצרים והאוצר שכב במשך מאות שנים[1] בקופת המלכים של ישראל, עד ימי רחבעם מלך יהודה, אז עלה שישק מלך מצרים על ירושלים ובזז את האוצרות.

ואם כן, האוצרות הגדולים הללו היו יכולים להיות גב כלכלי מצוין עבור בניית הבית של ה'?

למען האמת, השאלה הרבה יותר מעניינת: אנו מבקשים כמה פעמים בכל יום: "יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", וכאן עולה השאלה, מי יבנה את הבית השלישי? האם הוא ירד מוכן ומשוכלל מהשמים או אנו נבנה אותו?

נתאר לעצמנו שמלך המשיח מתגלה עכשיו ממש, האם עלינו לעלות מיד על הר הבית ולהתחיל לבנות את בית המקדש או שזאת המשימה של ה' והוא יחולל את הנס?

ישנן בכך כמה דעות, אבל השורה התחתונה לפי הגישה של הרבי היא, שעיקר המקדש ירד מלמעלה, ובכל זאת גם אנו נצטרך לבנות חלקים ממנו. ה' ייתן את התשעים אחוז – אבל אנו נצטרך לתרום את העשרה אחוז שלנו.

ושוב נשאלת השאלה: למה אלוקים תובע מאיתנו להיות שותפים שלו?

הרבי מלובאוויטש, שערי גאולה ח"ב/קיד: על הפסוק 'טבעו בארץ שעריה', איתא במדרשי חז"ל, ששערי בית המקדש טבעו במקומם וכאשר ירד בית המקדש השלישי מן השמים, יעלו ויתגלו שערי בית המקדש ו[אנו] נעמידום במקומם. ולכאורה אינו מובן: מהו הצורך להשתמש בשערי בית המקדש שטבעו בארץ? הרי כשם שבית המקדש ירד מן השמים, יכולים לרדת גם שערי המקדש מהשמים?

אנו רוצים לדבר היום על עצמנו. על הדרך שבה אנו יוצרים קשרים עם הסביבה. הבנת היסוד הזה, תהפוך אותנו ליהודים יותר טובים, לבני זוג יותר מסורים ולהורים מוצלחים יותר.

 

א.  קמפיין גיוס התרומות עבור המשכן, דרש מבני ישראל ויתור רציני. צריך לזכור כי הם לא גרו בארץ מיושבת, היכן שכל אחד מחזיק תכניות חיסכון, וגם יכול לבצע השקעות כלכליות חדשות כדי להחזיר לעצמו את כספי התרומות. הם רק יצאו ממצרים, לכל אדם היו מעט כלי כסף וזהב שהוא קיבל מהמצרים והם חיו במדבר הגדול, ללא אפשרות ליצור השקעות חדשות.

ובכל זאת, הם התגייסו בצורה נהדרת ונתנו את כל מה שהיה להם. מי שהיה לו זהב – נתן זהב, מי שהיה לו כסף – נתן כסף ומי שהצליח לסחוב ממצרים בדי ארגמן יקרים – נתן את הבדים. הם לא התגייסו רק ברמה הכלכלית, אלא אף ברמה הגופנית. התורה מתארת לקמן בפרשת ויקהל, איך כל איש ואישה שידעו "לחשוב מחשבות", התגייסו לטובת המלאכה והקימו את המשכן בעשר אצבעות.

2. שמות לה,כב: ויבאו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, כל כלי זהב. וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים ועורות אילים מאדמים … הביאו.

בתור דוגמא מייצגת לגודל המאמץ שהם השקיעו בבניית המשכן, נציג תרומה אחת מתוך מכלול התרומות: "עצי השיטים" ששימשו עבור הקמת דפנות המשכן.

הדפנות שהקיפו את המשכן, היו 48 קרשי עץ גבוהים, כל קרש בגובה 5 מטר על רוחב 0.75 מטר. כאן מעניין לבחון, מאיפה הם השיגו קרשים ענקיים כאלו באמצע המדבר הצחיח?

רש"י מביא פירוש מדרשי, די מפתיע:

רש"י כה,כ: ועצי שיטים – ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטלם עימהם כשיצאו ממצרים.

אם כן, מדובר היה במאמץ לוגיסטי שנמתח על פני יותר ממאתיים שנה. בעת ירידת יעקב למצרים, הוא נטל עימו שתילי ארז מארץ ישראל ונטע אותם במצרים. הוא ציווה את בניו לעקור את העצים בבוא היום ולקחת אותם בעת היציאה ממצרים. ובעת היציאה משם, עם כל הלחץ והחיפזון של תזוזת מיליוני אנשים, הם סחבו על הכתף את עצי הארז הענקיים עבור המשכן.

בכך קיבלנו דוגמא קטנה על המאמץ הלוגיסטי שנדרש מהם עבור המשכן. וכל זה מתגמד כאמור לעומת הנתינה הממונית, שדרשה מהם לוותר על כל החביב והיקר.

כאן מעניין להעמיק ולבחון את שיטת רש"י הזו, אודות מקורם של עצי השיטים. כמובן, הפירוש שלו מעלה כמה קושיות מתבקשות: א. לפי דבריו צריך לחדש, שבעת יציאת מצרים הם ידעו כבר שהולכים להקים משכן וצריכים לשאת עבורו עצים ענקיים. ב. לא מובן, כיצד המצרים אפשרו להם לשאת את הארזים הענקיים, בשעה שהם טענו שיוצאים בסך הכול לשלשה ימים וחוזרים חזרה?

אבן עזרא: הרי המצרים חשבו כי לזבוח הם הולכים ואחרי כן ישובו … ואיך יוציאו קרשים רבים, אורך כל אחד מהם עשר אמות?

לכן מציעים המפרשים פירושים יותר פשוטים. האבן עזרא טוען שהם כרתו את העצים מהמדבר סביבם. (לפי זה נצטרך לומר כי לא מדובר על עצי הארז הגבוהים שאינם גדלים במדבר (אלא רק במקומות קרים כראשי ההרים, כמו בהרי הלבנון, כמו שנאמר "כארז בלבנון ישגה" והיא מכונה בשם 'ארץ הארזים'). אלא היה מדובר על עצי השיטה, כפשטות הלשון "שיטים", שהם מצויים באזור הערבה וגדלים במקומות יבשים וחמים).

הט"ז מציע עוד אפשרות: יתכן שהם קנו עצי ארז מסוחרים עוברים במדבר. הט"ז מביא לכך דוגמא מהמובא בגמרא שהם עשו בורות 'נוחיות' במדבר לעשיית צרכים, ושואלת הגמרא, בשביל מה היו צריכים מקומות כאלו והרי המן המזוכך לא הפריש פסולת? הגמרא עונה שהם היו קונים אוכל מתגרי אומות העולם ולכן הייתה להם פסולת. (כבר אז הזמינו פיצה בלילות מהחנויות באילת, בהכשר השלוחים דשם…).

אבן עזרא שם: היה סמוך אל הר סיני יער עצי שיטים … וכרתו כל היער כי עם רב היו.

דברי דוד לט"ז: שמא קנו בארצות אחרות, כמו שאמרו רבותנו (יומא עה,ב) על הפסוק 'וכסית את צאתך', דלא קאי על המן שהיה נבלע באברים, אלא על המאכלים שקנו מתגרי אומות העולם.

ואם כן, מה גרם לרש"י להוציא את הפסוק מידי פשוטו ולקבוע שמדובר היה בעצי ארז, שנשתלו מאות שנים קודם במצרים והוצאו משם בעת היציאה?

אומר הרבי רעיון נפלא. הכול נמצא במילה אחת בתורה – "ויקחו לי תרומה":

לקו"ש חל"א/142: הציווי על נדבת המשכן נאמר בלשון 'קיחה' – 'ויקחו לי תרומה … תקחו את תרומתי' … משמעות הכתובים, שכל הדברים שנמנו בכתוב כבר היו ברשותם ובידם ולא היתה חסרה אלא פעולת הקיחה מהם בלבד … ולכן מתרץ רש"י שיעקב אבינו צפה את בניית המשכן ונטע ארזים וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים [וכך היו מוכנים בידם עבור המשכן. אבל לשיטות האחרות, הם נצרכו לכרות עצים או לקנות אותם מתגרים ונמצא שלא היו זמינים בידם][2].

עכ"פ, אחרי שראינו את גודל המאמץ שנדרש מהם בהקמת המשכן, אנו שבים ושואלים: בשביל מה ה' היה זקוק לכל השותפות הזו? מדוע לא הצביע על איזה מטמון קבור באדמה עבור הקמת הבית שלו עצמו?

 

ב. לאמיתו של דבר, השאלה יותר גדולה. שכן הדרישה להיות שותפים בבית ה', לא נגמרה אז, אלא נמשכת תמיד. אנו מתקרבים אל שבת מברכים אדר (ב), בה נקרא את פרשת ה"שקלים", המצווה על תרומת "מחצית השקל". בכל שנה היו אוספים תרומה מכל נפש בישראל עבור קרבנות הציבור שהוקרבו בבית המקדש – כך שתפעול הבית של ה' נעשה באופן קבוע מהכסף שלנו.

יתירה מכך: בדברי גדולי ישראל ישנה מחלוקת גדולה לגבי בניית בית המקדש השלישי: האם הוא ירד מוכן מהשמים או שאנו נרוץ ונבנה אותו בידינו.

גישה ראשונה אומרת כי בית המקדש ירד מוכן ומשוכלל מן השמים וינחת על קרקע הר הבית. ראיה ראשונה לשיטה זו היא בשירת "אז ישיר":

3. שמות טו,יז: מקדש ה' כוננו ידיך – רש"י: חביב בית המקדש שהעולם נברא ביד אחת [של ה'], שנאמר אף ידי יסדה ארץ, ומקדש בשתי ידיים (כמו שנאמר כאן "ידיך").

גם ספר הזוהר מאריך כי בית המקדש השלישי ייבנה בידי ה', וזאת כדי שיתקיים לנצח. אחרי שני בתי המקדש שאנו בנינו ולא החזיקו מעמד – ה' יבנה את הבית השלישי שיהיה נצחי כמוהו.

זוהר ח"ג רכא,א: בית המקדש הראשון נבנה על ידי אדם ולכן לא התקיים. שלמה המלך ידע מזה ואמר: אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. הבית של עזרא נבנה בידי אדם ולא התקיים. ולזמנים שיבואו כתוב 'בונה ירושלים ה'' – הוא ולא אחר, וזהו הבניין לו אנו מחכים.

מאידך, הרמב"ם מכריע להלכה כי מלך המשיח יהיה זה שיבנה את בית המקדש.

רמב"ם, מלכים פי"א: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה…ובונה המקדש.

ראיה לשיטה זו היא כל מסכתות תמיד ומדות, המפרטות בהרחבה את מידות הבית, וקודם לכן נבואת יחזקאל העוסקת במידות הבית השלישי. ומכך שפתחו לפנינו את התכניות האדריכליות וההנדסיות של הבית, מוכח כי אנו נצטרך להיות אלו שיבנו אותו[3].

למעשה, הרבי גורס כי שתי הדעות צודקות ובית המקדש יהיה פרויקט משולב של האלוקים ובני האדם. ישנם כמה אפשרויות בכך (ראו שערי גאולה שם קי ואילך) ומהן: בית המקדש ירד מלמעלה, ואילו שערי בית המקדש, שטבעו בארץ לפני החורבן, יעלו מהאדמה ואנו נקבע אותם[4].

שערי גאולה שם: איתא במדרשי חז"ל, ששערי בית המקדש טבעו במקומם וכאשר ירד בית המקדש השלישי מן השמים – יעלו ויתגלו שערי בית המקדש ו[אנו] נעמידום במקומם.

וכאן תמה כל אחד, בשביל מה צריך את שילוב הידיים הזה? אם ה' בונה את רובו של בית המקדש, שיבנה כבר את כולו ויעניק לו קיום נצחי?

 

ג. היה פעם נער עצלן, שלא עשה עם עצמו כלום. היה ישן עד שתיים בצהריים ואחר כך מתברבר עם החבר'ה על הברזלים. בכל פעם שהיה צריך כסף לקנות משהו או לצאת לבלות עם החברים, אבא שלו היה נותן לו ביד רחבה.

הגיע היום ולאבא שלו נמאס מצורת החיים הזאת. הוא הודיע לו כי ביום חמישי הקרוב, כשהוא יבוא לבקש כסף לצאת עם החברים, הוא לא יקבל ממנו אגורה. "הגיע הזמן שתיקח את עצמך בידיים". הגיע יום חמישי ואבא עמד במילה שלו ולא נותן אגורה. הנער החכם לא נבהל והלך לבכות לאימא שהוא רוצה לצאת קצת עם החברים. האימא ריחמה עליו ונתנה לו 200 שקל. האבא ראה את זה, תפס עצבים וקרע את השטר לחתיכות מול עיניו. הנער הופתע, אבל מילא, שיהיה ככה לטובה.

בשבוע הבא, שוב הלך לאימא וקיבל כסף, ושוב האבא קרע את השטר,  ושוב הילד המשיך הלאה.

בשבוע השלישי, לא נותרה לנער ברירה והוא יצא לעבוד. כל שעות אחר הצהריים קרע את עצמו וביום חמישי קיבל 200 שקלים חדשים. בלילה, כשרצה לצאת עם החברים, ביקש האבא את השטר והתכוון שוב לקרוע אותו – אבל אז הילד נתן צרחה: "אל תעשה את זה, עבדתי קשה על הכסף"…

בני אדם מתחברים לדברים דרך המאמץ שהם משקיעים בו. ככל שאנו עובדים יותר על דבר, ככה הוא נהיה יותר יקר בעינינו ואנו מרגישים שהוא יותר שלנו.

יש לכך ראיות רבות. למשל: יש טוענים שככל שהילד יותר גדול, כך ההורים יותר קשורים אליו. הרמב"ם במורה נבוכים מבאר בכך בפשטות את הסיבה שעורכים ברית מילה בגיל שמונה ימים ולא בגיל 13 כמו מילת ישמעאל. שכן, בגיל 8 ימים יותר קל להורים להכניס ילד לניתוח של ברית, בעוד שבגיל 13 הם קשורים הרבה יותר אל הילד ויתקשו לעשות זאת.

ראיה נוספת לכך היא, שאדם אוהב עגבנייה שהוא שתל, יותר מעגבנייה יותר משובחת שחבר שלו שתל. כך אומרת הגמרא: "אדם רוצה בקב שלו, יותר מתשעה קבים של חברו".

עוד ראיה לכך מובאת בספרי מוסר[5]: זאת כמדומה עובדה ברורה, שהורים אוהבים ילדים יותר מאשר הילדים אוהבים את ההורים. (כמאמר העולם: זוג הורים יכולים לגדל עשרה ילדים ועשרה ילדים אינם יכולים לגדל זוג הורים אחד…)           מהי באמת הסיבה לכך? הרי הילדים קיבלו הכול מההורים? התשובה היא: הילדים קיבלו מההורים ואדם אינו מתחבר למי שהוא קיבל ממנו. לעומת זאת, ההורים השקיעו בילדים – ואדם אוהב את מה שהוא השקיע בו.

כעת נשוב אל בניית המשכן. מה הייתה המטרה העמוקה של בניית הבית? בשביל מה ה' צריך בית? והרי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה?!"

התורה אומרת את הרעיון כולו במשפט אחד, קצר וקולע:

4. שמות כה,ח: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אלשיך: בתוכו לא נאמר – כי אם בתוכם.

המשכן ובית המקדש נועדו להיות ה"בית" המשותף של ה' וישראל. זה היה מקום אינטימי שבו יהודי התעצם בכל ישותו עם הקב"ה. כשהייתה לו שמחה בחיים, הוא עלה לבית המקדש והביא קרבן תודה. כשהוא נכשל חס ושלום בחטא וליבו היה מר עליו – הוא עלה לבית המקדש והביא קרבן חטאת. וכאשר הוא סתם קם בבוקר עם תחושה של התרוממות רוח ורצה לבטא את האהבה שלו לקב"ה – הוא שוב עלה לירושלים והביא קרבן שלמים.

המדרש מביא לכך משל מרגש: למלך אחד הייתה בת יחידה. בכל מקום היה הולך איתה ומשוחח עימה. כשהיא בגרה, כבר לא היה מתאים שהוא ילווה אותה לכל מקום, ולכן עשה לעצמו קיטון צר שבו היה יושב איתה לארוחת ערב וחולק את ליבו.

בני ישראל הם כביכול הבת היחידה של ה'. בשלבים הראשונים של הקמת העם, ביציאת מצרים ומתן תורה, הוא היה נושא אותם על כפיים. אבל כאשר הם התפתחו והיו צריכים לצאת בעצמם אל העולם, ה' הקים בית משותף שיהיה המקום שבו נקיים את האהבה שלנו.

פסיקתא דרב כהנא א: ועשו לי מקדש –למה? משל למלך שהייתה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאה לידי סימנים [של בגרות] היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה, במבואות ומדבר עמה. כיון שהגדילה ובאה לידי סימנים, אמר אין כבודה של בתי שיהא מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לו קיטון שאהיה מדבר עמה בתוכו. וכך בתחילה נאמר: 'כי נער ישראל ואוהבהו' – היה מדבר עמם במצרים, היה מדבר עמם בים [סוף], היה מדבר עמם בהר סיני, וכיון שקיבלו את התורה ונעשו אומה שלמה, אמר אין כבודם של ישראל שאהיה מדבר עמם בפרהסיא, אלא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

וכיון שכן – שהמשכן נועד להיות הבית המשותף שלנו – נדרש כאן מאמץ של שניים. בית מקימים בשותפות של שני הצדדים. ה' רצה שנבנה את המשכן בכספנו, מתוך מאמץ ומעורבות פעילה, וכן נהיה שותפים בהקמת בית המקדש השלישי במהרה בימינו – וכך נרגיש שהוא באמת שלנו. זה המקום הפרטי ששייך לכל אחד מאיתנו ובו נשפוך את הלב לפני ה'[6].

שערי גאולה שם: מכיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב וטבע הטוב להיטיב, בוודאי רוצה למלא את רצונו של האדם 'שרוצה בקב שלו יותר מתשעה קבים של חבירו', ולכן רוצה הקב"ה שגם בבית המקדש השלישי – שירד מוכן מן השמים – יהיה גם העילוי דפעולת האדם, 'קב שלו'.

לפי היסוד הזה, הרבי מתרץ במקום אחר (שבת פרשת צו תש"מ) שאלה עצומה: מובא במדרש כי לעתיד לבוא, ה' יקים את המשכן מתוך מקום גניזתו באדמה ויעמיד אותו ליד בית המקדש השלישי.

וזה כמובן פלא גדול: א. איזה עילוי יהיה למשכן הזמני והצנוע ליד בית המקדש המפואר? ב. ואם כבר מקימים עתיקות מהאדמה, למה לא יקימו שוב את בתי המקדש הראשון והשני?

מבאר הרבי באופן נפלא: הדבר יקרה משום שעם ישראל מרגיש חיבור עמוק אל המשכן יותר מאשר לשלוש בתי המקדש!. שכן את המשכן אנחנו בנינו. כולנו. בעשר אצבעות. מתרומת הכסף עד תפירת היריעות. בעוד שבניית בתי המקדש הייתה פרויקט של יחידים, בית המקדש הראשון של שלמה, השני של עזרא, ובית המקדש השלישי שירד ברובו מן השמים[7].

 

מה כל זה אומר בתכל'ס? שצריך להיות שותפים. אם רוצים להשיג משמעות בחיים ולמצוא סיבה לקום בבוקר ולחיות בשבילה – צריך להתאמץ בשביל משהו.

למשל, במסגרת הזוגיות: אנשים לא אוהבים כיום להתאמץ בשביל הזוגיות ורוצים שהקשר ייווצר מעצמו. אבל הדברים עובדים בדיוק הפוך: אם מתאמצים – אוהבים, ולא כמו שאנשים חושבים: אם נאהב – אז יהיה שווה להתאמץ[8]…

במסגרת ההורות: החלום של אבות רבים הוא להגיע הביתה אחרי שהילדים ישנים ושקט ושלווה מסביב… אבל זאת טעות: מי שלא מתאמץ ליצור קשר עם הילדים – מגלה פתאום שהם גדלו והוא חלילה איבד אותם. כאשר עושים מאמץ ונעשים מעורבים בעולמם – זוכים להרגיש את הקיום שלהם[9].

במסגרת הקהילה: אנשים רבים אוהבים לסכם את הקשר עם בית הכנסת בתפילה שם. הם באים דקה אחרי תחילת התפילה ונעלמים דקה לפני הסיום. לכל היותר הם נשארים גם לקידוש… אולם בית הכנסת, הבית של ה', אמור להיות הבית השני שלנו. המקום שבו מבטאים את הנשמה הפנימית. לשם כך, צריך לתת יד וליטול חלק פעיל בניהול בית הכנסת. בממון, בגוף ובכל הנדרש.

לסיום: קראתי פעם כי יהודי עשיר פנה אל הרבי בהצעה לממן את פעילות בתי חב"ד בעולם. היו אז מעט בתי חב"ד והוא הציע להקים עסק שלו בצמוד לכל בית חב"ד וההכנסות יממנו את הפעילות.

הרבי סירב לכך משני טעמים: א. הוא לא רוצה לשייך את הבתי חב"ד לשום עסק. הפעילות והעזרה של חב"ד לכל יהודי אינה מונעת מאינטרס עסקי. ב. בתי חב"ד נועדו לעזור לכל יהודי בגשמיות וברוחניות והוא רוצה שתהיה לכל יהודי הזכות להיות שותף בפעילות הזאת.

 

 

כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל   ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולרפואה שלמה של מרת בתיה שיינה בת ציפורה פייגה

 

[1] לפי דעה נוספת בגמרא שם, האוצרות הללו היו רק מאגרי הכסף הגלויים של יוסף. בנוסף, היו גם כספים מוחבאים במטמוניות, וקורח היה אחד מאלו שגילו אותם וכך התעשר מאוד.

[2] עדיין צריך להבין בזה גופא: למה היה חשוב לצוות עליהם להביא תרומות מוכנות, ועל כן יעקב היה צריך להשתדל 200 שנה קודם בהבאת ונטיעת ארזים במצרים ולסחוב אותם משם ביציאה וכו'? הרי היו יכולים לקנות לכתחילה עצים מהסוחרים במדבר?

מסביר הרבי שם כי רש"י רומז הביאור בזה, בהזכירו את שם בעל המאמר: 'פירש רבי תנחומא', מלשון תנחומין, יעקב אבינו עשה זאת כדי לנחם את בני ישראל בכל הזמנים הנוראים במצרים, שתמיד שאבו עידוד ונחמה מכך שראו בעיניים את עצי הארזים שנטע במצרים והיו מיועדים לצאת עימם בבוא היום ומכך שאבו עידוד כי הם יצאו סוף סוף מהמדינה ההיא.

ולהעיר שכמה יפים הדברים לאומרם – הרבי שנקרא בשם "מנחם לנחמנו" וכל ענינו הוא, לנחם ולעודד את ישראל על היציאה מהגלות הארוכה במהרה בימינו.

[3] למאי נפקא מינה: להעיר שלפי כמה דעות, השאלה הזו נוגעת למעשה כבר בימינו. מובא בתלמוד ירושלמי כי בנין בית המקדש קודם לביאת המשיח. היינו שאם יש אפשרות לבנות את בית המקדש עוד לפני שהתגלה מלך המשיח – כמו במקרה שהמוסלמים יחליטו מרצונם להסתלק מפה – צריך לעשות זאת. הב"ח מדייק כך מלשון תפילת שמו"ע: קודם מבקשים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה" ורק אחר כך "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". היינו שקודם תהיה השראת השכינה בבית המקדש ורק אחר כך יבוא משיח.

ולפי שיטות אלו – ואם נאמר שבית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם – הרי אנו צריכים לבנותו כבר בגלות.

אולם חשוב לציין שאין ההלכה כך, אלא כדברי הרמב"ם שמלך המשיח בונה המקדש ואי"ז שייך בזמן הגלות.

[4] זאת לפי הכלל (ב"ב נג,ב), שהמחזיק בנכסי גר שמת והעמיד דלתות נחשב כאילו הקים את הבית כולו. משום שהפך את הבית למקום שמור שיכולים לגור בו בני אדם. ראו שערי גאולה שם.

[5] מקורות לכך בספר "הבית היהודי" (שמחה כהן) ח"ב בפרק על אהבה.

[6] סיפור יפה: אחד מצדיקי פולין, היה שולח שליח לאסוף עבורו 'דמי מעמד'. הלה היה אוסף את הכסף מהחסידים ורושם בפנקס כמה נתן כל אחד. פעם עבר הצדיק על הרשימה וראה שחסיד מסוים מעיירה רחוקה אינו מופיע בה. הוא שאל את השד"ר מה קורה עם אותו חסיד, והלה הסביר כי אותו חסיד גר במקום רחוק, והוא נותן רק סכום מועט ועל כן הוא החליט להפסיק לנסוע אליו.

אמר הרבי לשד"ר: "לא הבנת את כל העניין. אני לא זקוק לתרומות של החסידים, אלא לחבר אותם אלי. והדרך לכך היא על ידי קבלת תרומה מהם"…

[7] בכך מבואר בתורת מנחם כד/208 מה שאברהם אבינו התעקש לשלם בכסף מלא על המערה ודוד שילם לארוונה על שטח בית המקדש. אלא שרצו שיהיה באופן של יגיעה (וכך ייחקק בנפשם).

[8] בדיחה: בני זוג לא הסתדרו והלכו ליועץ זוגי. האישה טענה כי בעלה לא אומר לה שהוא אוהב אותה. הבעל השיב להגנתו: "לפני 25 שנה אמרתי לה שאני אוהב אותה ואם משהו ישתנה – אודיע לה"…

[9] הבאנו בעבר מכתב של הרבי באגרות ח"ט עמוד קו, לאבא שלא היה צריך לשלם כסף עבור החתונה של בתו, משום שהמחותן רצה לקחת על עצמו הכול. הרבי שולל זאת וכותב: "איש ואשה הישראלים בכלל והורים בפרט צריכים לרצות שהילדים יעלו להם טרחה בגופם, בנשמתם ואפילו בממונם".

קובץ להורדה:
תרומה עו