האם הרבי מליובאוויטש אמר תודה לשלוחים שלו?
מעשה בקבוצת פועלים במפעל בשר גדול בארצות הברית. הם היו נכנסים למפעל מדי יום בשלוש לפנות בוקר ומסיימים את יום העבודה בארבע אחרי הצהריים. באחד הערבים כשהם יצאו יחד ועלו על רכבי ההסעה הביתה, רץ אחריהם שומר המפעל, בחור גוי כהה-עור ושאל איפה אחד מהם. לא ראיתי שהוא יצא אתכם מהמפעל. הם חיפשו סביבם ושמו לב שהוא חסר.
מישהו רץ פנימה וגילה שהאיש נתקע בתוך המקרר הענק בו אכסנו את הבשר. הוא נכנס להכניס ארגזים והדלת נסגרה. אילו היה נשאר שם, לא היה שורד את הלילה.
אותו אדם חיבק את השומר בהתרגשות ושאל כיצד שם לב שהוא חסר? השומר ענה תשובה מדהימה בפשטותה: מדי בוקר כשאתה נכנס למפעל, הנך מקפיד לומר לי "בוקר טוב", ומדי ערב כשאתה עוזב, הנך מקפיד לומר לי "תודה רבה". במשך הזמן פיתחתי תלות בברכת התודה שלך. הייתי מצפה שתיתן לי את ההרגשה שאני קיים ועושה עבודה חשובה. הערב, כשכולם יצאו וברכת ה"תודה רבה" שלך לא הגיעה – ידעתי שאתה חסר.
זה לא סוד שיותר נעים לעמוד ליד אנשים שיודעים לומר תודה. אדם שיודע להודות – הוא אדם שמקבל יותר! יותר יחס, יותר שירות ויותר הערכה. ככה זה בין בני אדם וככה זה אפילו מול הקב"ה: ישנן ריבוי מצוות וברכות שעוסקות במצוות "הכרת הטוב", ויותר מפעם אחת מבטיחה התורה כי מי שיודע להודות ולהעריך את מה שמקבל – יקבל יותר. כך למשל אומרת התורה לגבי מצוות ביכורים, שאחרי שמביא הביכורים היה מסיים להודות על כל הטוב, הייתה יוצאת בת קול ואומרת: 'כשם שהבאת ביכורים השנה הזו – כך תזכה להביא בשנה הבאה'.
וכאן עולה שאלה עצומה שצועקת מתוך הכתובים ואי אפשר לפספס אותה. השבוע אנו קוראים על האדם הראשון בהיסטוריה שהוציא מהפה את המילה "תודה". הוא לא קיבל את הטוב כמובן מאליו, אלא התנהג כמו מענטש ואמר "תודה". זהו אירוע כה דרמטי, עד שעד היום הזה כולנו נקראים על שם הרגע ההוא.
לאה אמנו יולדת את בנה הרביעי וקוראת לו "יהודה", על שם "הפעם אודה את ה'". לאה מבינה היטב שהיא קיבלה הרבה יותר ממה שמגיע לה. ליעקב אבינו ישנן ארבע נשים והן אמורות ללדת שנים עשר שבטים ולכן היא מיועדת ללדת רק שלושה ילדים. כשהיא זוכה ויולדת ילד רביעי, יותר מחלקה, היא קמה ואומרת תודה גדולה.
ועל שם התודה הזו, כולנו נקראים "יהודים", בתור בניו של יהודה מארץ יהודה. משום שיהודי הוא זה שמודה. הוא אינו מקבל את החיים כמובנים מאליהם, אלא יודע שיש מי שבחר להעניק לו את הטוב.
וכאן עולה תמיהה עצומה: המילים הבאות אחרי "הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה" – הן "ותעמוד מלדת"!. אחרי ארבע לידות רצופות, נגמר ללאה המזל והיא לא נכנסת להיריון. [אגב, היא חוזרת שוב ללדת רק אחרי שהיא מפסיקה להודות ותובעת מרחל את פרי הדודאים שהוא מסוגל לפריון, כדי לזכות וללדת עוד].
ואי אפשר שלא לתמוה: האם כך הקב"ה מודה למי שהודה?!
יתירה מכך: מלשון התורה נשמעת ביקורת חזקה על לאה. "ותעמוד מלדת"!. כאילו שהיא עשתה איזו טעות נוראה – והשאלה היא איפה לאה טעתה?
ישנו יסוד גדול שכתוב באבן עזרא, ואחריו בפירוש הטור על התורה, ואחריהם בספר החסידי מאור ושמש בשם החוזה מלובלין. בלשון האבן עזרא: "כאומר אודה את ה' שנתן לי כל זה ויספיק לי – על כן עמדה מלדת". ובפירוש הטור על התורה: "הנותן הודאה למקום ולא ביקשה יותר".
לאה אמרה תודה על העבר, אך לא ביקשה כלום על העתיד וליהודי אסור להסתפק בקיים!. אם אתה מסתפק במה שיש לך, לא תוכל לפרוץ יותר ממה שיש לך. המסר החריף של התורה הוא, שליהודי אסור לעצור. אל לו להסתפק במה שהוא כבר השיג, אלא חייב לבקש ולתכנן את ההישג הבא. מכאן כנראה נולדו הביטויים המפורסמים: "להודות על העבר ולבקש על העתיד", או "מתכיפים התחלה לסיום", משום שיהודי אינו עוצר אפילו לרגע אחד.
בכך מבארים המפרשים דבר נפלא (ראיתי מביאים בשם רבי ברוך אפשטיין, אך לא מצאתי בתורה תמימה): מנהג ישראל הוא שאדם שראה הצלה, מברך ברכת "הגומל", אך הציבור אינו עונה כרגיל: "אמן", אלא מוסיף ומבקש עבורו: "מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". מדוע אנו מוסיפים את הבקשה הזו? ומדוע דווקא כאן? שכן יהודי אינו מסתפק בהודאה על העבר. הוא ממהר ומבקש על העתיד: 'מי שגמלך טוב זה – יגמלך כל טוב סלה'.
והנה פרפרת נהדרת (ניצוצי רבי, גיליון התקשרות 841): מדי ערב ראש השנה נהג הרבי מליובאוויטש לשגר מכתב כללי לשנה החדשה ובו היה מברך בלשון כללית: "הנני בזה להביע ברכתי לו ולכל ב"ב שי' ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד". בתחילת שנת תשי"ג קיבל הרבי מכתב מהגאון רבי יצחק הוטנר, ראש ישיבת חיים ברלין בניו יורק, ובו שאל מדוע הרבי לא פירט יותר את התחומים אודותיהם מברך? [שנת הצלחה, שנת ברכה, שנת גאולה וכו'].
הרבי השיב (אגרות קודש ז א-ב) כי בברכות של בקשה על העתיד, מוטב לבקש בלשון כללית וכך הבקשה כוללת הכול. אך אם נפספס משהו ולא נזכיר אותו, כאילו איננו רוצים בו [על דרך האבן עזרא הנ"ל]. מנגד, בברכות של הודאה על העבר, כאן חובה לפרט כל פרט בו זכינו לברכה מהקב"ה ולא להראות כאילו אנו מזלזלים בטובה.
השבוע, צפה העולם היהודי בתמונה המדהימה של אלפי השלוחים העומדים בחזית 770 בברוקלין. באחד השיעורים שמסרתי השבוע, קם אדם ושאל, האם יש תקדים בהיסטוריה היהודית לאדם בודד שחולל מהפכה בסדר גודל כזה? האם ישנו עוד אדם ששלח כל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה מקומות ונגע ונוגע עד היום הזה בכל כך הרבה יהודים על פני הגלובוס?
השאלה עצמה יותר טובה מהתשובה, אבל מה בכל זאת אנחנו יכולים ללמוד מהרבי מליובאוויטש ומהמרץ האין-סופי שאפיין אותו?
את הסיפור הבא שמעתי אתמול מהרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים: יש לו ידיד בקנדה בשם ג'רי גרפסטיין, הוא סנאטור ותיק בפרלמנט הקנדי. לפני כמה שנים, גרפסטיין התקשר להזמין את הרב רבינוביץ למסיבת יום ההולדת ה-80 שלו. הרב לא היה יכול לצאת מהארץ באותו מועד, אך הסנאטור ביקש להתברך מהרב בטלפון, וסיפר כי הוא מתחיל כעת פרויקט חדש בהשקעה כספית ענקית של הפצת עיתונים בסינית וביפנית.
הרב רבינוביץ השתתק. הסנאטור שאל למה הוא שותק, והרב ענה כי הוא אינו יודע מה מברכים אדם בן שמונים שמתחיל פרויקט ענק. הסנאטור ביקש לספר לו סיפור: מדי עשור בחיי, הייתי חוטף משבר קשה ומתקשה לקום מהמיטה. הייתי שואל את עצמי מה הספקתי בחיי? אחרים עשו הרבה יותר וכו'. כשהגעתי ליום ההולדת החמישים נפלתי במשבר אישי קשה ולא הצלחתי להמשיך בסדר היום שלי.
אשתי שכנעה אותי לנסוע אל הרבי מלובאוויטש בברוקלין. פגשתי את הרבי, אך לא העליתי ישירות את הנושא. הרבי ברגישותו הרבה חש במצוקה שלי ושאל מה מעיק עלי? עניתי. הרבי נעשה רציני ושאל אם אני יודע תנ"ך? עניתי: מעט. הרבי שאל מי היה המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי? והרבי השיב: משה רבנו. אחר כך הרבי שאל, האם אני יודע באיזה גיל משה רבנו החל להנהיג את העם? לא ידעתי והרבי השיב: "שמונים שנה".
ואז הגיעה שורת המחץ: הרבי שאל אותי, כיצד אדם בן שמונים מסוגל לקחת על עצמו משימה אדירה של הנהגת עם מורכב כמו העם היהודי? והרבי השיב תשובה מפעימה: כי משה רבנו אף פעם לא הביט אחורה, הוא תמיד הביט קדימה. הוא אף פעם לא שאל את עצמו מה כבר עשיתי, אלא מה מוטל עלי לעשות עוד. וכשאדם מסתכל מה מוטל עליו לעשות עוד – הוא נשאר צעיר. כשהוא מביט אחורה – הוא הופך להיות זקן.
כעת, סיים הסנאטור הקשיש את סיפורו באזני הרב רבינוביץ, אני חוגג יום הולדת שמונים וזאת הזדמנות עבורי לממש את הוראת הרבי מלפני שלושים שנה…
כשם שהרבי תבע כך ממנהיגים יהודיים בכלל, כך הוא תבע זאת מעצמו ומהשלוחים. בכל פעם שהרבי אמר "תודה" לשליח ובירך אותו על הבשורות הטובות, הרבי מיהר להוסיף תביעה ודרישה אודות העתיד [כדי שלא יקרה חלילה מצב של "ותעמוד מלדת"…]. ראו לדוגמה אגרת מפעימה באגרות קודש ו עמוד טו לצעירי חב"ד בירושלים.
בהזדמנות אחרת, הרבי הסביר את העניין בעומק רב (ביאורים לפרקי אבות א/103): הרבי שאל מדוע באמת חייב יהודי כל הזמן לשאוף קדימה? למה לא מגיע שלב בו מותר לו להודות על העבר ולומר ברוגע: 'עשיתי מספיק, עכשיו תורם של הצעירים'?
הרבי הביא את דברי רבן יוחנן בן זכאי בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". מדובר כאן על יהודי שלמד תורה "הרבה"! – הרבה במונחים של רבן יוחנן בן זכאי שלא הלך כל ימיו ד' אמות בלי ללמוד – ובכל זאת אין לו להיות מסופק, משום ש"לכך נוצרת".
מדוע רבן יוחנן נוקט בלשון "נוצרת"? היה עליו לנקוט בלשון מצויה יותר: 'לכך נולדת', 'לכך הגעת לעולם' וכו'? ענה הרבי רעיון שהוא בבחינת תפישת עולם שלמה: לכך נוצרת עכשיו. לכך נוצר הרגע הזה וכל רגע מחדש!. כמו "ימים יוצרו ולו אחד בהם". העובדה שקיבלת עוד רגע מאלוקים אומרת שיש לך עוד משהו לעשות. אילו כבר סיימת את תפקידך, הקב"ה היה לוקח אותך מכאן. העובדה שקמת לעוד בוקר חדש, אומרת שיש עוד משהו לעשות שעוד לא עשית – ולכן 'אל תהיה שבע רצון מהעבר, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת ונוצרו כל רגעי חייך'.
כמובן, הדוגמא המדהימה ביותר לכך היא רבן יוחנן בן זכאי בעצמו (ראו גיטין נו). למרות שכבר היה זקן מופלג בן כמעט 120 שנה, הוא מתחיל רגע לפני החורבן בפרויקט חדש ונועז של "יבנה וחכמיה". הוא מכניס את עצמו לתוך סכנת חיים אדירה ויוצא מירושלים במסירות נפש בתור אדם מת על המיטה, כדי להתחיל מהפכה חדשה של "יבנה וחכמיה".
רבן יוחנן היה יכול לומר לעצמו בשקט: אני שייך לדור של בית המקדש ולא לדור הבא של אחרי החורבן. הצעירים ידאגו כבר למה שיהיה חסר בעתיד. אך ריב"ז חשב אחרת: "כי לכך נוצרת"! אם הקב"ה יצר עבורי עוד רגע, זה אומר שאני מוכרח לחשוב קדימה ולהרהר במה שעוד לא נעשה.
התמונות שהגיעו מכינוס השלוחים, אינן מספקות אותנו. אנחנו חושבים קדימה בענק ומבקשים את הגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.
*הרבנים מענדי רייצעס ודובל'ה הלפרין (אלעד) סייעוני בהכנת הדרשה.