עד 120: סוף סוף נמצא הסוד לאריכות ימים
כולנו מחפשים את הסוד לאריכות ימים. בכל פעם שאדם מגיע לגיל מופלג, בני המשפחה מתקבצים ושואלים את השאלה הצפויה: במה הארכת ימים? מה הסוד שגרם לך לחיות מספיק שנים כדי לזכור את הגנרל אלנבי נכנס בשער יפו לאחר כיבוש ירושלים מידי הטורקים (לפני בדיוק מאה שנה)…
שיטוט מהיר ברשת מעלה עשרות רעיונות, כמו "לא לאכול ג'אנק פוד", "לא להתערב בחיים של אחרים", "לאכול בננה מדי יום", "לשתות כוס יין אדום בערב", וגם "לא ללכת לעבודה ביום ראשון, משום שמחקרים מראים שהסיכויים למות ביום החזרה לעבודה גדולים ב-18 אחוז מיתר הימים"…
ובכן, מה ההמלצה של התורה (להבדיל) לזכות באריכות ימים? התורה מעניקה שלוש עצות, אחת מובאת בעשרת הדברות ועוד שתיים מצוטטות בפרשתנו. ההוראה הראשונה היא המפורסמת מכולן: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". מי שמכבד את ההורים – חי יותר שנים.
בנוסף, פרשת השבוע מעניקה עוד שתי עצות. בסוף הפרשה נאמר: "אבן שלמה וצדק יהיה לך … למען יאריכו ימיך", כלומר, לנהל מסחר ביושר ולא לגנוב את הלקוחות. פירוש: האנשים המבוגרים (שזכו לאריכות ימים…) זוכרים כי לפני עידן המשקל האלקטרוני, המסחר התנהל באמצעות משקל מאזניים. מצד אחד הניחו אבן במשקל קילו ובצד השני שקית עגבניות. כאשר שני צדי המשקל היו מאוזנים, ידעו ששקית העגבניות שוקלת בדיוק קילו. אולם בעל המשקל היה יכול לגנוב את הקליינטים באמצעות שפשוף וחיסור מהאבן של הקילו ולגרום לה לשקול רק 950 גרם, וכך הקליינט היה בטוח שקיבל עגבניות במשקל קילו בשעה שקיבל רק 950 גרם.
ההבטחה השלישית לאריכות ימים מופיעה בתחילת הפרשה – והיא מפתיעה במיוחד: "כי יקרא קן ציפור לפניך … שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים". אדם שמקדיש דקה וחצי מזמנו לקיים מצוות "שילוח הקן", יזכה לחיות שנים רבות ומאושרות. וכמובן, אי אפשר שלא לתמוה, מה כאן העיקרון? מה הקו המחבר בין שלוש הסגולות לאריכות ימים?
במיוחד ששתי המצוות הראשונות הן פעולות קשות לקיום ולכן אפשר להבין שהתורה מבטיחה עליהן שכר עצום. מצוות "מסחר ביושר" מצריכה שליטה עצמית חזקה בכל רגע, ואילו "כיבוד הורים" הוא המצווה המורכבת ביותר בתרי"ג המצוות. "חמורה שבחמורות" כלשון המדרש. בעוד שלכל מצווה בעולם יש התחלה וסוף, אנו יודעים כמה זמן לוקח לקיים אותה וכמה העלות שלה, כיבוד הורים היא מצווה שאין לה שיעור, ובמיוחד כשההורים מתבגרים והופכים להיות תלויים בחסדי הילדים.
[אגב, ישנו ביאור מבריק ומעורר את הלב לכך שמצוות כיבוד הורים מבטיחה אריכות ימים: כדי לכבד את ההורים צריך זמן. הרבה זמן. וכל הימים הללו באים על חשבון דברים אחרים שהיו יכולים להיעשות באותו הזמן. לכן מבטיחה התורה: "יאריכון ימיך", הוי אומר שהקב"ה יחזיר את הזמן הזה. ה' מבטיח עוד כמה שנים בעולם עבור כל המשימות שנדחקו הצידה בזמני ההתמסרות להורים].
אך מצוות שילוח הקן, בניגוד גמור לכך, היא הקלה ביותר בתורה. ראשית, הקיום שלה לא אורך יותר מדקה וחצי, להקיש על העץ, להבריח את האם ולקחת את הביצים. ושנית, היא מצווה שלא עולה כסף. "אין בה חיסרון כיס" כלשון רש"י. לא צריך להוציא כסף על קניית מזוזה, מצות או יין, אלא לוקחים מקל מזדמן מהרצפה ומגרשים בו את האם.
כיצד, אפוא, נכנסה המצווה הזו לקבוצת המצוות המורכבות המבטיחות אריכות ימים בעולם הזה?
סיפור יהודי ישן מספר על שתי חנויות שעמדו סמוך אחת לשנייה: מאפיית חלות וחנות ירקות. ובעוד שחנות הירקות הייתה תמיד הומה אדם, המאפייה הייתה ריקה מקונים. בעל המאפייה היה אדם קשה ונרגן ואנשים לא אהבו להיכנס אליו. מובן שבעל המאפייה קינא מאוד בחברו הירקן וחיפש את הדרך לפגוע בו ולהרוס לו את הפרנסה.
פעם נצרך האופה לקנות קילו עגבניות, הוא נכנס אל הירקן וקנה את הסחורה וכיון שלא היה לו יותר מדי מה לעשות, הוא שקל את השקית במאזניים במאפייה שלו. לתדהמתו גילה תגלית מפתיעה שמסוגלת להרוס כליל את הירקן. השקית שקלה רק 950 גרם. הוא מיהר וקנה עוד כמה סוגי ירקות ואי אפשר היה לטעות: הירקן גונב ומרמה את כולם. הוא מוכר 950 גרם במסווה של קילו. האופה מיהר להתלונן במשטרה, השוטרים בדקו זאת בעצמם והעוול התברר באופן מוחלט.
עולמו של הירקן חרב ברגע אחד. הקונים חדלו להיכנס לחנותו וחמישים שנה של מסחר הוגן, עמדו לעלות בתוהו. הגיע יום המשפט. האופה עלה על כיסא התובע וסיפר בהתרגשות איך סמך כל השנים על הירקן עד שגילה לתדהמתו כי האיש גונב ומרמה את הציבור.
כעת היו נשואות עיני הנוכחים אל הירקן המסכן לשמוע את גרסתו. "אדוני השופט, אני מודה באשמה. אכן שגיתי וטעיתי במשך תקופה ארוכה. אך ברצוני להסביר כיצד קרה הדבר. בכל בוקר כשאני מתחיל את יום המסחר, אני נכנס לחנותו של האופה וקונה כיכר לחם במשקל קילו. אחר כך אני מניח את הכיכר על המשקל בחנותי ובצד השני מניח את האבן של הקילו. והיות שהמשקל מאוזן לחלוטין, אני בטוח שהאבן של הקילו שלמה ומדויקת. אך כיון שמתברר עכשיו שחסרים באבן שלי 50 גרם, ברור כי בכיכר הלחם של האופה חסרים 50 גרם. אין מנוס אפוא מלבדוק את האבנים איתן שוקל האופה את כיכרות הלחם בחנותו…
הרעיון פשוט: החיים בנויים על משוואה של "מדה כנגד מדה". מה שנותנים – זה מה שמקבלים. לא אנשים אחרים מכריעים את גורל החיים שלנו, אלא אנו עצמנו יוצרים את העתיד הצפוי לנו.
וזה העיקרון המחבר בין שלוש המצוות שהוזכרו לעיל: הרבי מלובאוויטש ציין כמה פעמים (ליקוטי שיחות ט/138-9, יט/201) על עיקרון ברור המשותף לכיבוד הורים ולשילוח הקן (ומכאן יש לבאר גם לגבי המצווה השלישית, איזון מידות ומשקלות): המעשים הללו הן פעולות חברתיות העושות את העולם הזה טוב יותר ואת החיים של האנשים סביבנו לארוכים יותר.
כיבוד ההורים גורם להם לחיות שנים רבות יותר, מאשר הורים מבוגרים שננטשים חלילה בידי הילדים. וכן מצוות שילוח הקן מרבה את השלווה, הסבלנות והרוגע בעולם, שכן אחד ההסברים למצווה הוא, שהתורה מעוררת אותנו לרגישות לצער בעלי החיים ולהתרחק מאכזריות. המצווה היא, לשלח את האם לפני שלוקחים ממנה את האפרוחים וכך יימנע הצער שלה על לקיחת האפרוחים. וברור שמי שמרגיל את עצמו לרגישות לבעלי החיים, יהפוך בקל וחומר למתחשב לבני האדם.
וכך יש לומר לגבי המצווה השלישית – מידות ומשקלות: אדם שסוחר ביושר ונותן הרגשה טובה להיכנס לחנות שלו – הופך את העולם למקום שנעים לחיות בו ומאריך את חיי הקונים, בעוד שאדם שגונב את הלקוחות ומותח להם את העצבים, גורם להפרעות בקצב הלב של הקליינטים.
כך שהעיקרון הוא פשוט: אדם שמאריך את חיי הסביבה שלו, מקבל בחזרה יחס דומה וזוכה לאריכות ימים בעצמו. ראשית, הדבר יקרה באופן 'סגולי' בתור שכר של מדה כנגד מדה מלמעלה, ושנית, באופן פשוט מאוד: הסביבה שאנו יוצרים, זאת הסביבה שאנו חיים בה. ואם נייצר סביבה של כבוד, רוגע וסבלנות לאחרים – נקבל בחזרה יחס דומה ונזכה לאריכות ימים בעצמנו.
בדיחה: בני זוג פרצו בוויכוח והפסיקו לדבר. למחרת היה אמור הבעל להתעורר בחמש בבוקר והוא ידע שהשעון המעורר אינו מספיק עבורו. הוא לקח פתק וכתב עליו: "אשתי, אנא להעיר אותי בחמש בבוקר" והניח את הפתק על הכרית של רעייתו. למחרת הוא מתעורר כשהשמש עומדת ברום הרקיע והוא נחרד לראות שהשעה כבר תשע. הוא קם לפרוק את הזעם על אשתו שלא העירה אותו, אך אז מצא פתק על הכרית שלו: "בעלי האהוב, חמש בבוקר, קום בבקשה"…
בהתאם ליסוד הזה, מתרץ הרמב"ם (פירוש המשניות ריש פאה) שאלה גדולה: בכל בוקר אומרים את משנת "אלו דברים", שנאמר בה: "אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הם: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והשכמת בית המדרש שחרית וערבית והכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה והלויית המת ועיון תפילה והבאת שלום שבין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם".
וכמובן, דברי המשנה מעלים שאלה עצומה: מה הקריטריון כאן? מה הופך את קבוצת המצוות הללו דווקא לאלו שמקבלים עליהן שכר גשמי כבר בעולם הזה? במיוחד שהמצוות החשובות ביהדות לא כתובות כאן, כמו שבת ויום הכיפורים, ומנגד חלק מהמצוות הכתובות הן רק מדרבנן, כמו הכנסת כלה והלויית המת?
אמנם ישנו קו ברור בין כולן: אלו מצוות חברתיות הגורמים לסביבה שלנו לחיות טוב יותר ולאורך זמן רב יותר. כשמבקרים חולים, מכניסים כלה, מנחמים את האבל ועושים שלום בין אדם לחברו, אנו מייצרים סביבה שנעים לחיות בה ומאריכים את תוחלת החיים של כולנו, וכאשר יוצרים סביבה כזו – זוכים לקבל בחזרה חיים כאלו.
(המשנה מוסיפה עוד: "השכמת בית המדרש ועיון תפילה", משום ש"השכמת בית המדרש" מלמדת כיצד לקיים את המצוות החברתיות, ואילו "עיון תפילה" עניינו בקשת צרכינו הגשמיים. כמבואר כל זה ברמב"ם שם).
ונסיים במשל יפה: מעשה בפועל בניין שהיה מסור לעבודתו. הוא היה אכפתי וענייני וכל בית שבנה היה מקצועי עד האבן האחרונה. אחרי ארבעים שנה של עבודה הגיע הזמן לצאת לפנסיה. הוא הגיע להיפרד מהקבלן שלו וזה ביקש ממנו לבנות עוד בית אחד אחרון ואחר כך ייפרדו לשלום. העובד הסכים, אך בחפזונו לסיים את העבודה ולצאת לפנסיה המיוחלת, עבד מהר והגיש עבודה גרועה.
ביום האחרון הוא נכנס אל הקבלן וזה הגיש לו מתנת פרידה עטופה: היה שם מפתח לבית שזה עתה סיים לבנות… הלקח הוא: אנחנו יוצרים את המתנות שנקבל.