דרשה לפרשת מצורע – בסודי סודות: לגלות או לא לגלות?

דרשה לפרשת מצורע

בסודי סודות: לגלות או לא לגלות?

פרשיות "תזריע-מצורע" מעלות תמיד את חומרת איסור "לשון הרע" ואת הצורך לשמור על כבודו של האחר. אולם החיים מעמידים אותנו לפעמים בפני דילמה הפוכה: קורה ואנחנו נחשפים למידע אישי, שנוגע לאנשים נוספים ועלול להזיק להם – והשאלה היא, מה עלינו לעשות במקרה הזה: האם עלינו לדבר לשון הרע ולגלות את המידע לאותם אנשים או מותר לנו 'לשחק ראש קטן', להתחמק ולנהוג כאילו איננו מעורבים בענין?

הנה שאלה שהגיעה אל רב חשוב בארצות הברית (מראשי ישיבת תורה ודעת):

1. האם לפגוע במזכיר?

הרב שמואל קושלביץ הנכבד,

שלום וברכה,

אני עובד כרואה חשבון בחברה גדולה, ובמהלך בדיקת ספרי החברה מצאתי שהמזכיר מועל בכספים. פניתי אל המזכיר במספר הזדמנויות והזהרתי אותו – אך ללא הועיל. הברירה היחידה העומדת בפניי למנוע ממנו להמשיך לעשות זאת, היא לספר ברבים את תחושתי, במפגש הבא של הוועד המנהל את החברה לנוכח כל בכירי הארגון, וכמובן גם המזכיר עצמו יהיה נוכח.

האם מוטלת עלי החובה ליידע את החברה, שאחד המועסקים בה הוא גנב?

מה דעתכם בשאלה הזו?

כדי להיות יותר ספציפיים, הנה כמה דוגמאות מהחיים שיכולות להתרחש מדי יום. כתבו את דעתכם בשאלות הללו, וציינו במפורש האם לדעתכם הדבר נתון לבחירתו של האדם או חובה או אסור לגלות זאת?

2. כמה מקרים מהחיים האם תמסור את המידע לגורם הרלוונטי?

 

תיאור המקרה	האם לדעתך מותר/אסור/ חובה לדבר
1. ראית ילדים מזיקים לאוטו של השכן
2. חבר טוב גילה לך בסודי סודות שהוא עומד להזיק לאדם אחר
3. הילדים של השכן עוברים התעללות בבית
4. שואלים אותך לגבי הצעת שידוך לאדם חסר סבלנות
5. שואלים אותך לגבי הצעת שידוך לאדם חולה ל"ע
6. אדם גילה שהוא סובל ממחלה תורשתית ל"ע ואינו מעוניין לגלות זאת לילדיו. האם הרופא יספר בכ"ז לילדים?

 

מפת השיעור – בסודי סודות

1. לשון הרע: מה התורה חושבת על "לשון הרע"?
2. דילמה אכזרית: מה קודם למה – איסור "לשון הרע" או מצות "לא תעמוד על דם רעך"?
3. מילה טובה: איך נעזור לחברינו להיות טובים יותר?

חלק ראשון: לשון הרע

פרשת מצורע ממשיכה את המדובר בפרשה הקודמת ומדברת בעיקר על דרכי הטהרה של המצורע.

האמת היא, ששם הפרשה הוא די מטעה. הקורא עלול לחשוב שהפרשה הזו מדברת על "הצרעת", אבל האמת היא שהפרשה מדברת רק על דרכי הטהרה מהצרעת ולא על המחלה עצמה. מהי, אם כן, הסיבה שהפרשה נקראת בכל זאת בשם "מצורע"?

יתירה מכך: בדורות הקודמים לא נהגו לקרוא לפרשה בשם הזה, אלא בשם "זאת תהיה", על שם המלים הראשונות שלה. ולכן מתעצמת התמיהה על כך, שאנו קוראים לה בשם "מצורע"?

3. שם הפרשה

רש"י (וכן ברס"ג וברמב"ם): וטמאו הכהן – משטמאו הרי הוא מוסגר, וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת 'זאת תהיה' (יג,ח).

הרבי מלובאוויטש: בדורות הקודמים נהגו לפרשה הזו בשם "זאת תהיה" ולא "מצורע". ואכן, השם "מצורע" אינו נראה מתאים לפרשה הזו, המדברת על רפואת המצורע ממחלתו.

ויש לומר: הגמרא במסכת סנהדרין (צח) מספרת על רבי יהושע בן לוי, שראה את המשיח כשהוא יושב בשערי רומי, והוא מצורע בגופו. בפשטות הדבר נובע מכך, שהמשיח סובל ביחד עם ישראל בגלות "ואת חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם". אמנם בעומק יותר, הדבר מעיד על התועלת החיובית של הצרעת, שמעוררת את החוטא לצאת מחטאו ולהתחיל חיים חדשים, והדבר יהיה בולט בעיקר בימי הגאולה, כאשר נראה את האהבה הגדולה של הקב"ה לעם ישראל ונבין כי כל הייסורים והצרות היו לטובתנו.

זו הסיבה לשינוי השם של הפרשה: בעבר, כשהיו רחוקים מימי הגאולה, המילה "מצורע" נתפשה כמבטאת את הצער והחיסרון של הצרעת. ולכן הראשונים נמנעו מלנקוט בה, ותמורת זאת אמרו "זאת תהיה". כלומר, בעתיד בימי הגאולה נבין מהי הצרעת. אמנם כיום, כשאנו מתקרבים לימי הגאולה והיא עומדת אחר כתלינו, נוקטים במילה "מצורע" שיש לה שייכות עם הגאולה השלימה (על פי חומש 'קול מנחם').

תהליך הריפוי של המצורע הוא מאוד מעניין: הוא לוקח שתי ציפורים טהורות, ענף מעץ הארז הגבוה, ענף מעשב האזוב הנמוך ושני תולעת. אחר כך הכהן שוחט ציפור אחת, מערב את דמה במים וטובל את הארז והאזוב במים, מזה את הדם על המצורע ומשלח את הציפור השניה לחפשי.

רש"י חורג כאן ממנהגו, ולמרות שהוא אינו נוהג בדרך כלל להסביר את רמזי המצוות השונות (כמו שלא הסביר שום רמז בכלי המשכן או בקרבנות), בכל זאת כאן הוא חורג ממנהגו ומסביר מה עומד מאחורי המעשים הסתומים האלו של טהרת המצורע.

4. הרמז מאחורי טהרת המצורע

וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת, וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ עַל-מַיִם חַיִּים: אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת–שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה:

רש"י: 'צפורים חיות' – פרט לעוף טרף (שנוטה למות).

'טהורות' – פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו צפרים לטהרתו שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.

'ועץ ארז' – לפי שהנגעים באים על גסות הרוח.

'ושני תולעת (לשון של צמר צבוע) ואזוב' – מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב.

הרבי מלובאוויטש: רש"י חורג ממנהגנו ומסביר את הרמזים מאחורי מעשי המצורע, ויש לבאר: רש"י התמודד עם שאלה פשוטה: למה התורה מדגישה שהציפורים צריכות להיות "חיות טהורות" והרי זהו הדין הרגיל בכל הקרבנות, שהם באים רק מבעלי חיים שאינם נוטים למות וטהורים?

רש"י הסיק מכך כי ההדגשה הזו באה לבאר את הרמז מאחורי לקיחת הצפרים. לכן כתב רש"י, שהנגעים באים על פטפוטי דברים של לשון הרע, וגם הצפרים ידועות כבעלי חיים שמצפצפים תדיר בהנאה. לכן התורה מדגישה שהצפרים צריכות להיות דווקא חיות טהורות, להורות כי מעכשיו 'הצפצוף' – הדיבור – של האדם יהיה מלא חיים ואך ורק בדברים כשרים וטהורים.

מסיבה דומה, רש"י המשיך והביא גם את הרמזים מאחורי עץ הארז והאזוב. שכן, התורה מדגישה "זאת תורת המצורע" ולא "זאת חוקת המצורע", הוי אומר שיש כאן רמזים מובנים וברורים, ולכן רש"י ממשיך ומבאר כי הארז והאזוב רומזים על הצורך בצניעות במקום הגאווה (על פי חומש 'קול מנחם').

חשוב לציין שתהליך הטהרה של המצורע, אינו נגמר כאן. אלא אחר כך הוא ממתין בביתו עוד שבעה ימים (ואסור בחיי אישות), ואז מגלח את כל שערו ומביא קרבן למקדש.

כמובן, התהליך הארוך שעובר המצורע, החל מבידודו מחוץ למחנה שבעת ימים או יותר, והמשך בכל תהליך הטהרה הארוך שהוא עובר, מעיד על החומרא הרבה שרוחשת התורה לדיבורי לשון הרע.

ואי אפשר שלא לשאול, מה באמת כל כך רע בלשון הרע? והרי למרבה הצער כולנו חוטאים בכך?

5. מלים הורגות

במערבא אמרי: לשון הרע הורג שלשה. את המספר, את המקבל ואת זה שמדברים עליו [משום שזה שמדברים עליו הורג את זה שסיפר את הסיפור, ויורשי האדם שסיפר ונהרג, הורגים את זה ששמע את הדברים מאביהם וגילה על כך].

מאי דכתיב 'מות וחיים ביד הלשון'? וכי יש יד ללשון? אלא לומר לך: מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה. ואם תאמר, שכשם שהיד ממיתה בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה – תלמוד לומר: 'חץ שחוט לשונם' [הלשון חמורה מהיד והיא כמו חץ שמגיע רחוק]. ואם תאמר, שכשם שהחץ מגיע רק עד ארבעים וחמשים אמה, כך הלשון מגעת רק עד ארבעים וחמשים אמה – תלמוד לומר: 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ'. [הייינו שהלשון חמורה מהחץ ו'השמים הם הגבול' שלה] (ערכין טז).

נמשל הלשון לחץ, כיון שאם יוציא חרב להרוג חבירו, הוא מתחנן לו ומתחרט ההורג ומחזיר החרב לנרתיקה, אבל החץ – כיון שירה אותו, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול (מדרש שוחר טוב).

אם כן, אנו נוטים לזלזל במלים, אבל האמת היא שמלים גורמות יותר נזק מנתינת סטירה חזקה על הלחי. סטירה מזיקה רק כאן ועכשיו, ואילו מלים הולכות ומתגלגלות ומגיעות עד קצה העולם.

אילו היינו יכולים לעשות סרט על גלגולו של סיפור, איך לשון הרע קטן שסיפרנו מבלי משים בבית הכנסת, הולך ומתגלגל וגדל ומתנפח – היינו מבינים את הנזק האדיר שאנחנו גורמים לאנשים אחרים עם סתם שיחת חולין ברגע של שעמום[1].

מעניין שעקב חומרת לשון הרע, חז"ל אסרו אפילו סתם דיבורי רכילות שאין בהם רע, ואפילו סיפורים טובים וחיוביים – שיכולים לגרום לכך שבסופו של דבר, ידברו רע על אותו אדם[2].

6. רכילות ואבק לשון הרע

שולחן ערוך רבינו הזקן סימן קנו: אבק לשון הרע כיצד? המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו או בפני רבים מהעם, שיש לחוש שיש בהם אחד משונאיו – הרי זה אבק לשון הרע, שהוא גורם ששונאו יספר בגנותו. אבל בפני אוהביו מותר לספר בשבחיו, ובלבד שלא ירבה יותר מדאי, כי מתוך שמספר ומונה מדותיו, אי אפשר שלא יבוא לידי גנות.

איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר 'כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני' – אע"פ שהוא אמת ואינן דברים של גנאי כלל וגם אותו פלוני לא מכחישם כלל, הרי זה מחריב את העולם, שמזה יוכל לבא לפעמים לידי שפיכת דמים, כמו שאמרו במעשה דואג עם אחימלך[3].

חלק שני: דילמה אכזרית

אם כן, הבנו היטב את חומרת הלשון הרע ואת הצורך לשמור על כבודו של אדם אחר. אבל מה עושים כאשר הלשון הרע הזה קשור באנשים נוספים, והסתרת המידע עלולה לפגוע בהם? נניח למשל שראית ילדים שוברים חלון של שכן, האם עליך ללכת להלשין עליהם למרות שאתה לא מעורב בענין ואף אחד לא פנה לשאול אותך?

יתירה מכך: מה לעשות במקרה שאתה נתון בחובה של שמירת סודיות, וגילוי המידע הוא בבחינת הפרת סודיות ופגיעה נוראה באמון שאותו אדם רחש לך?

נניח, למשל, אדם המטופל אצל רופא פסיכיאטר ומגלה לו בסודי סודות, שהוא עומד לפגוע באדם שלישי. האם אותו רופא אמור להיות נאמן לאיסור לשון הרע ולחובת הסודיות, או עליו למהר ולהזהיר את אותו אדם? ומה עושים במקרה שחבר גילה לך בצורה הכי אישית בעולם, שהוא סובל ממחלה חמורה ל"ע, ובדיוק מתקשרים אליך לברר עליו בנושאי שידוכים? או חבר גילה לך בצורה אישית, שהוא נתון בחובות כספיים אדירים, ובדיוק מתקשרים אליך לברר האם כדי לצרף אותו לשותפות עסקית – האם עליך להיות דבוק באמון שהוא נתן בך ולהתחמק, או דווקא להפר את האמון שלו ולהזהיר את המעורבים בענין?

7. חובת שמירת סוד

וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאהֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃

תלמוד: 1. מכאן שכל האומר דבר לחבירו, הוא באיסור 'בל יאמר', עד שיאמר לו "לך אמור"![4] (מסכת יומא). 2. תלמיד אחד גילה סוד שסופר בבית המדרש 22 שנה קודם לכן, ורבי אמי הרחיקו מבית המדרש, משום שהוא מגלה סודות (מסכת סנהדרין).

התשובה לכל השאלות הללו, נמצאת בסיפור קצר ודרמטי בסוף פרשת תולדות:

8. המפתח

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ, עַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי חָרָנָה.

אם כן, רבקה לא מתחמקת ולא מטייחת, אלא 'מדברת לשון הרע' ומזהירה את יעקב באופן ברור: אחיך עומד עליך להרגך! קום ברח אל אחי חרנה.

ההחלטה הדרמטית הזו של רבקה – לגלות לילד אחד שילד אחר רוצה להרוג אותו – עולה ומתעצמת על רקע הפסוקים הבאים. רבקה פונה ליצחק אבינו ומבקשת שיעקב יעזוב את הבית, אולם כאן היא 'מטייחת' את הסיפור האמיתי ואומרת: "קצתי בחיי מפני בנות הארץ". היינו שהיא לא מדברת לשון הרע על עשו בחינם כי היא לא חייבת לעשות זאת, אבל מצד שני, כשהדרך היחידה להזהיר את יעקב היא לדבר לשון הרע באופן ברור – רבקה לא מתחמקת ולא מתלבטת ועושה זאת.

כך פוסק הרמב"ם להלכה:

9. חובה לגלות אוזן חבירו כשנשקפת לו סכנה או אפילו הפסד

רמב"ם: כל היכול להציל [את חבירו מסכנה] ולא הציל – עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים … ויכול להצילו … או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו … עובר על לא תעמוד על דם רעך (הלכות רוצח א,יד).

רמב"ם בספר המצוות: גם המונע עדות [ממון] עבור חבירו נכלל באזהרה זו, לפי שהוא רואה את ממון אחיו אובד והוא יכול להחזירו לו [מצות "השבת אבידה"] בכך שיגיד את האמת.

הקוד האתי של ההסתדרות הרפואית בישראל: רופא ימסור מידע רפואי בידיעתו של המטופל – וגם ללא הסכמתו, אם המידע נדרש להגנה על בריאות הזולת או הציבור. הדבר ייעשה באישור ועדת האתיקה של המוסד הרפואי. הרופא ימסור רק את המידע הרלוונטי הנדרש, באופן מידתי ועל פי הענין ויימנע ממסירה גורפת של מידע רפואי.

אם כן, התורה קובעת שחובה עלינו (ולא היתר או בחירה), למנוע כל נזק ממון או גוף שיכול להיות ליהודי אחר שהוא בבחינת "אחינו", ובכלל זה להעיד ולספר על הפוגע.

כמובן, אין כאן הפרה של מצות אהבת ישראל, אלא להיפך: דווקא האחדות והערבות בין עם ישראל, מחייבת אותנו ללכת ולספר כל מה שאנו יודעים ולא לעמוד מהצד כאשר ממונו או חייו של "אחינו" עומדים בסכנה.

כאן אנו רואים את היופי של תורת ישראל. מצד אחד, התורה אוסרת עלינו בצורה החזקה ביותר לדבר לשון הרע שלא לצורך, אך מצד שני, כאשר יש בזה צורך, הרי דווקא הערבות והאחדות בינינו, מחייבים אותנו להגן על ממונו וחייו של הניזק, וגם אם הדבר כרוך בפגיעה בשמו של המזיק.

[זו גם הסיבה שהתורה מציינת תמיד אנשים חוטאים, כמו "מעשה זמרי", וכן (להבדיל) מזכירים בכל יום בתפילה את "מעשה מרים" שדיברה לשון הרע על משה – אף שהאמירה הזו עצמה היא הלשון הרע הכי גדול על מרים … אמנם מובא בספרים שמותר וצריך לומר "לשון הרע לתועלת", כלומר, להרחיק את הציבור בפני החוטאים ומעשיהם הרעים].

אמנם חשוב לציין, שיש בכך הגבלות חמורות. אין הכוונה כאן לפתוח פתח לכל מי שרוצה לדבר לשון הרע ולתת תירוץ בידיו שהוא מתכוון להזהיר את הבריות מפני אדם רשע… אלא הדבר מותר רק בכמה כללים וסייגים:

10. הסייגים בפני דיבור לשון הרע לתועלת
11. הדיבור מותר רק במקרה של נזק ממשי: רמב"ם: כל היכול להציל [את חבירו מסכנה] ולא הציל … או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח …. גם המונע עדות [ממון] עבור חבירו נכלל באזהרה זו, לפי שהוא רואה את ממון אחיו אובד.
12. הדיבור מותר רק למי שחייב לדעת מכך: וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל-יִצְחָק קצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת, אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ, לָמָּה לִּי חַיִּים [ולא דיברה לשון הרע על עשו, שרוצה להרוג את יעקב].

הרבי מלובאוויטש: רש"י מביא באחד הפירושים, שיצחק אבינו התעוור כדי שיעקב יקבל את הברכות ולא עשו. אולם לכאורה הקב"ה היה יכול לעשות דבר פשוט ולגלות ליצחק את האמת על בנו הגדול, וכך יצחק אבינו לא יצטרך להתעוור ולהיות כלוא בבית במשך עשרות שנים שהוא חשוב כמו מת!. אלא מכאן רואים כמה צריך להישמר מלדבר לשון הרע על יהודי ואפילו על עשו שהיה בבחינת "ישראל מומר", ולכן הקב"ה לא דיבר לשון הרע על עשו[5] (לקו"ש חט"ו/215)[6].

3. עדיף לגרום לאותו אדם חוטא להודות בכך מעצמו: אמר יהושע לפני הקב"ה (בעת מעשה עכן): רבונו של עולם, מי חטא? אמר לו הקב"ה: וכי דילטור [מלשין] אני?! לך והטל גורלות.

המקור האחרון שהובא כאן הוא מרתק במיוחד: כאשר עם ישראל נכנס אל הארץ, הוא זכה לניצחון ניסי ומהיר על העיר יריחו. אולם אחר כך, הם פתחו במתקפה על העי (עיר קטנה בין ירושלים ליריחו) וכאן הם נחלו תבוסה מוחצת, עד שנאלצו לברוח. יהושע הבין שמישהו חטא בחטא חמור וה' גילה לו כי אדם מסוים, עבר על החרם ולקח לעצמו מהרכוש של העיר יריחו.

יהושע ביקש מהקב"ה שיגלה לו מי זה, אך ה' התנגד לכך בטענה שאיננו 'מלשין'!. אלא צריך לגרום לאותו אדם להודות בכך מעצמו. ואכן, יהושע הטיל גורלות והגורל נפל על אדם בשם עכן בן כרמי, שהודה בסופו של דבר במעשיו.

לסיכום: כאשר נשקפת סכנה ממשית לאדם מסוים – סכנת חיים או ממון – חובה להזהיר אותו מפני זה שרוצה לפגוע בו, וגם במחיר הפרת סודיות. אמנם לאידך, עדיף לגרום תחילה לאותו אדם להודות בכך מעצמו ולא למהר ולדבר עליו לשון הרע. וגם כאשר נאלצים לדבר לשון הרע, יש לומר זאת רק לאותו אדם שחייב לדעת מכך ובלי שנאה והגזמה.

כעת, נשוב אל המקרים שבהם פתחנו: בשאלות 1-2-3, התשובה תהיה שחובה לגלות את הסוד ולהציל את מי שיכול להיפגע מחבירו.

בשאלות 4-5 העוסקות בשידוכים, יש לחלק בין נזק ממשי שאותו אדם יכול לגרום ובין נזק סובייקטיבי, שלאדם אחד נדמה כמו נזק ואולם אדם אחר דווקא יכול לחיות איתו. לכן, אם אדם סובל ממחלה חמורה ל"ע ול"ע, וודאי שצריך לומר זאת, אך אם הוא טיפוס עצבני ואפילו קצת מדוכא – יתכן שזאת לא בעיה חמורה, שבגללה מותר לדבר לשון הרע. ובמיוחד שאנשים רבים חיים כך ומסתדרים… (ולמעשה, כל אחד ישאל את הרב שלו מה לעשות).

בנוגע לשאלה האחרונה, אודות גילוי מחלה תורשתית לילדים: היות שמדובר על מחלה תורשתית, שעשויה לעבור אל הילדים, לכן הדעה נותנת שצריך לעדכן ולהזהיר אותם על כך.

אמנם יש פוסקים הטוענים כי הדבר מותר רק במחלות כאלו, שיש דרך להתגונן מפניהם ולכן יועיל לילדים לדעת מכך. וכן במקרה שהילדים עדיין אינם נשואים, ולכן יש טעם לגלות להם זאת, כדי שיחליטו האם לגלות זאת לאנשים עתידיים שישקלו להתחתן עימם.

אמנם מחלות שאין מה לעשות כנגדם, וכן אם הילדים כבר נשואים, ולכן המידע הזה לא ישנה להם דבר – יש הטוענים שעדיף לא לספר. (ראה הרחבה בשאלה זו, בשיעור האחרון של קורס 'רפואה ומוסר' מבית JLI).

 

חלק שלישי: לשון טובה

11. מה לעשות כששומעים לשון הרע?

היום יום: מקובל בידינו בשם מורנו הבעל שם טוב: כששומעים דבר לא טוב על אחד מישראל – גם אם אין מכירים אותו – צריך להצטער צער רב. כי אחד מהם הוא בוודאי לא טוב. אם אמת הדבר שמספרים על אותו אדם – הלוא הוא לא טוב, ואם אינו אמת – הלוא המספר נמצא במצב לא טוב.

התחושה הטבעית שצריכה להיות לנו כלפי לשון הרע, היא תחושה של צער וכאב על המצב של יהודי אחר, ולא חס וחלילה להנות מהדיבורים על כך.

התגובה המעשית שלנו צריכה להיות, במחשבה איך להועיל לאותו אדם ולהוציא אותו ממצבו הרע. וכך אמר הרבי הריי"צ: כאשר יושבים שני יהודים יחד, הם צריכים לחשוב איך תצא מזה טובה ליהודי שלישי…

מקורות ל"דרשה לפרשת מצורע":

[1] אגדה עממית – לך תאסוף את הנוצות: אגדה ידועה מספרת על אדם שבא לרב וביקש תיקון על כך שדיבר כל חייו לשון הרע. אמר לו הרב, שייקח כר עם נוצות מהבית, יחתוך את הכר ואחר כך יאסוף את הנוצות. האדם הזה שמח על התיקון הפשוט שהוצע לו ומיהר הביתה לעשות זאת. אך אחרי כמה שעות הוא חזר עצוב אל הרב. "אי אפשר לאסוף את הנוצות, הן מיד מתפזרות לכל עבר". זה בדיוק מה שעשית, אמר לו הרב, פיזרת לשון הרע לכל עבר ועכשיו קשה מאוד לאסוף אותו חזרה…

[2] סיפור – יהודה חייטא כתביה: רבי יהודה הנשיא ישב וקרא מספר תהלים, ואמר: כמה נאה הכתב הזה, כמה הוא מיושר. אמר לו בנו, רבי שמעון: לא אני כתבתי את הספר הזה, אלא יהודה חייטא כתב אותו. אמר לו אביו: "לך לך מלשון הרע". כיון שגם דיבור כזה יכול להביא לידי לשון הרע, שמא יש שם אנשים שלא אוהבים את יהודה חייטא ויאמרו 'הכתב לא יפה'…

[3] סיפור – החומרא של לשון הרע: הדוגמא המובאת לכך בשולחן ערוך היא הסיפור של דואג האדומי: דואג סיפר לשאול המלך כי דוד מתארח בעיר נוב, עיר הכהנים. שאול כעס על דוד באותה תקופה ורדף אותו, ולכן הוא הלך בעקבות הסיפור הזה והרג את ראשי העיר נוב, אבימלך הכהן הגדול ועוד 85 כהנים עמו!.

[4] העשרה – חובת שמירת סוד: להעיר שהחפץ חיים כותב שחובת "בל יאמר" היא רק כשמכניסו לבית ואומר לו את הסוד באופן אישי, כמו הקב"ה למשה "דהכניסו הקב"ה לאוהל מועד ביחידי … לכן אסור לגלות אף דלא חזינן שום ריעותא [נזק] על ידי הגילוי. אבל אם סיפר לו בחוץ, דלא היה שום גילוי מילתא כלל שהוא מקפיד בגילויו, אז תלוי רק בזה אם יוכל להיות לו קצת ריעותא על ידי זה שיגלה – ואז אסור ואם לאו – מותר.

[5] דוגמא יפה לכך (לדבר לשון הרע רק במקום צורך): הגמרא מספרת (ברכות ה,א) שהחמיצו 400 חביות אצל רב הונא ביקב, ובאו החכמים לבקר אותו ואמרו לו שיפשפש במעשיו כדי להבין למה זה קרה לו. שאל אותם רב הונא, האם ידוע להם על איזה דבר שהוא צריך לתקן והם אמרו ששמעו שהוא לא נתן לאריס שלו את זמורות הגפן, שזו היתה המשכורת של האריס. ענה להם רב הונא שהאריס הזה גנב לו מהזמורות הרבה יותר מכל המשכורת שמגיעה לו. אבל הם ענו לו, שבכל זאת הוא צריך לשלם לו (ולאחר שקיבל רב הונא לעשות כדברי חכמים, ניצל מכל הפסד).

למדנו מכאן שמותר לאדם לומר לשון הרע על אדם אחר כדי לנקות את עצמו מחשד.

מנגד, ידוע הסיפור שפעם הביאו לפני רבי יהודה גט מקושר (שכותבים בו כמה שורות ומקפלים ותופרים) ולא היה מצויין בו תאריך. כעס רבי יהודה על בנו, שכתב גט לא ברור. אמר לו הבן: "לא אני כתבתי אלא יהודה חייטא כתביה". אמר לו: "לך לך מלשון הרע" (בבא בתרא קסד,ב). היינו שהקפיד על כך שציין את שמו של החבר החוטא.

אמנם ההבדל בין המקרים ברור: כאן היה יכול לומר רק שלא הוא כתב את הגט ולא היה צריך להגיד לשון הרע על מי שכן כתב, משא"כ רב הונא היה מוכרח להסביר את מעשיו כלפי האריס.

[6] סיפור – לומר רק דברים עם תועלת: בכלל הסייגים האלו הוא כמובן לוודא, שהדברים שאתה אומר יביאו אכן תועלת ולא לספר סתם לשון הרע, למרות שלא ייצא מזה שום תועלת.

דוגמא לכך הוא הסיפור עם זיגוד, שהעיד בבית דין כי יהודי אחר בשם טוביה, חטא. הלך רב פפא והיכה את זיגוד. שאל זיגוד: "טוביה חטא וזיגוד מינגד"? אמר רב פפא: כן. כי אתה עד אחד ולא יכול לחייב אדם, ויוצא שסתם באת לבית דין והוצאת עליו שם רע (פסחים קיג,א).

לינק להורדת "דרשה לפרשת מצורע" בקובץ WORD:

קובץ לדרשה לפרשת מצורע