דרשה לפרשת אמור
חופשה מושלמת
במשך כמה שנים, גרתי בקומה רביעית בבנין דירות. כשהייתי חוזר מדי שבת מבית הכנסת, מצאתי את עצמי מטפס 4 קומות ברגל. ואם היתה זאת שבת חגיגית במיוחד, שבה אשתי והילדים הצטרפו להליכה לתפילה, הטיפוס אל-על כלל גם סחיבת עגלה ותינוק לגובה ארבע קומות.
שכן נחמד שהציע לי עזרה, עצר אותי עם שאלה מפתיעה: "נכון כתוב בתורה 'וביום השביעי שבת וינפש' – אז למה אתה מתאמץ לטפס במדרגות ולא עולה במעלית? זו לא יותר מנוחה?!
זאת שאלה מעניינת, אך למען האמת היא פותחת פתח לשאלות דומות: למה אסור לנפנף על המנגל בשבת אם זה מה שנותן תחושה של חופש? מדוע אסור לשמוע מוזיקה אם היא מה שמעניק שלוה?
ובכלל, למה הכל אסור בשבת[1]? האם לא די בכך שאין הולכים לעבודה כדי לקיים מצות המנוחה?!
עלינו לברר, איפוא, את ההגדרה היסודית של השבת ולהבין את היעד של היום המיוחד הזה.
א. פרשת "אמור", שאותה נקרא השבוע, מכונה בפי חז"ל בשם "פרשת המועדות". הפרשה הזו מציגה את "לוח השנה" של חגי מועדי ישראל. התורה פותחת עם מצות השבת, ממשיכה עם חג הפסח, ימי העומר וחג השבועות, ואחריהם באים מועדי החודש השביעי – ראש השנה, כיפור וסוכות.
מפני חשיבותה של הפרשה, אנו קוראים אותה גם השבוע וגם בפסח ובסוכות.
- מגילה לא,א: תנו רבנן: ב[יום ראשון דחול המועד פסח, ובחו"ל ביום טוב שני ד]פסח, קוראים בפרשת מועדות … יום טוב הראשון של חג [הסוכות], קוראים בפרשת מועדות שבתורת כהנים.
ויקרא כג: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: מועדי יהוה אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלה הם מועדי: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש: אלה מועדי יהוה מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם: בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליהוה.
אולם הפרשה אינה מציגה רק רשימה של מועדי ישראל, אלא מצווה בדבר חשוב ובסיסי: לקבוע ולסדר את לוח השנה. כלומר, לקדש את ראשי החדשים כדי שנדע את התאריך שבו חלים החגים.
- רש"י כג,ד: אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם – מדבר בקידוש החודש.
נרחיב מעט: כדי לקיים שיגרת חיים, בני אדם זקוקים ללוח שנה. לוח מסודר שיקבע מסגרת זמן בת חודש ובת שנה. הצורך בכך הוא ברור: נניח שאנשים רוצים לקבוע ביניהם פגישה בעוד תקופת זמן, עליהם לקבוע מסגרת זמן ברורה שבה ייפגשו (ולא יצטרכו לומר 'עוד 200 ימים').
הדרך שבה מסדרים את לוח החדשים על פי התורה הוא, לפי סיבוב הירח. הירח מסתובב סביב כדור הארץ והסיבוב שלו נמשך בערך 29 וחצי יום. במהלך הסיבוב הוא נולד, גדל לעינינו, מגיע לגודל מלא ואז שוב קטן עד שנעלם. וכאן מצווה התורה, לקבוע את חלוקת החדשים לפי הסיבוב הזה וכל חודש מתחיל עם מולד הירח ונגמר בהיעלמותו המוחלטת.
אמנם המצוה הזאת מציבה בפנינו אתגר. שכן לפעמים הירח 'נולד' (מתגלה לעינינו) בליל שלשים, ולפעמים רק בליל שלשים ואחד (משום הזווית שלו מול השמש), וזה משליך על ראש חודש. אם הירח מופיע בליל שלשים – יום זה ראש חדש, ואם בליל שלשים ואחד – ראש חודש יהיה ביום הבא.
וכמובן, אי אפשר להגזים בחשיבותה של הבדיקה הזאת, כיון שהיא משליכה באופן ישיר על קביעת המועדים. אם ראש חודש חל היום, הרי חג הפסח למשל יחול בעוד ארבעה עשר יום, אך אם ראש חודש חל רק מחר – החג יידחה ביום אחד. וכאן מעניקה התורה לבית דין את הכח, להמתין לעדים שיבואו ויעידו על מופע הירח החדש, ולקבוע את היום שבו חל ר"ח והיום שבו יחולו החגים.
הנה מדרש נפלא, המבטא במלים חדות את העוצמה שהעניקה התורה לישראל בפרשה הזאת:
תנחומא פרשת בא: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אורלוגין [שעון], כיון שעמד בנו על פרקו, אמר המלך: בני, עד עכשיו אורלוגין זה היה בידי, מעכשיו הוא מסור בידך. כך הקב"ה היה מקדש חדשים ומעבר שנים, וכיון שעמדו ישראל וקיבלו תורה, אמר להם: עד עכשיו חשבונם של שנים וחדשים, ימים ושעות היו בידי, מכאן ואילך הרי הם מסורים לכם, וזהו שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש.
כח הפסיקה של הסנהדרין הגיע לשיא בסיפור המפורסם הבא (משנה ראש השנה ב,ח): פעם הגיעו שני עדים והעידו כי ראו את הירח מופיע בליל שלשים. רבן גמליאל שעמד בראש הסנהדרין קיבל את עדותם והכריז כי היום ראש חודש. אולם חכם אחר בשם רבי דוסא בן הרכינס פקפק בעדותם וסבר כי הם עדי שקר שנשלחו בידי הצדוקים לבלבל את בית הדין. רבי יהושע הצטרף אליו והכריז על ביטול ראש החודש עליו הכריז רבן גמליאל.
הדרמה התעצמה, משום שזה היה בדיוק ר"ח תשרי והוויכוח מתי חל ר"ח, השליך על מועדו של יום כיפור. שני התנאים היו אמורים לציין את יום כיפור בימים שונים. רבן גמליאל החליט להשליט מנהיגות וגזר על רבי יהושע להופיע אצלו במקלו ובנעלו ביום כיפור שיחול לפי חשבונו. כך יפגין את הסכמתו לעמדת הרוב. רבי יהושע התייעץ עם רבי עקיבא, וזה הצביע על הפסוק שקראנו כאן: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" – כמו "אתם", ואפילו אם טעיתם. רבי יהושע נכנע וצעד ליבנה.
עד כאן בענין החגים, אבל כאן עולה שאלה פשוטה ומתבקשת: נקרא שוב את הפסוקים מהפרשה שהובאו לעיל פסוק 1: התורה פותחת עם הכותרת "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" – אבל ממשיכה עם יום השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש" ורק אחריה מתחילה למנות את החגים.
וכאן מתבקשת השאלה, איך נכנסה השבת אל הפרשה הזאת? הרי שבת נקבעה על ידי ה' באופן קבוע ביום השביעי, ואין לכך קשר עם מעשה בית דין הקובעים את לוח השנה התאריכי המשתנה מחודש לחודש?
כך מקשה רש"י: 3. רש"י פסוק ג: מה ענין שבת אצל מועדות?
בכך, אגב, רומז רש"י לאחד ההבדלים הידועים בין שבת לחג. התפילות והברכות ביום השבת מסיימות בתואר "מקדש השבת", ואילו התפילות והברכות בחגים מסתיימות בתואר "מקדש ישראל והזמנים". מסבירה הגמרא:
פסחים קיז,א: אמר רבא: מצאתי את זקני פומבדיתא שישבו ואמרו בשבת – בין בתפילה בין בקידוש 'מקדש השבת' וביום טוב – בין בתפילה בין בקידוש – 'מקדש ישראל והזמנים'… והטעם: שבת, שהיא קבועה וקיימת [על ידי ה'] – 'מקדש השבת', ואילו יום טוב – שישראל קובעים אותו, שהם מעברים חודשים וקובעים את השנים – 'מקדש ישראל והזמנים'.
מה איפוא הקשר בין שבת למועדים?
רש"י מתרץ את השאלה בכך, שהתורה הכניסה כאן את השבת, כדי ללמוד מהחומרא שלה על המועדות. אדם עלול להתייחס בכבוד אל השבת שהתקדשה על ידי ה', אך לזלזל במועדים שהתקדשו על ידי ישראל, לכן התורה פותחת את פרשת המועדות עם השבת, כדי לומר שהמועדות דומים לשבת ומי שמחלל אותם כאילו חילל את השבת.
רש"י: מה ענין שבת אצל מועדות? שכל המחלל את המועדות, מעלים עליו כאילו חילל את השבתות.
עכ"פ הדברים האלו של רש"י, פותחים צוהר להיבט ייחודי של השבת. אנו רגילים לדבר על הייחודיות של השבת ביחס לימים רגילים, אבל כאן רומזת התורה שהשבת יותר חמורה אפילו מיום טוב. אכן, חומרת השבת לגבי היום טוב בולטת בכמה ענינים נוספים.
דיון: איזה הבדלים יש בין שבת ליום טוב?
שבת לעומת יום טוב: 1. שבת התקדשה על ידי ה', ואילו הימים טובים מתקדשים על ידי ישראל.
- בשבת נצטווינו גם ב"שביתה" וגם ב"מנוחה", כמו שנאמר: "וביום השביעי שבת לה' אלקיך … וינח ביום השביעי", ואילו ביום טוב מצוה רק בשביתה ממלאכה ולא הוזכרה "מנוחה".
- בשבת אסור לעשות כל מלאכה, ואילו ביום טוב מותר להכין אוכל לסעודות החג, כמו שנאמר (שמות יב,טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".
ועוד הבדל חביב – אבל משמעותי: 4. במוצאי שבת מריחים בשמים, "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת, בשביל הנשמה היתרה שהלכה. לפיכך מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב" (שו"ע רבינו ריש סימן רצז), ואילו במוצאי יום טוב אין מריחים בבשמים.
כמובן, ברור שלא מדובר בארבעה הבדלים נפרדים, אלא כולם נובעים ומשתלשלים זה מזה: שבת היא יום חמור בהיותו מקודש על ידי ה', ולכן נצטווינו בו אף במנוחה ולא רק בשביתה. בדיוק מהסיבה הזאת אסור לעשות בו כל מלאכה כולל אוכל נפש. וכתוצאה מכך, אנו נזקקים להריח בבשמים במוצאי שבת, משום שהנפש דואבת להיפרד מההתעלות הזו.
יום טוב, לעומת זאת, אין קדושתו חמורה כ"כ, בהיותו מקודש על ידי ישראל. ולכן נצטווינו בו רק בשביתה ולא במנוחה, וכן הותרה בו הכנת אוכל נפש. וגם בדיוק מהסיבה הזאת, אין זקוקים לבשמים בעת יציאת החג. כיון שגם בשעת החג, לא התעלינו לאותה תחושה נפלאה של השבת.
וכל זה מעצים ומחזק את התמיהה שבה פתחנו: מהו היעד של יום השבת? מה רוצים להשיג עם חובת המנוחה המוחלטת הזאת, שאיננה קיימת אפילו ביום טוב?
ב. למען האמת, אם נקדיש עוד רגע של מחשבה למהותו של יום השבת, נשים לב שהוא תמוה מיסודו. השאלה איננה רק על המנוחה שלנו, אלא על יסוד הענין – על המנוחה של ה': בשביל מה ה' צריך לנוח? הוא בוודאי לא 'התעייף' במשך שש ימי הבריאה והרי הוא "הנותן ליעף כח"?
נעקוב אחרי הלשונות של התורה אודות מנוחת ה' ביום השביעי, ונראה עד כמה הם צריכים ביאור:
- במעשה בראשית: "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". זה בהחלט ניסוח מובן וברור, שה' הפסיק לעשות דברים חדשים.
במתן תורה נאמר יותר מכך: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ … וינח ביום השביעי". וזו כבר לשון תמוהה: למה ה' צריך לנוח?
ואילו בפרשת כי תשא, נאמרה לשון הרבה יותר תמוהה: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש!. רש"י: כתרגומו ונח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה[2].
וכל אחד תמה, איך יתכן שהאין סוף היה צריך "לצאת לנופש"?
רש"י מתרץ בכמה מקומות כי אלו רק לשונות "לשבר את האוזן", כדי ללמד אותנו מהי חובתנו:
רש"י: מי שכתוב בו 'לא יעף ולא יגע' … הכתיב מנוחה לעצמו?! לשבר האוזן מה שיכולה לשמוע.
אולם אנו מעדיפים להציג ביאור על פי קבלה וחסידות, שיאפשר להבין את הדברים כפשוטם.
ג. השר משה מונטיפיורי היה עשיר מופלג. את עיקר עושרו עשה בתור מתווך (ברוקר) בבורסה של לונדון. באותה עת הוגבל מספר הסוכנים היהודים בבורסה האנגלית לשנים עשר ומונטיפיורי היה בין המאושרים הללו. הוא היה קונה ומוכר מניות ואגרות חוב עבור הלורדים באנגליה והתעשר מאוד.
אמנם היה לו חוק שעליו הקפיד היטב. בערבי שבתות היה סוגר את המשרד וכל אילי הבורסה של לונדון ידעו כי הוא לא ניתן להשגה עד מוצאי שבת. פעם ישב עם אשתו בסעודת ליל שבת ושר וניגן זמירות בהתעלות הנפש, פתאום נשמעה דפיקה בדלת. שליח נכנס ואמר כי לורד עתיר נכסים מבקש שמונטיפיורי יכנס אליו עבור עיסקת ענק. מונטיפיורי השיב כי הוא נמצא בעולם של קודש ואינו יכול להתפנות לענינים של מסחר.
אחרי שעה השליח חזר ומסר מכתב סגור מאת הלורד עצמו. לאחר שמונטיפיורי סירב לפתוח את המכתב, השליח פתח וקרא כי הלורד מתרה בו שאם העסק הגדול יימסר לברוקר אחר, הוא מנתק מכאן והלאה את כל קשריו עימו. מונטיפיורי השיב במלים הבאות: "אני מעריך את האמון שרוחש לי הלורד, אך אמונתי מצווה אותי לעזוב את עניני החול למשך 24 שעות. במשך היממה הזאת, אני שוקע בעולם אחר, של קדושה ושל רוח ולא אעשה שקר בנפשי בעבור כסף".
ביום ראשון בבוקר, השליח נקש שוב בדלת משפחת השר וביקש ממונטיפיורי להצטרף אליו לביתו של הלורד. האיש קיבל אותו בפנים מאירות וביקש להודות לו על שלא חילל את השבת. "באמת לא היתה לי כל הצעת מסחר עבורך, אלא שהתערבתי עם אחד הלורדים מבני בריתי אם תהיה מוכן למעול באמונתך בעבור כסף. אני מודה לך כי עמדת בדיבורך ובזכותך ניצחתי בהתערבות".
חיי השבוע הם חיים של ה"עולם הזה". אנו שוקעים במרדף אובססיבי אחרי נכסים וטובעים בתוך מים עמוקים של חומר. הצורך לסחור ולהרוויח הופך אותנו ל'עבדים מודרניים' ומשכיח את צלם האלוקים הייחודי שבנו, כמו גם את בני המשפחה הממתינה לנו בבית.
גם בהיבט הרחב, במשך ימי השבוע, יהודי מקבל על עצמו את חוקי העולם ונראה לרגע כמו כולם. הוא מעורבב עם האומות ומשחק לפי הכללים הגלובליים.
וזאת בדיוק המטרה של השבת: לשלוף אותנו מעולם החומר. לפרוק את עול העצבנות והמרדף אחרי מקח וממכר ולחדש את חיי הרוח. השבת מזכירה את ההבדל בינינו ובין העמים והיא זאת שהחזיקה את השרידות היהודית לכל אורך הדורות, כשלא נטמענו בין האומות.
התוועדויות הרבי מלובביץ תשי"ג א/279: ביום השבת, האדם הוא בבחינת 'אורח' [בעולם הזה], וע"י שביום השבת נמצאים במעמד ומצב של אורח, פועלת ההתעלות הזו על ימות החול, שגם בהם יהיה שבתדיקע'ר, והיינו שגם בשעה שעוסק בעניניו הגשמיים, לא יהיה שקוע בהם לגמרי.
משל חסידי מספר על שני אחים שגדלו ברוסיה, וכשהחלו הפרעות, הגדול נסע לאמריקה והצעיר נשאר ברוסיה. זה שנשאר ברוסיה, נותר עם הצרות וזה שנסע לאמריקה התעשר. כשהגיע זמנו של הצעיר לחתן את בנותיו, הוא קנה כרטיס הפלגה לאמריקה מתוך תקוה כי אחיו העשיר יסייע לו.
הוא שהה שם שבועיים, אך אחיו היה עסוק כל כולו במסחר ולא התפנה לתת לו את היחס הראוי. הגיע הרגע שבו היה צריך לחזור הביתה, הוא נכנס לחדר העבודה של האח העשיר והביט בו ממושכות. העשיר תמה על המבט הזה והאח הצעיר הסביר: בגן החיות יש בעל חיים, שנהנה לחיות בתוך בוץ ולכלוך. הוא טמון בתוך הסרחון עד האף, אך מצערת אותו העובדה שהוא אינו יכול לדחוס גם את האף פנימה"…
כדי שלא נשקע בבוץ החומרי עם האף, קיבלנו את יום השבת, שמזכיר להרים את הראש מעל המים.
אכן, כדי שזה יקרה, מתרחש בשבת נס, דבר לא טבעי לחלוטין. כך מגדיר זאת רש"י בחמש מלים:
רש"י שמות לא,טו: שבת שבתון – מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי. ועוד במקום אחר, שם כ,ט: כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה.
ביום השבת יהודי חש כאילו יש לו הכל. הוא מתרחק מהתאווה לכח ועוצמה וצועד לאט יותר הביתה. כך כתב האדמו"ר האמצעי (תורת חיים שמות תרב,א): העיד מן גדולי חכמי הרופאים שבליל שבת ויומו, יש שינוי גדול בדופק יד הישראל [וזה] מחמת הארת אור העונג העצמי דיחידה שבנפש.
הרעיון הזה נכון עבורנו, אך הוא נכון במידה מסוימת גם לגבי אלקים!. במהלך ששת ימי המעשה, ה' צמצם את עצמו להתעסק בפרטי הפרטים של העולם הזה. ה' צמצם כביכול את החכמה העליונה האין סופית למושגים של עולם העשיה עד לפרטים הקטנים שלו, והתרחק כביכול ממקור החכמה האין סופית.
וזאת בדיוק הסיבה שה' יצא "לנוח" ביום השבת, הכוונה היא לכך, שהתעלה מההתעסקות בפרטים ושב אל מקור החכמה. אל 'הדמיון' האין סופי, הרצון והתענוג האלוקיים.
לקוטי תורה ח"ב סו,ג: לשון שביתה שנאמר אצל הקב"ה, כי בו שבת, הוא עד"מ כאדם השובת ונח ממלאכתו אשר עשה, שבשעת מעשה היה שכלו ומחשבתו מלובשים במעשה ההיא ואח"כ כששובת, חוזר שכלו ומחשבתו למקורן … וכך עד"ז בשבת עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה לבחינת המחשבה … ולכן 'שבת' אותיות 'תשב' … דהיינו חזרת הדברים למקורם ושרשם.
לפי היסוד הזה, אפשר להבין היטב את כל ההבדלים שהוזכרו קודם בין שבת ליום טוב: היות שהשבת היא יום עילאי של ה', שבו התעלה לחלוטין מהתעסקות עם עניני העולם, לכן ניתן גם לנו הכח הבלתי טבעי – להתרחק מעניני העולם ולחוש מנוחה גמורה "כאילו כל מלאכתך עשויה". וכיון שכך, הנפש דואבת ביציאת השבת וצריכה להתחזק מהבשמים.
יום טוב, לעומת זאת, הוא בעל הארה רוחנית נמוכה יותר, בהיותו מתקדש על ידינו, ולכן לא ניתן בו הכח המופלא והלא טבעי הזה לחוש ריחוק מוחלט מעניני העולם. וכיון שכך, הנפש אינה חשה את אותו 'חבטת נפילה' במוצאי החג ואינה זקוקה להשיב עצמה בבשמים.
עיבוד מלקוטי שיחות חל"א 195 ואילך: המנוחה דיום השבת היא כזו שהאדם משתנה לגמרי במצב נפשו למצב של "מרגוע", ולא רק שביתה מטורח המלאכה. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאם האדם ישבות ממלאכתו ביום אחר, המנוחה לא תפעול בו כזה שינוי גברא של מנוחת מרגוע ורק ביום השבת שניתן לבני ישראל כיום מנוחתו של הקב"ה, נתקדש ונעשה באדם שינוי מימי החול.
וזאת הסיבה שביום טוב 'אין נשמה יתירה כלל' (לשון רבינו בשו"ע תצא,א) כי חידוש זה שבשבת, לא נתפרש כל כך ביו"ט. וזה הטעם שאין מריחים בבשמים במוצאי יו"ט כי אין בו איבוד הנשמה היתירה.
הבעש"ט נקלע פעם עם תלמידיו לעיירה קטנה בשבת, ואמר להם כי הוא עצמו אינו יודע מדוע נמשך העירה, אך הוא חש משיכה לתמימותם של התושבים הפשוטים כאן. במוצאי שבת, הוא נכנס עם תלמידיו לבית הכנסת להתפלל, אך המקום היה ריק. לאט לאט החלו האנשים להתאסף והם הסבירו כי יש להם מנהג לשבת יחד בסעודה לקראת צאת השבת.
הבעש"ט קרא את זה שאצלו התקיימה הסעודה וביקש להבין את טעמה. אותו יהודי השיב בתמימות כי פעם עבר בעיירה מגיד, ונשא שיחה על כך, שבשבת מאירה אצל כל יהודי נשמה יתירה והיא עוזבת אותו במוצאי שבת. "נזכרתי אז", אמר היהודי התמים, "כי לפני שאבא שלי מת, אמרו לי לאסוף מנין יהודים בעת יציאת הנשמה כדי שהנשמה תצא בין יהודים. ולכן חשבתי כי מן הראוי שגם בעת יציאת הנשמה היתירה במוצאי שבת, נשהה כולנו יחד ונלווה אותה בסיפור, אימרה וניגון"…
לפי היסוד הזה, מובנים היטב האיסורים הרבים של שבת. השאיפה היא, להרחיק אותנו מכל ענין של עשיה גשמית. כך נוכל להיות בטוחים שהאדם יזנח את המרדף אחרי הגשם ויתעלה לעולם של רוח.
באותה מידה יש לומר, שזהו טעם האיסור של הפעילות החשמלית והאלקטרונית, גם זו שעשויה להקל את החיים, כמו מעלית. שכן המכשירים האלקטרוניים הם הממריצים של החיים. אלו הדוחפים אותנו לטבורו של העולם הזה. אחרי שהאדם עולה במעלית, הוא גם מרים טלפון לחבר שיבוא לסעוד איתו בשבת (כדי שלא יצטרך לטרוח וללכת אליו ברגל) ומכאן הדרך סלולה לבדוק באייפון מה חדש – והלכה לה השבת. שוב נשקע באותה רדיפה וחוסר שקט.
ואם הדברים נשמעים מוגזמים למישהו, נעשה דבר חריג ונצטט קטע שכתב עיתונאי ישראלי שאינו שומר תורה ומצוות לע"ע, ובו מתאר בכשרון רב את כשלון השבת ה'חילונית', זו שגם שובתת וגם עושה מלאכות קלות המקילות את החיים (ועיינו שם באורך…)[3]:
יאיר ניצני, ישראל היום: אני מגיע לסוף השבוע גמור מעייפות … חולם על יום שבת, שבת במובן היהודי שלה, כזו שתאפשר לי לנוח, לנמנם על יד התנור, לשוחח על ענייני דיומא עם הבנות, לאכול המון ובעיקר לא לעשות כלום. אלא שככל שעוברות השנים אני מבין שלגבר החילוני החדש, עדיפים ימי אמצע השבוע על סוף השבוע. סוף השבוע הפך בשנים האחרונות למאסר עולם עם עבודת פרך.
חושב שתוכל לנוח אחרי ארוחת ערב? הצחקתני. אחרי שסיימת לעזור בפינוי השולחן, פינוי המדיח, ופינוי עצמך לספה מתוך תקווה להתרסק שם, הפתעה! עליך להתלבש ולהוביל בני נוער למועדונים או להשקיע בחיים החברתיים שלך ולנסוע למפגש חברים.
בשבת בבוקר אתה רוצה לישון קצת, אבל אותם הילדים שביום רגיל לא רוצים לקום ב 8:00 לבית ספר, יקפצו עליך מלאים אנרגיה כבר ב7:00. אתה יכול לבחור: או שתיזום משהו לעשות איתם או שיכריחו אותך לעשות איתם משהו.
אם התפללת חזק ויורד גשם, יש סיכוי שתישארו בבית, אבל אל תתלהב יותר מדי. הבית דורש את שלו וזה אומר תליית תמונות, סידור ארונות, הרכבת מנורות, ניקוי מרזבים ובישולים. וזהו, מוצאי שבת הגיע חיש מהר ואתה תשוש ועייף, מוכן לעוד שבוע של עבודה.
אבל יש גברים שאצלם זה אחרת. לא מזמן הלכתי ברחוב בשבת וראיתי משפחה דתית חביבה יוצאת אחרי תפילה מבית הכנסת. האבא צעד לו מהורהר בראש ואחריו האישה והילדים. מיד הבנתי שיש פה סוג של סטארט אפ. הבחנתי שהוא מכונס במחשבותיו ואף אחד לא מעז להפריע לו. אולי התנגנו לו בראש זמירות של שבת, אולי התפלפל עם עצמו בפרשת השבוע, בכל מקרה הוא נראה מאוד רגוע ואני גם ידעתי למה. הרי אין סיכוי שהטלפון יצלצל או מישהו מהילדים יבקש להסיע אותו לחבר בפתח תקוה או אשתו תבקש ממנו לתלות וילון … אין טלוויזיה, אין חדשות, אין פייסבוק ואין מיילים מאיזה בוס בקליפורניה, שהחליט שזה הזמן לחשוב איך לייעל את המערכת.
[1] מאחורי הספר "שמירת שבת כהלכתה": כשפרצה המלחמה, משפחת נויבירט הצליחה לברוח מברלין לאמסטרדם. הם מצאו עליית גג נטושה בעיר והתחבאו בה במשך 3 שנים. יותר מאלף ימים, שבהם לא העזו לצאת מהבית או לגשת לחלון. היה להם רק ספר תהלים, מסכת כתובות, וספר משנה ברורה על הלכות שבת.
באחד הימים, אבי המשפחה חלה ונזקק לתרופה. אנשי המחתרת ההולנדית עשו איתם חסד והבריחו להם את התרופה. זה היה ביום השבת והאבא טעם את התרופה, וכיון שהיתה מרה במיוחד, הוא החליט לא לקלקל את שמחת השבת וליטול אותה מחר. למחרת, התברר להם שקרתה טעות נוראה: הסם הזה היה רעל עכברים, ואילו היה בולע אותו, היה מת בייסורים קשים… אחרי תלאות רבות, הם עלו לארץ עם אוניות המעפילים, והיה זה אך טבעי שהבן, יהושע, יקדיש את חייו לכתיבה ברורה של הלכות שבת.
[2] העשרה נאה – גדרי השבת בתפילות השבת: ההבדל הזה בגדרי השבת (שבמעשה בראשית נאמר רק שביתה ואילו אחרי מתן תורה נאמר גם מנוחה) בא לידי ביטוי בתפילות השבת. בתפילת ליל שבת אומרים את נוסח ויכולו דמעשה בראשית, שבו מוזכר רק שביתה, ואילו בשחרית שבת מדברים על השבת שניתנה למשה בלוחות, ושם מזכירים ש"ביום השביעי שבת וינפש".
ואכן הטור בסימן רצב מבאר, שתפילת ליל שבת מכוונת כנגד השבת דמעשה בראשית ואילו תפילת שחרית כנגד השבת דמתן תורה ותפילת מנחה כנגד השבת דלעתיד לבוא שתהיה "מנוחת שלום השקט ובטח, מנוחה שלמה".
[3] http://www.yairnitzani.com/%D7%90%D7%91%D7%90-%D7%A9%D7%91%D7%AA/.
קובץ WORD להורדה של דרשה לפרשת אמור :